ידועה השאלה, מדוע לא מוזכר שם ה' במגילת אסתר,והתשובה עליה - כי הסיבה לכך היא הסתרת פנים, וזאת בעקבות דברי הגמרא האומרת שנקרא שמה אסתר מלשון "הסתר אסתיר", דהיינו שבמגילת אסתר הקב"ה מוסתר. כל הנסים הם בבחינת נס נסתר, כלומר לא נהפכו סדרי בראשית, וההצלה באה בדרך טבעית, אלא שמסובב כל הסיבות גלגל אותן כך, שהכל ייגרם בעיתו כדי שההצלה תוכל להתרחש, ולפי שהייתה זו תקופה של הסתר פנים לא מוזכר שם ה' במגילה.
ונשאלת השאלה: איזה דור מעלתו גדולה יותר, דור שמתרחשים בו נסים גלויים או דור שמתנהל על פי חוקי הטבע?
על כך יש להשיב: כי אין זה קריטריון לבחון גדולתה של תקופה מסוימת; גדלותו של דור נמדדת לפי ההישגים הרוחניים שהוא משיג ביחס לקשיים שעומדים לפניו. היא נמדדת אולי על פי שיעור קומת מנהיגיו ומידת השפעתם והקרנתם ועוד ועוד. ובכלל, בהדי כבשי רחמנא למה לך.
אולם, אם המודד למעלת דור היה סוג הנסים המתרחשים בו, היינו משיבים, שיש כאן דיאלקטיקה בפולה: מחד גימא-דור שזוכה לנסים גלויים רמתו הרוחנית בהכרח שתהיה גבוהה. גם העובדה שזכה לנס גלוי וגם עצם הנס שהוסיף לו נופך גורמים, שאמונתו בה' תהיה עמוקה יותר. אולם מאידך גיסא - גדולת דור מתבטאת ביתר תוקף אם דווקא בתקופה שאין רואים בה נסים גלויים ובעת שרווח והצלה עומד ליהודים בדרך טבעית, יודעים הכל כי יד ה' בפלא. והרי התכלית היא שכולנו נהיה במצב של "ובתתי גשמיכם בעתם", ואף על פי בך נכיר שהכל מאת ה'.
בפרשת עקב (דברים ח) בולטים הדברים: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה... ויענך וירעיבך ויאכילך את המן.. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".ברורה היא אפוא התוצאה: "ושמרת את מצוון ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו". וממשיכה התורה: "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר... ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה' לחם לא תחסר כל בה". ואז יש חשש: "השמר לך פך תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום". הפרק מראה את הניגוד שבין תקופת המדבר לבין הכניסה לארץ. בתקופת המדבר, אומר הקב"ה לבני ישראל, למדתם שהכל בידי שמים והכל מידי הקב"ה, אולם שם קל היה ללמוד וקל לזכור זאת, שהרי כל ההנהגה שם הייתה על-טבעית,אולם החשש הוא, שהדברים שלמדתם שם "בבית הספר" לא יספיק להתמודד עם המציאות בארץ. כאן ההנהגה היא טבעית, "ארץ נחלי מים... ארץ חטה ושעורה" ואז עלולים אתם לשכוח שגם הטבע - יציר כפיו של הקב"ה,הוא וכל טיפת גשם שיורד - נס הוא, אלא שאין כאן שינוי סדרי הטבע וממילא איך התפעלות.
ומכאן - אם נס גלוי מראה על גדולת דור, הרי האפשרות להאמין בהי והשגחתו גם תוך כדי תהליך טבעי, מורה על גדלות אמיתית יותר.
הסכנה שבנסים הגלויים
ידועה מחלוקת המפרשים בהגדרת חטא העגל. דעתם של רוב הראשונים היא, שבני ישראל לא רצו לעשות פסל שיהיה תחליף לה'. הם לא חשבו שהעגל הוא הבורא כי אם רצו לעבוד דבר מוחשי כדי להרגיש קרבה אל הי משום שקשה היה לדור יוצאי מצרים לעבוד דבר מופשט. כנגד זה סבור רש"י, שהם התכוונו לעבודה זרה ממש כאמרם "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב ד).על שיטתו תמהים המפרשים: האמנם? דור, שארבעים יום קודם לכן היה במעמד הר סיני וחזה בכבוד ה', יכפור בו? והתירוץ הוא: אמנם כן, להודיעך, שעל ידי מעשים חד-פעמיים כמו קריעת ים סוף ומתן תורה אי אפשר לשנות התנהגות, במיוחד התנהגות של עם שהיה במצרים רד"ו שנים. עם שהיה שקוע במ"ט שערי טומאה, רק מעשים יום-יומיים חוזרים ונשנים, יחדירו בקרבו את האמונה. נעל פי זה יש להסביר את דברי הגמרא רפ"ו דברכות (דף לה ע"ב) "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה חבר הוא לאיש משחית - חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים", ומסביר רש"י, מדוע הוא נחשב למחטיא את הרבים, שרואים האחרים ולומדים ממנו. וקשה על פירושו,שהרי בכל המצוות כולן הרואה שאינו מקיימן עלול לטעות ומה המיוחד בברכות הנהנין? ונראה להסביר על פי היסוד הנ"ל - מי שאינו מברך בכל פעם, דהיינו שהוא מסתפק בברכה אחת ליום או לתקופה ארוכה יותר,הרי הוא כעובד את הו בצורה חד-פעמית ולא מחדיר ללבו את האמונה וההשגחה, ואם כן חוזר הוא למה שהביא לחטא העגל ולפיכך חבר הוא לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל בעגל). נסים גלויים אינם מתרחשים בכל יום, ואם הם יתרחשו כל יום הם לא יעוררו התפעלות בבחינת "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף". מסביר הרב קוק זצ"ל בעולת ראי"ה: "מצד ערכה המוסרי טובה היא ההתפעלות הנפשית כשהיא באה מזמן לזמן ואם היותה מתמדת ותכופה תאבד פעולתה הראויה". ובפירושו להגדה של פסח: "כי התדירות במצב בלתי נורמלי, אפילו יהיה היפה שבמצבים חוזר לטורח ולמין חולי, אבל בהיותו בא מפרק לפרק, אחרי הסידור הנאה והאמיץ של החיים הקבועים בקדושתם ובעצם טבעם הטהור, אז - אין לשער כמה הוא יפה ונעים", ועל כן מי שמאמין רק על ידי נס גלוי, צפויה לו מפלה כאשר לא יראה יותר את ההשגחה בדרך זו ועלול הוא להידרדר כבני ישראל במעשה העגל.
ההכרח שבהרחקת הנסים הגלויים
הרמב"ן כותב שהקב"ה עשה נסים פעם ועכשיו הוא מנהיג את העולם כסדרו ולא ישבה את דרך הטבל בשביל כל רשע שאינו מאמין. אך בראה שהדברים הכרחיים, ונביא דוגמא לכך מהמשכן: כידוע המשכן הוא המקור להתקרבות אל הי, והנה דווקא מקום זה הוא סמל הריחוק! לקודש הקדשים נכנס רק אדם אחד וגם הוא רק יום אחד בשנה (כהן גדול ביום הכיפורים). לקודש נכנסים אך ורק הכהנים, וגם הם רק בטהרה ורק כדי לעבוד עבודה. לשם מטרה אחרת אסורה להם הכניסה. רק לעזרה מותר לכל העם להיכנס,אולם רק לאחר שנטהרו כדין. ואם כה רבות המגבלות, איה כאן ההתקרבות? אלא שהיא הנותבת, היכולת להתקרב אל ה' נובעת מריחוקו הגדול מאתנו, וגם כאן יש כמין דיאלקטיקה כפולה: מחד גימא - הרצון והיכולת להתקרב אליו. ומאידך גיסא - הודיעה הברורה שתמיד נוכל להתקרב עוד כי תמיד הי נשאר בגדולתו האין-סופית, שאין אנו יכולים אפילו להבינה. והרגשה זו של גדלותו מול אפסותנו היא היא יראת הרוממות והיא המביאה לאהבתו יתברך.
כיוצא בזה הנסים הגלויים, על אף שהם מראים את גדולת הבורא, המשנה סדרי בראשית, הם מדגישים את קרבתו אליבו ועל כן הם חייבים להישאר מעטים, כדי שח"ו לא ברגיש את עצמנו קרובים יותר מדי. חטא העגל צבע מהרגשת קרבת-יתר עד כדי עשיית העגל, כדי להרגיש קרבתו. בדב ואביהוא חטאו גם הם כתוצאה מהתפרצות רגשות קרבה, ונסיון לעבוד את ה, מתוך ספונטאניות. לפיכך בא המשכן ומזכיר את הריחוק ממנו.
המחויבות שבנסים הגלויים
כדי שלא יצטייר לכאורה, שנס גלוי הוא דבר שלילי, עלינו להשלים את התמונה: בזמן המשכן, בתקופת המדבר, נתרחשו נסים גלויים; בזמן שבית המקדש היה קיים, בו בעצמו נעשו עשרה נסים בבל יום, אולם זה מחייב את העם כולו. כאשר השכיבה שורה, אזי גם השכר והעונש מידיים ומורגשים בגלוי וללא המתנה. אדם הראשון נענש מיד לאחר חטאו, וזה פירושו של "אלקים אמת". נדב ואביהוא נענשו מיד, משום שחטאו כאשר כבוד ה' שרת במשכן, ואז - אין כל התמהמהות. עוזיה מת ללא דיחוי, באמצע השמחה הגדולה. ברור אפוא, שבזמן ששכינה אתנו הזהירות צריכה להיות עצומה, כפולה ומכופלת, ההשפעה היא ישירה, על כן גם השכר והעונש הם מידיים.
אם כן, תקופה בה השכיבה שורה, ההשגחה גלויה, הנסים גלויים ורמת העם היא עליונה, היא היא התקופה המיוחלת. אולם אין להסיק מכך מאומה לגבי רמת הדור לעומת דור שאיבו משופע בנסים גלויים. ובמהרה בימינו נזכה להבטחת הנביא "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".