דין קריאה בביכורים / אהרן מרדכי הכהן
מקור הדין נלמד מהפסוק "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך. וענית ואמרת לפני ה' אלריך ארמי אובד אבי" וכו' (דברים כו ד-ה).
שאלת יסוד היא מה היחס בין דין קריאה בכורים לדין הבאת ביכורים, האם חובת קריאה משמעותי ביחס לבכורים, ואי קריאה תפגום בהבאה כלשון המשנה (בכורים פ"ב ה"ב): "הבכורים טעונים הבאה מקום וטעונים וידואי או שישנה חובת קריאה על הגברא בזמן הבאת בכורים, והביכורים אינם אלא תנאי לקריאה, ברם הקריאה אינה מגדירה את הבכורים. (שאלה הנובעת מהנ"ל היא: האם הבאה ללא קריאה דומה להבאת בכורים עם קריאה).
בבאור שאלה זו נפנה למחלוקת ר"ע ורבנן (בבלי מכות יז ע"א, ירושלמי ביכורים פ"א סוף ה"ה). ר"ע סובר שקריאה מעכבת את הביכורים. לשיטתו ברור שקריאת ביכורים היא דין בעצם הביכורים ומגדריה אותם. רבנן חולקים על ר"ע וסוברים שקריאה אינה מעכבת, והלכה כמותם. דיוננו יהיה אפוא באופי הקריאה לשיטת רבנן.
הרמב"ם (סה"מ עשין קל"ב), רס"ג (סה"מ עשיה פ"ה), סמ"ג (עשה ק"מ), יראים (רס"ה), החינוך (מצוה תר"ו) וכן באזהרות של אבן גבירול מונים את מצות קריאה כמצוה נפרדת ממצות הבאת ביכורים. ברם, עדיין יש לבדוק האם מצוות קריאה קשורה לביכורים רק מבחינת התנאים הדרושים לקריאה או שהקריאה היא מצווה בשביל הביכורים.
ישנן שלש נ"מ שהן שש:
*1. ביכורים שהופרשו לקריאה והופקעה יכולת הקריאה (עיין בהמשך)
*2. הפריש ביכורים ומכר שדהו לפני שקרא האם הלוקח יכול להביא ולקרות (עיין בהמשך).
*3. בהלכות מעשר שני (פי"א ה"ד) כותב הרמב"ם לגבי וידוי מעשרות.
"...ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות" הראב"ד על אתר משיג וז"ל: "א"א זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה'". המנחת חינוך (מצוה תר"ו ס"ק א') דן האם הרמב"ם משווה וידוי מעשרות, שבדיעבד מותר לקראו גם שלא בפני הבית, למקרא ביכורים וז"ל:
"לדעת הרמב"ם אפשר אף כאן אם התודה שלא במקדש יצא ד"כ וגם בודאי מצוה לכתחילה לקרות תיכף היינו עודהו הסל על כתפו קורא הגדתי וכו' ואח"כ מוריד הסל וקורא ארמי אובד וכו' מ"מ אפשר אינו מעכב אם מביא היום ולא יקרא אלא לאחר זמן ויוצא מ"ע זו של קריאה אפילו לאחר זמן ול"מ אם ביכורים מונחים עוד בעזרה דקורא אלא אף אם הכהנים חלקו ביניהם ואפשר דאפילו נאכלו כי הקריאה אינו מעכב עיין בר"מ פ"ג כאן מ"מ צריך לקיים מצות עשה של קריאה לאחר זמן. אך מלשון הרמב"ם שכתב מ"ע בשעה שמביאין ובמקדש נראה דכ"ז לעכב וצריך לעיין בזה"
בדברי המ"ח יש ארבע שאלות:
א) לגבי מקום – היכן צריך לקרא.
לגבי זמן – מתחלק לשלש שאלות.
א) אם צריך לקרא ממש בזמן הבאה.
ב) אם צריך לקרא לפני חלוקה לכהנים אך כל זמן שמונח בעזרה.
ג) אם צריך שהביכורים יהיו בעולם.
נלענ"ד שכל דברי המנחת חינוך תלויים בשתי בעיות היסוד.
א) הבעיה הנ"ל לגבי אופי מקרא ביכורים (לגבי שאלת המקום ברור שיש חלוק יסודי בין מעשרות שאין מצווה להביאם למקדש (רמב"ם סה"מ עשה קכ"ה ובפרק ב' ה"א) ואם מקרא ביכורים דין בעצם הביכורים בררו שדינו של המ"ח נופל).
ב) אפילו אם נאמר שמקרא ביכורים מצוה עצמאית לחלוטין והביכורים הם תנאי לקריאה, צריך לדון מה היקף הדין של התנאי וההשלכות לפי"ז לדברים שהעלה המ"ח.
על מנת לבחון את שאלת היסוד הנ"ל עלינו לבדוק את אופי המקרים במשנה ובספרי בהם אין דין קריאה, ונחלקם לארבע קטגוריות:
1) הבאה ללא קריאה בגלל בעיות בתוכן ההגדה.
2) הבאה ללא קריאה בגלל ספק.
3) הבאה ללא קריאה בגלל שמחה.
4) הבאה ללא קריאה מטעם "הגדתי היום", "פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שניה".
הבאה ללא קריאה בגלל בעיות בתוכן ההגדה
א) (בכורים פ"א ה"ד) "אלו מביאין ולא קורין, הגר מביא ואינו קורא שאין יכול לומר 'אשר נבע ה' לאבותינו לתת לנו וכו' '" (וכן בספרי רצ"ט)
ב) (שם פ"א ה"ה) "האפטרופין והשליח והעבד והאשה והטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין שאינן יכולין לומר 'אשר נתתה לי'" (וכן בספרי ש"א).
ג) (שם פ"א ה"ו) "יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, ר' יהודה אומר מביא וקורא" טעם לדבר כותב הרמב"ם בפה"מ: "מפני שאינו יכול לומר 'אשר נתתה לי' שכבר נתקלקלה וכאילו אין לו שדה" (ובדומה לזה פ"ד הי"ב) (לגבי עיתוי התיבשות המעין נחלקו הירושלמי והר"ש נגד הרמב"ם, עיין בהמשך).
ד) (פ"א ה"ז) "הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא ומסביר הרמב"ם הכל' ביכורים פ"ד ה"ה: "שאינו יכול לומר אשר נתת לי ה' שהרי אין לו".
ה) (ספרי רצ"ט) "לתת לנו פרט לעבדים ר' שמעון אומר פרט לשבעבר הירדן שנטלו מעצם" (הגר"א על אתר מעביר את "פרט לעבדים" ללימוד הקודם וגורס: "לתת לנו פרט לנשים" ומוחק את כל דברי ר"ש). בספרי בהמשך (סימן ש"א) מובאת מחלוקת ת"ק ור' יוסי הגלילי וז"ל: "ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש' מה להלן ארץ חמישה עממין אף כאן ארץ חמישה עממין, ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאים ביכורים מעבר לירדן שאינו ארץ זבת חלב ודב"ש בהסבר מחלוקת ת"ק ור' יוסי הגלילי בספרי נחלקו הרמב"ן והמהרי"ק. הרמב"ן על התורה (שמות י"ג ה') כותב:
"...ר' יוסי אומר אין מביאין ביכורים מעבר לירדן שאינה זבת חלב ודבש, הרי מעטו (חכמים) מארץ שני העממים (פריזי וגרגשי) מן הביכורים לפי שאינה זבת חלב ודבש, ר' יוסי מיעט אף עבר הירדן שהיתה של אמורי לפי שגם היא אינה זבת חלב ודבש וכו'".
ואילו המהרי"ק סובר (בתשובה קכ"ב) דלת"ק מביאין מדבריהם ואף על גב דמדאוריתא פטור כדיליף לה מגזרה שוה, ואתא ר' יוסי הגלילי לאוסופי דאפילו מדרבנן נמי אין מביאין כדמשמע לשון אין מביאין דמשמע אין מביאין כלל". דברי המהרי"ק צ"ע והדברים נוטים לרמב"ן מפני שהאמורי שכן גם בעבר הירדן כמפורש בפסוק: "משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי" (במדבר כ"א י"ג). (דעתו של ר' יוסי הגלילי מובאת גם במשנה פ"א מ"ח). הירושלמי על אתר מביא ברייתא הדומה לדברי ר' שמעון בספרי ודן בשאלת היחס שבין ר' יוסי הגלילי לבריתא:
"תני אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי מה בינהון אמר ר' אבין חצי שבט מנשה בינהון מאן דאמר אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן, מאן דאמר ארץ שבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש"
פשטות הירושלמי שהנ"מ היחדה בין הבריתא לר' יוסי הגלילי – לגבי חצי שבט המנשה, ועל פי זה, לענ"ד, מחק הגר"א את ר"ש בספרי, משום שבספרי באותה פסיקה דנים במקרים בהם מביאין ולא קורין, כגון גר אשה וכו' ואילו בעבר הירדן אין דין ביכורים כלל ולכן אין מקומו של ר"ש באותה פיסקה, ברם, לענ"ד, בהבנת הספרי, שמחלוקת ר"ש ור' יוסי הגלילי היא גם אם יש שם דין ביכורים, אלא שיש בעית קריאה מטעמו של ר"ש, או שאין שם דין ביכורים כלל כר' יוסי הגלילי ולא כהבנת הירושלמי שהנ"מ היחידה היא חצי שבט המנשה. להשלמת ענין הקריאה בבכורים הבאים מעבר הירדן נדון בשיטת הרמב"ם בנדון – ולאחר מכן נעבור לשלת הקטגוריות האחרות של המביאים ללא קריאה.
שיטת הרמב"ם לגבי עבר הירדן
הרמב"ם בפה"מ פוסק כת"ק שמביא בכורים מעבר הירדן ואילו בפרק ב' ה"T כותב הרמב"ם: "מצות עשה להביא ביכורים למקדש ואינם נוהגים אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, ומביאין ביכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריה וכו'". השאלה שדנו בדברי הרמב"ם היא מדוע מעבר לירדן מביא רק מדרבנן.
המהרי"ק בתשובה קכ"ב (ובעקבותיו הכ"מ) מביא שכך סובר גם הסמ"ג ומבאר שלפי דעתם מחלוקת ר' יוסי הגלילי ות"ק רק במישור דרבנן, ובמישוא דאוריתא ת"ק מודה לר' יוסי הגלילי. ברם, גם המהרי"ק שת עינו שפשט המשנה אינו כן והסביר שמקור הרמב"ם בספרי שהובא לעיל, אך המהרי"ק הרחיק לכת יותר וכתב:
"דפשיטא שת"ק דפליא אר' יוסי הגלילי במתניתין בפרק קמא דביכורים ות"ק דר' יוסי הגלילי דבריתא דספרי חדא הוא וחדא מלתא קאמרי".
בודאי אין לקבל את פשט המהרי"ק בגלל שלש סיבות:
א. פשט המשנה אינו כמהרי"ק.
ב. הסבר הרמבן בספרי, כפי שהוכחנו לעיל, דוחה את הבנת המהרי"ק.
ג. הרמב"ם בעצמו בפה"מ לא הסביר כך.
לענ"ד נראה להסביר את שיטת הרמב"ם על רקע תפיסתו בדין קדושת הארץ.
ולפני שניגש להסבר דברי הרמב"ם נדון בשתי שאלות:
1) אם ביכורים לדעת הרמב"ם מצווה התלויה בארץ.
2) אם עבר הירדן קדש בקדושת ארץ ישראל.
לשאלה 1) הגמ' ב"ב לומדת מהפסוק: "אשר תביא מארצך" (דברים כ"ו) "ההוא למעוטי חוצה לארץ". הראשונים על אתר הקשו מדוע יש צורך בפסוק והרי ביכורים היא מצווה התלויה בארץ ובקידושין דף ל"ו ע"ב נאמר: כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ". בתרוץ הקושיה נחלקו ראשונים לשתי שיטות יסוד שהן שלש.
1. ביכורים אינה מצוה התלויה בארץ.
א. הרשב"א בתוס' כותב:
"נראה דלא חשיבי ביכורים מצוה התלויה בארץ דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה דהתם אף הפירות מחויבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכן חשובין הן תלוין בארץ אבל ביכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אע"פ שלא הפריש מהן ביכורים, ועוד מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן אבל ביכורים ודאי חובת הגוף נינהו וכו'".
ב. הריטב"א בתירוץ ראשון מסביר שהסוגיא דיברה רק לר"מ הסובר שאפשר להביא פירות מן השוק.
2. תוס' בתרוץ ראשון, רמב"ם בשם "איכא דתריץ, רשב"א וריטב"א בתרוץ שני סוברים שביכורים מצווה התלויה בארץ והצורך בפסוק נובע מסיבה צדדית:
"משום דביכורים אתקשו לבשר בחלב דכתיב ראשית ביכורי אדמתך וכו' לא תבטל גדי בחלב אמו ובמכלתא בהדיא מקיש להו וס"ד שיהיו נוהגין אף בחו"ל כמו בשר בחלב".
יוצא אפוא הלכה למעשה נחלקו הרשב"א בתוס', הסובר שביכורים אינה מצווה התלויה בארץ, נגד הרשב"א, ריטבא, ותרוץ ראשון בתוס'. אם נאמר שביכורים היא מצווה התלויה בארץ ברור שגבולות ארץ ישראל בנוגע לביכורים זהים לגבולות קדושת הארץ, אך אם נאמר שביכורים אינה מצווה התלויה בארץ יש מקום לחשוב גם על שטחים שאינם קדושים מצד אחד אך אינם מוגדרים כחו"ל אלא כארץ ישראל. שיטת הרמב"ם לענ"ד שביכורים היא מצוה התלויה בארץ בגלל השואת הלשון בין פרק א' מהלכות תרומות ה"א: "התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל וכו'" ובהלכות ביכורים פ"ב ה"א: "מצוות עשה להביא ביכורים ומקדש ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל" (ברם יש לשים לב שהרמב"ם בהלכות תרומות פ"א ה"ד בדיון על סוריא כותב: "והקונה בה קרקע כקונה בא"י לענין תרומות ומעשרות ושביעית וכו' ואינו מונה באותה הקטגוריה ביכורים אע"פ שכתב בפירוש שביכורים נוהגים מדרבנן בסוריא ע"פ המשנה בסוף חלה. נראה שהרמב"ם כתב כך בעקבות לשון התוספתא המוזכרת בגמ' בגיטין (דף ח ע"א) וטעם התוספתא והרמב"ם שלא מנו ביכורים נלענ"ד בגלל שאופי ביכורים שונה מהותית משביעית, תרומות ומעשרות. ביכורים אינו טובל כל זמן שלא הפריש בניגוד לתרומות ומעשרות מחד ושביעית שקדש קדושת שביעית בעל כורחו מאידך).
לשאלה 2) בספרי (פרשת עקב) בתוספתא (שביעית פ"ד) ובירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) מופיעה ברייתא המתארת את גבולות א"י אותם כבשו עולי בבל. בין המקומות אותם מזכירה הבריתא ישנם שמות מקומות בעבה"י כגון כטרכון וחשבון. וכן בתוספתא בריש גיטין שנינו:
"המביא גט מסוריא כמביא בחו"ל צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. מעבר הירדן כמביא מארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם".
יוצא אפוא שהיה ישוב יהודי בעבר הירדן בזמן עולי בבל. (בראשונים יש דיון ביחס בין המשנה בשביעית (פ"ט מ"ב) "תנן ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל" המלמת שיש קדושה לעבר הירןד לבין המשנה בידים (פ"ד מ"ג) "נמנו וגמרו דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית" המלמדת שאין קדושה לעמון ומואב, מחלקם משמע שהיו עולי בבל בעמון ומואב שטהרו בסיחון, ומחלקם משמע שלא היו, עיין ר"ת יבמות טז. בתוד"ה עמון, ספר הישר לר"ת סימן תמ"ב, רש"י חגיגה ג:, ר"ש על המשנה בידים ועוד ראשונים. ברם לכ"ע צפונית מעמון ומואב שטהרו בסיחון יש קדושת עולי בבת.)
לגבי שיטת הרמב"ם נתקשו המפרשים אם לדעתו יש קדושה לעבה"י אם לאו. בהלכות שמיטה ויובל פ"ד הכ"ח כותב הרמב"ם: "עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה. לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים".
בהלכה זאת ישנם שני קשיים.
א. הראב"ד על אתר מקשה: "א"א עבר הירדן מה היה צריך להביאו מק"ו הרי לא החזיקו עולי בבל וכן סוריא".
ב. אם נאמר שהחזיקו עולי בבל מדוע חייב רק מדרבנן?
בפתרון הרמב"ם נחלקו המרפשים:
הכ"מ מתרץ:
"וי"ל דאין אנו יודעים אם כבוש עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן ומסוריא שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש שישים עיר כדאיתא בקידושין בפרק האומר".
המשנה למלך על אתר מקשה על הכ"מ:
"ואל תשיביני ממ"ש מרן על דברי הראב"ד דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר לירדן וכו' שדברים אלו הם מתמיהים שאם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן למה כתב ריבונ שעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם היה לו לומר דבארצות שכבשו עולי בבל יהיה שביעית נוהגת מן התורה. אלא ודאי דס"ל דעבר הירדן לא היה מכבוש בבל ומ"מ נראה דהר"ש ור"ע ס"ל דעבר הירדן היה מכבוש בבל ודוחק וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד".
שיטה שלישית בהסבר הרמב"ם למד המהר"י קורקוס על אתר וז"ל: "ועבר הירדן וכו' פרק ט' דשביעית ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל מוכח דשביעית נוהגת בעבר הירדן ובודאי מדבריהם הוא דמדאוריתא כבר נתמעט בספרי מכי תבואו אל הארץ ארץ המיוחדת וכו'".
החזו"א (שביעית לקוטים סימן י') חולק וסובר ששביעית נוהגת בעה"י מדאוריתא ומוכיח מספר הוכחות:
א. "דהא נהוג יובל שהרי אמרו בערכין (ל"ב ב') משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות משום שאין כל יושביה עליה וכן מנו בערכין בתי ע"ח בעבר הירדן לדין בתי ערי חומה תלוי ביובל וכו' וכלל שהיובל נהוג גם שביעית נהוג שהרי יובל הוא אחר שבע שמיטות ואף דאיכא למ"ד יובל אף שאין שביעית הא פי' תוס' ערכין (ל"ב ב') – היינו שלא שמרו".
ב. "הא תנן פ"ט מ"ג דפעמים הן אחת לביעור ואוכלין על של עבר הירדן אלמלא דשביעית נהוג בה מדאוריתא".
ג. ובר"מ פ"א מהלכות תרומות ה"ו כתב נמצא כל העולם וכו' נחלקת לג' מחלוקות וכו' ואי עבה"י דין לעמו הרי יש כאן ד' חלוקות".
ועיין שם עוד ארבע ראיות נגד השיטה ששביעית אינה נוהגת בעבה"י.
יוצא אפוא שעל שיטת הכ"מ קשה קושית המשנה למלך, על שיטת המשנה למלך קשה התוספתא הנ"ל שהיו עולי בבל בעבה"י וכו' וקושית הראב"ד, ועל שיטת המהר"י קורקוס – קשות ראיות החזו"א.
לענ"ד אם נשתמש בדברי הכס"מ ונחלוק על שיטתו יובנו דברי הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז ובהלכות תרומות פ"א ה"ה מנמק מדוע קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ואילו קדושה שניה קדשה גם לעתיד לבוא, וז"ל:
"...אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה".
נחזור לדברי הכ"מ שכתב "שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש שישים עיר כדאיתא בקדושין פרק האומר", אם נכונים דברי הכס"מ אין סיבה שכבוש ינאי המלך יהיה טוב יותר מכיבוש יהושוע בן נון, ואם כן, אפשר למצוא גם בבית שני מקומות בהם היה ישוב והיתה קדושה אך פקעה בגלל שהיתה רק ע"י כבוש. אם נחזור לרמב"ם בהלכות שביעית ונדייק בלשונו לגבי עבר הירדן נראה שלא כתב שלא היו עולי בבל, אלא: "לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים". וזאת ע"פ הסברא שלא אלים כיבוש ינאי מכיבוש יהושוע, וקושית הראב"ד מתורצת.
ניתנה ראש ונשובה לבאר את שיטת הרמב"ם בנושא דידן. שיטת הרמב"ם שמחלוקת ר' יוסי הגלילי ות"ק במישור דאוריתא ולא כשיטת המהרי"ק. אלא שכאשר אין קדושה בעבר הירדן מפני שפקעה הקדושה עוברת מחלוקת ת"ק ור' יוסי הגלילי למישור דרבנן. (המהרי"ק והכ"מ יכולים לחלוק ולסבור שביכורים אינה מצוה התלויה בארץ או שעבר הירדן קדוש בקדושת עולי בבל גם היום. ועיין בבית הלוי ח"ב סימן נ' דרך אחרת בישוב שיטת הרמב"ם).
נחזור עתה לדיון בקטגוריות האחרות של המביאים בכורים ואינם קוראים:
הבאה ללא קריאה בגלל ספק
(בכורים פ"א מ"ו): "הקונה שני אילנות בתוך של חברו מביא ואינו קורא, ר' מאיר אומר מביא וקורא". הירושלמי על אתר והגמ' ב"ב (פ"א ע"ב) מבינים שהדין ביסודו בנוי על ספק אם הקונה שני אילנות קנה קרקע אם לאו, וכמו"כ ר"מ לדעת הבבלי מסתפק באילן אחד. הגמ' שם שואלת: "וליחוש דדילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה? דמקדיש להו' וכו'".
וכן פסק הרמב"ם (פ"ד ה"ד מביכורים). בהמשך הגמ' שם נחלקו האמוראים מדוע אין קוראים מספק. רב אשי סובר משום דמחזי כשיקרא, ורב משרשיא בריה דרב חייא מסביר דילמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר. (לדעת הרמב"ם ע"פ הירושלמי בביכורים קונה אילן אחד גרוע יותר מקונה בשדה קנין פירות דאילו אילן אחד אינו מביא כלל ובקנין פירות מביא ואינו קורא. ר"ח מסביר את שיטתו ע"פ תוס' ב"ב (כ"ז ע"א) ורשב"א בגיטין (מ"ח): "דגרע קונה שני אילנות (לפי הצד ששני אילנות כאילן אחד, שהרי יש ספק בדבר) מקונה שדה לפירות, דהתם קונה גוף השדה מיהא לפירות והכא גוף האילן הוא שקנה וקרקע אינו אלא כשאול לו לימי העץ ואין זה אלא כקונה פירות מן השוק", אמנם הרשב"א ותוס' כתבו את דבריהם לר' יוחנן הסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי ואילו הרמב"ם פסק כר"ל שקניין פירות אינו כקנין הגוף אך נראה שהרמב"ם קבל את יסוד הדברים ופסק בקנין פירות מביא ואינו קורא ובאילן אחד אינו מביא כלל. כעין הסבר זה נמצא גם באו"ש).
הבאה ללא קריאה בגלל שמחה
(פ"א ה"ו) "מן החג ועד החנוכה מביא ואינו קורא ר' יהודה בן בתירה אומר מביא וקורא. בספרי (דברים רצ"ו) מסביר טעם לדבר וז"ל: יכל שאתה קורא כל זמן שאתה מביא, ת"ל "ושמחת", אין קריאה אלא בשעת שמחה. כשתמצי לומר מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד החנוכה מביא ואינו קורא. ר' יהודה בן בתירה וכו'. בפרוש תולודת אדם על הספרי מבאר: "כשתמצי לומר כשתדקדק בדוקיא דקרא דמ"ושמחת" נלמוד שמצות ביכורים מעצרת ועד החג שהוא זמן שמחה, ומאמר "מארצך" מורה כל זמן שהם מצויים על פני ארצך, ע"כ מעצרת ועד החג מביא וקורא מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא". שיטת ר' יהודה ב"ב לפי הרמב"ם בפה"מ שמצוות קריאה אינה תלויה בשמחה אך אפשר לומר שר' יהודה ב"ב חולק רק על הגדרת שמחה של ת"ק.
הבאה ללא קריאה מטעם "הגדתי היום"
פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שניה.
בקטגוריה זאת ישנן שתי קבוצות:
א) בכורים (פ"א ה"ז) "הפריש בכוריו ומכר את שדהו מביא ואינו קורא." והשני, שאותו המין אינו מביא, ממין אחר מביא וקורא. ר' יהודה אומר אף מאותו המין מביא וקורא. מבאר הירושלמי "מה טעמון דרבנן הגדתי היום וכו'". לכאורה הדרשה קשה מאוד מפני שהראשון ג"כ אינו קורא ואם כן אין כאן "פעם אחת הוא מגיד" בעל התוי"ט מתרץ: "וצריך לומר דאע"ג דמוכר נמי אינו קורא כל שהביא הוא בכלל הגדתי היום וכו'" (עיין בהמשך באור יתר לדרשה זאת). הרמב"ם חולק על ההבנה הפשוטה בירושלמי על פי התוי"ט. בפרק ד' הלכה ה' כותב הרמב"ם:
"...והלוקח אינו חייב להפריש ביכורים אחרים מאותו המין שכבר הפריש ממנו המוכר ואם הפריש ממנו המוכר ואם הפריש מביא ואינו קורא וכו'".
לפי השיטות בירושלמי אפשר ללמוד מ"הגדתי היום" וכו' אע"פ שהראשון אינו קורא בפועל, הלימוד הוא "פעם אחת הוא מביא", ואם כן הביכורים השניים לא רק שאינם חובה כרמב"ם אלא אפילו אם הביא אינם ביכורים ואין חייבים עליהם חומש. ברמב"ם לעומת זאת, ברור שהביכורים השניים ביכורים מדאוריתא מפני שלא כתב שאין חייב חומש כמו שכתב בפרק ד' ה"ט, ולא כתב שהביכורים יהיו רק מדרבנן כמו שכתב בפרק ב' ה"א. והרמב"ם לשיתו. – בפרק ב' ה"כ כותב הרמב"ם:
"המפריש בכוריו ונמקו או נבזזו או אבדו או שנגנבו או שנטמאו חייב להפריש אחרים תחתיהם שנאמר תביא בית ה' אלקיך מלמד שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית".
ואילו בפרק ד' ה"ט כותב הרמב"ם:
"הפריש בכוריו ואבדו קודם שיגיע להר הבית והפריש אחרים תחתיהן מביא השניים ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר ראשית כל פרי האדמה לפי שאינן ראשית, ואלו השניים אין חייבים עליהן חומש כביכורים".
בצדק מסביר הרדב"ז את הדין אין חייבין עליהן חומש, וז"ל:
"והשניים אין חייבים עליהם חומש והטעם שאין לו ראשית בכורי אדמה ולא חייבה התורה חומש אלא על ביכורים האמיתיים שהם ראשית האדמה ואע"ג דאמרינן בירושלמי אמר ר' יוחנן אני משום יחידי אני שונה אותה מ"מ כיון שסתם אותה רבי הלכתא היא".
ולכאורה הלכות הרמב"ם סתרי אהדדי. דהרי בפרק ב' כתב חייב להפריש אחרים תחתיהם שנאמר וכו' ומשמע מדאוריתא, ואילו בפרק ד' משמע שהביכורים השניים אינם אלא מדרבנן, אלא ברור שלדעת הרמב"ם ישנם שני דינים: דין אחד של ביכורים המחייב חומש וכד' כאשר הם ביכורים אמתיים כלשון הרדב"ז, ודין שני בדיני ממונות הואיל וביכורים הם מעשרים וארבע מתנות כהונה ומדין זה, מדאורייתא, חייב באחריותן ומביא ביכורים שניים מפאת דיני ממונות. במקביל, בנידון דידן, יש מצב הפוך בו אפשר להגדיר את הביכורים כביכורים מדאורייתא אך אין חובת הבאה מפני שהכהנים קבלו את חלקם מהקרקע ולכן פסק הרמב"ם שאם הפריש מביא ואינו קורא ולא מדין "כיון שהגיד וכו'" אלא מכיון שאין חיוב הבאה. הרמב"ם לשיטתו, ולכן את הירושלמי הסביר בניגוד לתוי"ט. וז"ל ברמב"ם בפה"מ: "השני וכו' לא יביא מאותו המין שהביא הראשון לפי שכבר הביא הראשון וקרא, אמר ה' בפרשת ביכורים הגדתי היום לה' וכו' ואמרו פעם אחת אתה מגיד ולא פעם שניה וכו'. כלומר מדובר רק במקרה והראשון קרא כבר שאז שייך לפטור מדין "הגדתי וכו'" וברור שאין לקבל את דעת התוי"ט שכתב:
"ומה שכתוב בפרוש הרמב"ם שהביא הראשון וקורא מלת וקורא מיותרת שאינה במשנה ולא בחיבורו פ"ד מהלכות ביכורים."
ב) ר' יהודה החולק על ת"ק מודה לדעת הירושלמי באדם אחד אחרי שהביא ביכוים ממין אחד וקרא שאר מינים מביא ללא קריאה וכן פוסק הרמב"ם להלכה בפרק ד' הי"T ועל פםי הטעם של "הגדתי היום פעם אחת וכו'".
עתה נפנה לברור בעית היסוד הנ"ל.
ראשית יש להבהיר שבכל המקרים בהם מביאים ביכורים ללא קריאה הביכורים מדאוריתא. הראיה לכך מהמשנה בפרק א' ה"ז לגבי: "הפריש את ביכוריו נמוקו נבזזו וכו'" שרק שם נאמר דין שאין חומש, וכן ברמב"ם, רק בפרק ד' ה"ט. כמו"כ, ברמב"ם, רק בפרק ב' ה"א נאמר בפרוש שהביכורים מדרבנן לגבי עבר הירדן הנ"ל.
ברם, עדיין יש לבדוק מה אופי הקריאה במקרים בהם חייבים לקרא ואין את אחד הפטורים הנ"ל. על מנת לבחון מה אופי הקריאה נבדוק מה הדין במקרים בהם הפריש ביכורים הראויים לקריאה והופקעה הקריאה אח"כ. בבבלי ובירושלמי יש דיון בכמה מקרים.
(ירושלמי פ"א ה"ה):
"שליח, ר' יוסי ר' שמעון בן לקיש בשם ר' יוחנן כשלקטן לשלחן ביד אחר אבל אם להביאן הוא לא ישלחן ביד אחר... ר' זעירא רבי אמי רבי שמעון בן לקיש בשם ר' הושעיה כשלקטן לשלחן ביד אחר אבל אם לקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו ליתור בקרייה אינה נתרים אלא בקרייה... ואמר ר' יוסי בי רבי חנינא מתניתא פליגא הפריש ביכוריו ואח"כ מכר שדהו מביא ואינו קורא. קיימונא כשנתן דעתו למסור משעה ראשונה. והתנינן יבש האילן נקצץ האילן? עוד היא ביבש משעה ראשונה קרייה מעכבת? אמר ר' שמואל בר רב יצחק הראוי לקריאה אין קריאה מעכבת".
המשך שיטת ר' הושעיה נמצאת בבבלי מכות (י"ח ע"ב):
אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא הפריש בכורים קודם לחג ועבר עלהם החג יקרבו"
ובדומה בירושלמי פ"א ה"ו:
"חבריא בשם ריב"ל הפרישן קודם לחג ועבר עליהן החג מביא ואינו קורא וכו' ולית לי לר' זעירא כהדא דחבריא? סבר ר' זעירא שכל הביכורים שנראו ליתור בקרייה אינן נתורין אלא בקרייה, ולית ליה לחבריא כן? איתו ליה כשהפרישן קודם לחג להביאן אחר החג וכו'".
יוצא אפוא פשטות הירושלמי שישנם שני סוגי הבאת ביכורים.
א) ביכורים שהופרשו שלא ע"מ לקרוא שקרייה אינה מעכבת.
ב) ביכורים שהופרשו ע"מ לקרא "ראוי לקריאה מעכב" (על פי הכלל "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת" עיין ירושלמי הנ"ל פ"א ה"ה ובבלי מכות י"ח ע"ב ושם מסומן). כלומר יש דין בהגדרת הביכורים שיש צורך בראוי לקריאה וכן דעת תוס' ב"ב (פ"א ע"ב ד"ה בצרן ושגרן), הר"ש בפה"מ על ביכורים, והמאירי ב"ב (פ"א ע"א).
הרמב"ם חולק על הירושלמי ומביא את הדין של לקיטה ע"N רק לגבי שליח וז"ל: "המפריש בכוריו להעלות בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח. ואם לקמן מתחילה ע"מ לשלחם ביד שליח ה"ז מותר לשלחם" (פ"ב הכ"א) נ"ל שמלשום הרמב"ם משמע שהדין הוא רק מלכתחילה אך בדיעבד אם יביא ביכורים, הביכורים יהיו ביכורים. הרמב"ם גם מבאר את המשניות כפשוטן: הפריש בכוריו ומכר שדהו (פ"ד ה"ה ובפה"מ), יבש המעין ונקצץ האילן (פ"ד הי"ב ובפה"מ), והמביא ביכורים מאחר חג הסוכות ועד החנוכה אע"פ שהפרישן קודם החג (פ"ד הי"ג ובפה"מ), מבאר הרמב"ם כפשוטם ולא שצמצם כדעת הירושלמי רק למקרה שהפרשי ע"מ להביא ללא קריאה. והרמב"ם לשיטתו, גם לגבי שליח מסביר את הדין רק מלכתחילה. יוצא אפוא ששיטת הרמב"ם היא שמצות קריאת ביכורים אינה חלק מהגדרת הביכורים ואפילו ראוי לקריאה לא צריך, (מלבד בפרק ד' ה"ד: "שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו" כי שיטת הרמב"ם שהספק מעכב). ובפשטות הסוגיות בירושלמי ובבבלי.
נראה שהירושלמי לשיטתו שדין קריאה הוא דין בהגדרת הביכורים ולכן יכול ללמוד ש"הגדתי היום פעם אחת וכו'" גם אם אין קריאה, ברם, הרמב"ם הסובר שדין מקרא ביכורים אינו דין בביכורים לא יכול ללמוד מ"הגדתי היום וכו'" כאשר אין קריאה, ולכן בפה"מ הסביר את הירושלמי שמדובר רק במקרה והראשון קרא, בפרק ד' ה"ה לא הביא כלל את הדרשה הגדתי היום ודבר על מקרא ללא קריאה בו אין משמעות לדרשת "הגדתי היום וכו'" – ופטור מטעם אחר כמבואר.