ירושלים וקדושתה / שמעון פרויליך

"עשרה חלקים של יסורים באו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם" (אבות דר' נתן א'-ד').

אכן קשה הוא סבלה של ירושלים.

סבל – עת שונאים את מקדשיה מהרסים ואת בניה מהרגים.

סבל – עת בניה שנות אלפים מעליה רחוקים.

סבל – עיר אשר גם את שארית תפארתה והדרה לא הניחו מנאצים.

כפי אמרתו של הרמב"ן: "כל המקודש מבחירו – חבר יותר מחבירו, ירושלים יותר חרבה מן הכל" (מתוך אגרת לבנו, בעלותו לירושלים החרבה. כתבי הרמב"ן כרך א' עמ' שס"ח).

כך סבלה ירושלים עד אשר גאלוה בנים במלחמתם לשחרור עירם. אולם לא רבים הם המוכנים להניח לה לירושלים לשכון במנוחה, וכבר קמו מצעקים מבין אומות העולם, המבקשים לפגוע בשלמותה של ירושלים. משמעותה של ירושלים המיוחדת לעמנו גדולה היא ללא ספק, על כן מוקד שנאת העמים אותנו מתבטא ברצון לפגוע בירושלים.

ראויה היא ירושלים שיעלו עבורה מספר רעיונות.

עיר הקודש והמקדש

עיקר מעלתה של ירושלים הינו המקדש השוכן בתוכה, המקדש אשר הוא יעודו של העולם כולו: "ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'" (ישעיהו ב' פס' ג'). במקדש מתגלה הקשר בין הקב"ה לעם ישראל בעת השראת שכינתו בתוכה.

קדושת המקדש אין משמעותה לגבי אי אלו מצוות בלבד, כמו קדושת ארץ-ישראל, שמשמעות קדושתה שייכת בעיקר לגבי מצוות התלויות בארץ, אלא קדושת המקדש אות היא לכך שהקב"ה משרה שכינתו בתוכנו, קדושת ירושלים הינה עדות והבטחה כי "לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צ"ד פס' יד), שכן גם בעת היות העם רחוק מאדמתו, עדיין קדושת ירושלים קיימת באיתנה, כדברי הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי אתם" (ויקרא כ"ו פס' מ"ד). ולכן, קדושתה של ירושלים איננה תלויה בשכון ישראל בארצו, ואיננה תלויה, כמו קדושת שאר ארץ-ישראל, בשאלה האם בניה עליה באמצעות כבוש או חזקה, או באם נכבשה ע"פ צווי נביא. (עיין שו"ת חתם סופר חלק יו"ד רל"ג, רל"ד).

הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז) אומר: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא... לפי שקדושת המקדש וירושלים מפניה שכינה ושכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר: 'והשימותי את מקדשכם', ואמרו חכמים: 'אף על פי ששוממין, בקדושתן הן עומדים' (ע"פ מגילה כח ע"א)". ומפני שקדושת המקדש הוחלפה, כשאר קדושת ארץ-ישראל, ע"י חזקה או כבוש, ממילא אינה תלויה בהם. וכן כותב הרב ריינס (בספרו אור חדש על ציון): "קדושת המקדש וירושלים היא קדושת המקום, וקדושה כזאת לא תלויה בכבוש וביישוב, כי לא נסתבבה מהכבוש והיישוב". אלא מקור קדושתה מהשראת שכינת אל בתוכה, וכבר עמדו על כך חז"ל בציינם כי אל הר המוריה יצא יצחק לשוח, ובמקום זה ראה יעקב את חלומו, בו מלאכים עולים ויורדים, בצאתו לחרן. וכן כותב ר' יהודה הלוי (כוזרי מאמר ב' י"ד): "רק לאחר זמן, בימי דוד, נודע הסוד האלוקי כי זה הוא המקום המיוחד בו תשרה השכינה".

וזאת לידע, כי השראת שכינה אינה רק אש מן השמים, כהיענות לקרבן היחד או הצבור, אלא משמעותה – הקשר בין עם ישראל לאלוקיו, קשר אשר לעולם לא יינתק, כדברי חז"ל: "אע"פ ששוממין, בקדושתן הן עומדים".

ואם כך, ברור מדוע הקריב עזרא קרבנות בירושלים, אע"פ שלא היה בידיו ה'אורים ותומים', דבר המהווה תנאי לקדוש ירושלים, לפי דעת רב הונא בגמ' שבועות דף ט"ז ע"ב), וזאת מכיון שעזרא קידש את ירושלים לזכר בעלמא, היות וירושלים עמדה בקדושתה זמן רב טרם עלות עזרא ירושלימה, ולא בטלה בזמן גלות העם מארצו, כמאמרם ז"ל: "מעולםה לא זזה שכינה מכותל מערבי".

וזותי מעלתה של ירושלים, היות ובה שוכן מקום המקדש, ולכן ירושלים והמקדש חד הן, קדושת המקדש הינה קודשת ירושלים, וקדושת ירושלים הינה קדושת המקדש. וכך אומר הרמב"ם בפרוש המשניות למס' סוכה (פ"ג מ"י) על דברי תנא: "בראשונה לולב היה ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד", ואומר הרמב"ם: "מדינה היא כל העירות שבארץ-ישראל מלבד ירושלים". ולפרוש רש"י בטעם חלוקה זו בקיום מצוות נטילת לולב "ושמחתם לפני ה'" (ויקרא כ"ג פס' מ') הרי כל ירושלים היא לפני ה'.

מיוחדת היא ירושלים כולה להשראת השכינה, שכן קודם שנבחר בה בית עולמים היתה ירושלים מיוחדת מכל ארץ-ישראל ומכל העולם כולו, אך משנבנה בית עולמים, ניטלה בכרותה, וזו לשון המדרש: "עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלים ראויה לשכינה, משנבחר יצתה ירושלים שנאמר (תהילים קל"ב פס' י"ג): 'כי בחר ה' בקודש קודשים, הרי נחשבה כשרויה, בכל ירושלים, וכך אומר התרגום על הפסוק: "אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל – ה' אתרעי לאשראה שכנתיה בירושלם" (מלכים א' ח' פס' י"ב).

שכן, רק מכיון שקשה יהיה לעם לעמוד בתנאים בהם שכינה שורה בכל ירושלים, שהרי "לא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה'" (שם פס' י"א), לכן שורה שכינה בין כתלי קודש-הקדשים, אך קדושתה של ירושלים קיימת היא לעד, שכן בה שורה שכינה. ולכן ברורה שיטת הרמב"ם, שירושלים כולה הינה מקדש, ולכך משמעויות רבות הלכה למעשה (מעשר שני, פדיון נטע רבעי, נטילת לולב ועוד).

ובזה יובן מה משמעותם של כל התנאים המוצרכים בעת שרוצים להוסיף על העיר. וז"ל המשנה (שבועות פ"ב מ"ב): "אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשור, ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם". ולכאורה, בשביל העזרות ברורה הנחיצות בנתאים אלה, שכן קדושת העזרות – בהיותן חלק מהמקדש, אך העיר ירושלים מה צורך בדברים הללו? על כך עומד הרמב"ם בפרוש המשנה (סנהדרין פ"א מ"ה: "ואי אפשר לחדש קדושה אלא בבית דין גדול". כלומר, הוספה על העיר הינה כהוספה על הקודש, וזאת מכיון שירושלים והמקדש חד הן.

היות והביטוי לגאולת העולם כולו, הנו עלות כל העמים לשחר מקום המקדש, ולהקריב קרבן במרכזה של ירושלים – הוא המקדש, לכן "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב' פס' ג'). אמנם קרבנות יקריבו במקדש, אך לעלות – יעלו ירושלימה. ומרכז הפצת התורה הינו מירושלים, אם כי שרשה הינו "קדש-הקדשים".

התרחבותה של ירושלים

ירושלים לעולם לא נשארה מתוחמת בתוך חומותיה. צריכה של ירושלים ואוכוליסה הרבים ומתרבים על ידי אנשים אשר שאפו לחזות יום וליל תפארת מקדשינו, כל אלה ועוד רבות כהנה הצריכו לפרוץ אל מחוץ לחומותיה של העיר ולהוסיף עליה, ראשון לכך היה דוד המלך, מיד אחר עליתו מחברון לירושלים הרחיב את העיר אל מחוץ לחומות וכך נאמר בדברי-הימים (א' י"א פס' ח'): "ויבן העיר מסביב מן המלוא".

וכך מופיע בגמ' (שבועות ט"ז ע"א): "אבא שאול אומר שני ביצעין (שתי מעלות בהר הזיתים) היו בהר המשחה תחתונה ועליונה. תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה (עלית עזרא) שלא במלך ושלא באורים ותומים. תחתונה שהיתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלין שם קדשים קלים... עליונה שלא היתה קדושתה גמורה, עמי הארץ היו נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני..."

וא"כ, מורחבת היא העיר ע"י החלת קדושת ירושלים עליה, ונהפכת היא לחלק בלתי נפרד מעיר הקודש והמקדש, חייבת היא הארץ שנצטרפה לירושלים בכל המצוות התלויות בקדושתה של ירושלים, ואין בינה ובין ירושלים, בינה ובין הקודש, ולא כלום.

וישנה ירושלים המורחבת, אשר בקדושתה הינה ככל קדושת ארץ-ישראל, ורק שם ירושלים מבדילה משאר הארץ, אך דיני ירושלים חלים עליה.

ומה הצורך בכך? מה הצורך בהרחבתה של ירושלים אם בקדושתה אין שינוי? על כך אומרת הגמר': "אלא למה הכניסוה? מפני שתורפה של ירולשים היה ונוחה היתה ליכבש משם" (שם). ומה הצורך בהחלת ירושלים על חלקי ארץ נוספים והרי יש בכך סיכון שלא יוכלו העם לנהוג כראוי בקודש, על כך אומרים תוספות: "אע"פ שהיה הדבר בא לידי תקלה, הכניסוה כדי שימסרו עצמם עליה יותר כשיש בה שם קדושה" (שם). מפני סכנת כיבושה של ירולשים ועל מנת שימסרו נפשם על שלמותה הורחבה העיר ירושלים.

סביבות ירושלים הינם כעיר עצמה, שכן הכל נועד לשמירת מקום הקודש והמקדש. כל המקיף את הר-הבית הרי הוא כחל מהר- הבית, שכן לשלמות הר- הבית הוא קיים, לשמירת קדושת המקדש הוא שייך.

ברם, לא רק משמעות זאת יש לסביבותיה של ירושלים, רק זו היתה קיימת, אילו שוממים היו סביבותיה מאין אדם ומאין יושב. אך משנתישבנו בסביבות הר המוריה, מאז שבני עמנו הקיפו ובנו את בתיהם סביב לחומות ירושלים, משנאחזו בה אוהבי ירושלים, מעמד אחר לסביבותיה. לא רק שמירה על ירושלים, אלא אף החלת קדושה. אותה קדושה שקדשוה האבות בעלותם ממצרים ובכבשם ארץ אבות, אותה קדושה שהחילו עולי בבל בעת האחזם במקומות אותם הבטיח אלוקים לאביהם בברית בין הבתרים. וכך כותב הרב ריינס (בספרו אור חדש על ציון:

"כי היושבים משפיעים איזו קדושה על המקום, ולכן בני-ישראל שנקראים גוי קדוש, במקום שהם נאחזים ומתנחלים עד שהארץ משגת שם ישראל עליה, נתוספה עליה משום זה קדושה יתירה, והיא בעת שיש לישראל ממשלה ושלטון על הארץ... כי אז שורה רוח ישראל על הארץ".

לפי האמור, ירושלים כולה היא "עיר הקודש" לכל ארכה ורחבה, כוללת בתוכה את קריותיה ואת רמותיה, ולכולם שם "עיר-הקודש" יקרא.

ברם, חז"ל הביעו השקפה אחרת לגבי הרחבתה של ירושלים. וכך נאמר בגמ' (ב"ב עה ע"ב):

"אמר רבי חנינא בר פפא: ביקש הקב"ה לתת את ירושלים במידה שנאמר (זכריה ב' פס' ו') 'אנא אתה הולך, ויאמר אלי למוד את ירושלים לראות כמה ארכה וכמה רחבה' (לעשותה קטנה – רש"י), אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם ולא נתת מידת אורכן ומידת רחבן, ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה, אתה נותן בה מידה? מיד – 'ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלים' מה פרזות הללו אין להן שעור בבנין ישובן, אלא כמה שרוצים בונים, אף ירושלים כן" (רש"י שם).

ירו-שלם הנושאת שמו של הקב"ה לא ניתן להגבילה, לעיר המקדש גבולות אין, והרי זה יעודינו, שירושלים תהיה נחלת העולם כולו, שהרעיונות המובעים בירושלים והאל השורה בה תמיד, יהיו נחלת העולם כולו, שידע כל פעול את ערכה של ירושלים ושבכל קצוי תבל ישמע – "בואו ונעלה ציון". וא"כ לא ניתן להגביל את ירושלים, יכולה היא ירושלים לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, ולכל שם – ירושלים יקרא. בירושלים "כמה שרוצים בונים". את ירושלים שהרים סביב לה יקיפו ערים ולכולם יקרא עיר-שלם עיר הקודש והמקדש.

לכל החושבים לצייר את גבולותיה של ירושלים, לכל הרוצים להקיפה בחומה – להגביל את אורה של ירושלים הם רוצים, שאיפה להגביל את הפצת שם ה' בעולם מסתתרת בצעקותיהם. אין המאבק על גבולותיה של העיר, המאבק הינו על כך ששם ה' הנקרא על ירושלים לא יורחב, שקדושת ירושלים "שמאירה ג"כ בכל ארץ ישראל" (אגרות הראי"ה ל"א) לא תצומצם. ולכן, גם מצותה בנינה גדול ממצות בנינן של שאר ערי הקודש, שכן הרחבתה אינה כהרחבת כל עיר בעולם, אלא הרחבתה הינה הרחבת מקום הקודש בארץ-ישראל ובעולם כולו, ועל זאת אמר הקב"ה: "פרזות תשב ירושלים" (זכריה שם).

ירושלים עירנו

מעבר לנאמר למעלה, עלינו להוסיף: ירושלים היא שלנו. ירושלים היא עירנו לנצח. ולא רק בקדושתה נקנית ירושלים לעם קודש, לא רק בהבטחת אב לבניו כי שכינתו תשרה בירושלים, אלא במסירות נפש נקנית ירושלים. כפי שאמרו תוספות (לעיל) שהרחיבוה וקידשוה ע"מ שימסרו נפשם עליה.

מאז עקידת אב את בנו על הר המוריה, שהינו הר הקודש כנאמר בדברי-הימים (ב' ג' פס' א'): "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה". מאז מסר נפשו הבן ומאז עקד האב את בנו יחידו למען קדושת שמו בעולם, נקנתה לנו ירושלים.

במסירות נפשם של יהודים גולים על אדמת נכר הנשבעים: "אם אשכחך ירושלים", ואפילו את נפשם ימסרו, אך שם ירושלים משפתותיהם לא יסור.

במסירות נפשם של יהודי כל הדורות, אשר עזבו בית ומשפחה, אשר הסתכנו בסכנות דרכים ע"מ לחסות בצלה של ירושלים באמרם:

"ינעם לנפשי הלך ערם ויחף
עלי חורבות שממה אשר היו דבוריך" (ר' יהודה הלוי)

בעליות של יחידים ושל קבוצים לשחר מקום אל, של יחידים וקבוצים שהמירו כל טוב בסכנות דרכים ולו רק יוכלו לחסות בצלה של ירושלים. בזכות אלה נקנתה לנו ירושלים.

נקנתה לנו ירושלים בתפילתם של בנים במשך שנות אלפים, מצפים לבנינה של ירושלים. ובפיהם תפילה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב".

נקתנה לנו ירושלים במסירות נפשם של מגינים, מול רבים במלחמות שחרורה של מדינתנו. ולשיאה הגיעה מסירות הנפש והגבורה, עת שיחררו את עיר הקודש והמקדש. עת היינו כחולמים בהשמע שוב קול שופר מול הר הבית.

בדם ואש נקנתה ירושלים
בבכיות ובתפילות, בדמעות ובשכול.

מסכת נפלאה של מסירות נפש שנארגה במשך דורות זועקת – ירושלים היא שלנו. וכן, ירושלים היא עיר הנצח, ולנצח תהיה בידינו, ובמאבק על ירושלים לבטח תנצח ירושלים. ומהו נצחונה של ירושלים? לא רק עת יצעדו בנים ברחובותיה אלא בעת שאורה יזרח ויופץ למרחבי עולם, בעת אשר זיוה והדרה של ירושלים בכל התבל יגלה.

וכך כותב הרב:

"בית המקדש, מקום האורה, לא בנצח יתגבר, לא בהוראת ניצוח, המורה התגברות של פגישה על התנגדות. כי אם בהוד הנתון עליו, ברוח החן והקדושה. לפניו יכרעו איים ועמים רבים יבקשו פני ה' בהר-ציון, ע"פ תביעה הבאה מהכרה פנימית מצידם... שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו" (עולת ראי"ה)

לא חרב נחגור במאבק על שלמותה של ירושלים עיר קודשינו, כי אם את רוחה נפיץ ברחבי העולם ובזאת ננצח במאבק אדירים זה.