1) להלן 3 דינים בספירת העומר, הנראים לכאורה מוקשים:
א) המג"א בסי' תפ"ט פוסק שאם סופר בלה"ק ואינו מבין מה שאומר – לא יצא. לעומת זאת – בהלל, קידוש וברכת המצוות, יוצא אף שאינו מבין.
ב) בדרך כלל אם אדם מסופק בין 2 נוסחי תפלה שצריך לומר, ואמר מספק את שניהם, יוצא. שהרי אמר את מה שמחויב, ומה שהוסיף – לא גרע.
לעומת זאת טוען הדבר אברהם (ח"א סי' ל"ד), שאם אדם מסופק באיזה יום בעומר הוא נמצא, וסופר מספק 2 ימים – לא יצא. (כגון שאמר: היום ג' ימים לעומר, היום ד' ימים לעומר)*.
ג) למרות הכלל "ספיקא דיומא" בחו"ל, אין מונים שם מספק כל יום, כגון: היום ג' ימים לעומר, היום ד' ימים לעומר. (הערת בעה"מ בסוף פסחים).
נסה להסביר יסוד אחד בהבנת מצות ספירת העומר, שעל פיו יוסברו כל הדינים הנ"ל.
2) במנחות ס"ה: נאמר: "וספרתם לכם – שתהא ספירה לכל אחד ואחד".
הפרח מבין שבאים לחדש שלא תאמר שהסבפירה מוטלת על ב"ד (כמו ספירת שנות היובל), אלא שחל חיוב על כל אדם. אבל אדם אחד יכול להוציא חברו השומעו, שקי"ל "שומע כעונה".
אבל דעת ה"לבוש" – שהפסוק בא לחדש שלמרות שבדר"כ יש דין "שומע כעונה", כאן צריך כל אדם לספור בעצמו, ואינו יוצא ע"י ספירת חבירו.
נסה לתת סברא לדין הלבוש, עפ"י היסוד שהסברת בסעיף 1.