עקידת יצחק ובחירת ירושלים[1] / הרב מרדכי ברויאר

שתי פעמים נזכרה ירושלים בתורה. שתיהן בתורה. שתיהן בספר בראשית; בשתיהן אברהם אבינו הוא במרכז המאורע, והוא, כביכול, החפץ בירושלים. בפעם הראשונה הוא נפגש עם מלכי צדק מלך שלם, וכך נתגלתה לו ירושלים כעיר הצדק והשלום. בפעם השניה הוא הקריב בה את האיל, שאל-הים ראה לו, וכך נתגלתה לו ירושלים כעיר הראייה והיראה. בין שני המאורעות האלה מקופלות שתי הבחינות של "ירו-שלם": בחינת היראה ובחינת השלום.

פגישת אברהם עם מלכי צדק תובן על רקע פגישתו עם מלך סדום, שהרי שתי הפגישות האלה מתוארות בתורה זו לפנים מזו. כבר יצא מלך סדום לקראת אברהם אל עמק שוה הוא עמק המלך, אלא שעדיין לא אמר את דבריו, ובאותה שעה הגיע גם מלכי צדק. וכך עומדים שני המלכים האלה מול אברהם החוזר ממערכות המלחמה: זה בא לברכו בשם א-ל עליון קונה שמים וארץ; וזה בא להציע לו עסקה החלפת נפש ברכוש. היה זה אפוא מעמד מובהק של "בחירה": הוטל על אברהם לבחור בין שני ניגודים: בין ברע לבין מלכי צדק, בין סדום לבין ירושלים.

ואברהם מכריע לטובת ירושלים. הוא נותן מעשר לכהן א-ל עליון - ובשם א-ל עליון מסרב להתעשר; אכן הוא "מעשר כדי שיתעשר". אולם אין זו רק הכרעה מדיני "נפש ורכוש". השבועה שהוא נשבע למלך סרום היא שבועת הבחירה בירושלים: מול ברע של סדום הוא קורא בצדק ושואל בשלום ירושלים!

מבחינה זו, הפרשה השניה של סדום (בראשית יח - יט) דומה לפרשה הראשונה (שם יד), אלא שהפעם אברהם הוא בחברון, והניגוד של סדום איננו צדק ושלום, אלא צדקה ומשפט .

גם פרשה שניה זו תובן על ידי סמיכות פרשיות: זה עתה צחקה שרה על בשורת הולדת הבן, וכבר קמו המבשרים והשקיפו על סדום. בטרם ייחרץ דינה של סדום, יזכיר הקב"ה את צוואתו של אברהם אבינו:

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח יט).

אכן בבית אברהם לא יהפכו משפט למשפח וצדקה לצעקה. ואילו בסדום ריבה אחת נתנה צדקה לעני, וצעקתה עלתה לפני כיסא הכבוד. יבוא אפוא בעל הצדקה וידון על עיר הצעקה .

"ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה... ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה" (שם כ-כא).

אולם אברהם איננו רק בעל צדקה, אלא הוא גם "אוהב צדק" - אוהב לצדק את הבריות. לפיכך, ממקום שיצא קיטרוג, משם הוא בא ללמד זכות: אם לצדקה - "האף תספה צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע?" ואם למשפט - "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" אלא שגם אהבת הצדק של אברהם לא תציל את רשעי סדום. אחד היה שם לוט, והוא "אותו היום נתמנה לשופט". ואילו אנשי סדום מתנכלים למי ש"בא לגור וישפוט שפוט". וכשם שהמשפט הוסג לאחור, כן הפכה צדקה לצעקה. ולא עוד, אלא שבמקום ש"גדלה צעקתם את פני ה'" (בר' יט יג) - שם המוכיח הוא "כמצחק בעיני חתניו" (שם יד).

וכך עתיד אברהם להשקיף מחברון על סדום שאבדה בעוונה. בניו יעשו צדקה, וה' יעשה עמו צחוק, ואילו סדום חריבה לעיניו - בעוון צעקה ומצחקים. כך מתבררת שנית בחירת אברהם בירושלים. כי כבר אבד עושרו של ברע מלך סדום, ואילו הוא כהן לעולם על דברת מלכי צדק בשלם.

אולם משפט וצדק ושלום הם רק צד אחד של מטבע ירושלים. כי הצד האחר הוא יראה וראייה. והבדל גדול יש בין שתי הבחינות האלה. כי הצדק והשלום הם מצוות שכליות, וגם בני נח נצטוו בהם. משום כך בן נח הוא ראשון מלכי צדק משלם, והוא מייצג את ירושלים לאברהם. ואילו ראייה ויראה הם יסודות עבודת ה'. לפיכך כל אדם לא יהיה בהר ה', שעה שה' בוחר במקום מקדשו. גם עבד אברהם וגם בנו מן השפחה ישבו להם פה עם החמור. כי הקב"ה בא לבחור בציון; ואל יהיה שם אלא האב ובנו הנעקר - וענן ה' ומלאכו.

אם תמצי לומר, לא באה פרשת העקידה אלא לברר את קרושת ירושלים. מבחינה זו קרובה היא לפרשה ראשונה של סדר ראה, העוסקת גם היא ב"מקום אשר יבחר ה'" (דברים יב). אלא ששם, כביכול, עדיין לא נבחר המקום, עדיין לא נודע, היכן עתידה שכינה לשרות. ולא נקבע שם אלא עצם העיקר הגדול: אל תהא עבודת ה' על פי שרירות הלב של הבנת האדם, אלא מקום העבודה וסדר העקידה הם על פי הבחירה האלהית בלבד.

וכך מזהירה התורה את ישראל בבואם לרשת את הארץ: העמים היושבים בארץ כנען בחרו את אלהיהם כלבבם. משום כך הם הבוחרים את מקום העבודה - "אשר עבדו שם הגויים... את אלהיהם" (דברים יב ב); והם הבוחרים את סדר העבודה - "איכה יעבדו הגוים... את אלהיהם" (שם ל). מקומות העבודה הם "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן"; וסדר העבודה הוא "תועבת ה' אשר שנא כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם".

לפיכך שתי פעמים הזהירה תורה את ישראל, לבל יילכו בחוקות הגוים: "לא תעשון כן לה' א-להיכם" - ביחס לסדר העבודה (שם לא). כי לא האדם בוחר לו א-ל כלבבו, אלא א-ל יחיד בוחר לו אומה יחידה. הוא המקרש את "המקום אשר יבחר" ואת סדר העבודה אשר "אהב" .

חומר האיסור של קרבנות אדם איננו תלוי בגוף המעשה האכזרי. אילו בחר ה' בקרבן זה, כבר היה זה מעשה "אהוב"; אך ה' לא בחר בו, והרי זה מעשה "שנאוי", כי אין "שנאה" אלא חוסר בחירה. בסיני ירדה שנאה לאומות, שהרי ישראל נבחרו שם, והאומות נדחו ו"נשנאו". שני תאומים נולדו ליצחק, ואין ביניהם אלא קרושת הבחירה: "הלא אח עשיו ליעקב נאום ה' ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי" (מלאכי א, ב-ג).

משום כך אתה מוצא, שאין התורה מזכירה "שנאת ה'" אלא בשני מקומות בלבד. האחד מתייחס למקום העבודה: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' א-להיך" (דברים טז כב); והשני מתייחס לסדר העבודה: "לא תעשה כן לה' א-להיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם" (שם יב לא).

אכן מקומות רבים מצויים בארץ, הראויים מצר עצמם להיות משכן לשכינה, ובדרכים שונות ראוי לו לאדם להתקרב לא-לוהיו. אך אחד הוא המקדש והמזבח, "אשר יבחר בו ה'", ואחד הוא סדר העבודה, שהוא "אהוב" לפני המקום.

פרשת העקדה מבטאת את כל זה על ידי מעשה שבפועל. אל יעלה על הדעת, שמסירות הנפש של אדם מישראל פחותה מן המסירות של האומות. הנה הם מקריבים את בניהם לאלהיהם, ואילו אנחנו הוזהרנו מלהינקש אחריהם, לבל נעבוד את ה' כדרכם.

אולם לא מפני שהמעשה הוא שנאוי בעיניו, או שהוא למעלה מכוחנו הנפשי. היפוכו של דבר: אילו היה זה מעשה "אהוב" בעיני ה', לא היה דבר שימנענו ממנו. כל המדרגות הגדולות של מסירות נפש לה' היו מושגות על ידי עקידת יצחק שבפועל. אפר יצחק הצבור לפני ה' היה מזכה אותנו בכל מעלות הקדושה, שהרי קיימנו את מצוות אהבת ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. אלא שהקב"ה מנענו מן המעשה הזה. מלאך ה' נתגלה לאברהם והזהירו מלשלוח ידו אל הנער. באותה שעה נתגלה, שהקרבת בן היא "תועבת ה' אשר שנא". אולם אברהם כבר זיכה לבניו את כל הקניינים הנקנים על ידי העקידה. זכות העקידה והאפר הצבור עומר לבניו עד היום הזה, שהרי ביקש לעשות את מעש העקירה כל עוד היה "אהוב" ורצוי, והא נמנע ממנו רק אחרי שנודע לו, שהוא "תועבת ה' אשר שנא".

וכך נתגלו שני יסודות בפרשת העקידה, והם גם יסודותיה של הפרשה הראשונה בסדר "ראה": נתקדש המקום "אשר יבחר בו ה'", ונקבע סדר העבודה שהוא "אהוב" לפני ה'. שלשה ימים הלך אברהם כדי לחפש את המקום "אשר אמר לו ה'", כי הוא "לא יעלה עולות בכל מקום אשר יראה" (עי' דברים יב יג), אלא הקב"ה יקדש את הר המוריה, אשר בחר בו לשבתו. וכך ביום השלישי נתגלה ההר, והנה ענן קשור לראשו: "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק" (בראשית כד ז). וכדרך שנבחר המקום, כן נתגלה גם סדר העבודה. כי לא האדם יבחר את הקרבן הנראה לו, אלא "א-להים יראה לו השה לעולה". הוא הבוחר והוא הרואה. ואם יראה א-להים "לעלה בני" - הרי הקרבן הוא אהוב ורצוי לפני ה'. וכל מעלות הקרש, הנקנות על ידי מסירות נפש, קנויות לעוקד ולנעקד.

אולם ה' לא בחר בקרבן זה, כי לא בא נסיון העקידה אלא לגלות את סוד הבחירה של הקרבנות. הקרבן הרצוי לפני ה' איננו תלוי במהותו אלא בבחירתו. לא "לעולה בני" ולא "השה לעולה" - אלא "א-להים יראה לו השה לעולה בני". וזו גם "יראת ה'", שנתבררה על ידי העקידה. המלאך מעיד, שאברהם הוא "ירא א-להים", כי לא חשך את בנו את יחידו. אכן רק האומר "א-להים יראה" - הוא "ירא א-להים" באמת.

רק עכשיו הגיעה השעה לגלות לאברהם את סדר העבודה. שתי פעמים "נשא אברהם את עיניו" במעמר העקידה. בפעם הראשונה הוא גילה את המקום הנבחר, בפעם האחרת הוא מגלה את הקרבן "האהוב": "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל" (בראשית כג יג). אכן ירא א-להים יראה איל - הוא האיל שא-להים יראה!

באותה שעה הושלם מעמד העקידה ואברהם קורא את שם המקום על שם שני היסודות שנתגלו בו: בחירת המקום ובחירת הקרבן. במקום זה א-להים ראה את הקרבן, ושמו ה' יראה. ובעצם המקום יראה ישראל, וה' יראה לעמו - בהר ה' יראה.

כך נתגלתה ירושלים לאברהם בשתי תקופות של חייו: במעמד מלכי צדק מלך שלם נתגלתה בחינת הצדק והשלום; במעמד העקידה בהר המוריה נתגלתה בחינת הראייה והיראה. ועתה מעשה אבות סימן לבנים. גם בניין ירושלים על ידי דוד ושלמה נעשה בשני שלבים. כי דוד המלך כבש את העיר וגם קידש את הר המוריה, אולם רק שלמה בנו זכה לבנות את בית המקדש. שני המלכים האלה מייצגים את שתי בחינותיה של ירושלים. דור מסמל את בחינת הראייה, ושלמה - את בחינת השלום. ולא יכולה היתה ירושלים להיות בשלמותה אלא על ידי צירופם של שני המלכים האלה.

דוד הוא המלך הנבחר, כדרך שירושלים היא העיר הנבחרת. עליו אמרה תורה: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-להיך בו" (דברים יז טו). הוא הרועה שנמשח על ידי הרואה, והוא שה' ראהו לו למלך. שבע פעמים מדגיש הכתוב בספר שמואל (ש"א ט"ז), שמינוי דוד תלוי ב"ראייה"; ועוד נוספו עליהן שלש לשונות "בחירה". בפירוש נאמר לשמואל מה הוא עיקר ה"ראייה" הא-להית: "אל תבט אל מראהו... כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (ש"א טז ז). כך אמר ה' שעה ששמואל ראה את אליאב (שם ו). כי ה' ראה לו מלך בבני ישי (שם א) - את "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי" (שם יב).

כשם שדוד נבחר בראייה כן זכה לקדש את הר המוריה. כאברהם בשעתו ראה שם את מלאך ה': "וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה'" (דה"א כא טז). כאברהם הוא הקים שם מזבח לעולה, וה' ענהו באש. ו"בראות דוד כי ענהו ה'" (שם ח), מיד נתקדש המקום והמזבח. בלשון שנבחר המלך, נתקדש גם מקום המקדש. מי שנאמר בו "קום משחהו כי זה הוא" (ש"א טז יג), הוא שאמר "זה הוא בית ה' הא-להים וזה מזבח לעלה לישראל" (דה"א כב א).

אולם דוד המלך לא זכה להשלים את הבניין, שהרי ירושלים איננה רק עיר הראייה, אלא היא גם עיר השלום. משום כך אין די ביפה עינים וטוב ראי, אם שפך דמים כארמוני, אלא יש צורך באיש שלום שיצטרף אל האיש שה' ראהו.

כך מסר דוד לבנו בכפילת לשונות דם, מנוחה ושלום: לא "אדמוני" אלא "שלמה" יצטרף אל "טוב ראי", כדי להשלים את בניין "ירו-שלם": "ויהי עלי דבר ה' לאמר, דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהי שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו" (דה"א כב ח, ט).

וכך העיד הכתוב, שעה שבא לתאר את בניין בית המקדש: בכפילת לשונות ראייה ושלום נרמז חלקם של שני המלכים, כל מלך לפי תפקידו המיוחד לו:

"ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו" (דה"ב ג א).

מכאן ואילך כל הבא בשערי ירושלים, יחוש את קדושתה משני מקורותיה: ממקור האורה ומנהר השלום. כי בהר המוריה ה' ייראה לעמו. שם הראל ושם אריאל, ושם ייראה ישראל את פני ה'. שם הכהן לאורים ותומים, וישראל מתברכים באור פני ה'. וכדרך שבא לראות, כך בא ליראות, ובמקום ראייה - יראה. בבוא כל ישראל ליראות את פני ה' ישמעו ולמדו ליראה את ה'. מהר המוריה תצא אורה, וה' יורה לעמים את אורחותיו. ובית יעקב יעברו לפניהם וילכו באור ה'. כי על כן אור לה' בציון ותנור לו בירושלים.

ואם הר המוריה הוא בראש ההרים, הרי סוכת שלום פרוסה על ירושלים. מלך שהשלום שלו איווה את ירושלים משכן לו. שלום בחילה, שלווה בארמנותיה, ואוהביה ידברו בה שלום. תגיל בת ציון וירושלים תריע, עת מלכה יבוא לה ודיבר שלום. גדול יהיה כבוד הבית, ובמקום הזה יינתן שלום. ובצר השלום - המשפט והצדק. כי שם ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד. לשלום אין קץ ייכון כסא דוד בסעד משפט וצדקה. שערי ירושלים נפתחים, ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. ונצר משורש ישי ישפוט בין הגויים ויוכיח לעמים. כי מימות עולם מלכי צדק הוא מלך שלם; ולעדי עד ימלוך בה אבי עד שר שלום.

הנה זו ירושלים שלמטה המכוונת כנגד ירושלים של מעלה. ראייה ושלום נתמזגו בה מזיגה שלימה. ברכת כהניה - הארת פני ה' , וסופה - שימת שלום. קרבן חגיגה - עולת ראייה, וסופו - שלמי חגיגה. שיר המעלות בפי העולים, כולו לכבוד ירושלים: תחילתו כפילת יראה וראייה, וסופו כפילת שלום:

"אשרי כל ירא ה' ההלך בדרכיו...
הנה כי כן יברך גבר ירא ה'
יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך
וראה בנים לבניך
שלום על ישראל" (תהילים קכח)