בענין מזיק ע"י סגולה / איתמר ורהפטיג

אורי גלר רכז מבטו על הטבעת, וזו נתעקמה. במו עיני ראיתי זאת. היחוייב בנזיקין, (בהנחה שהנזק נעשה ללא הסכמת הבעלים)?

בעל קהילות-יעקב, לב"ק סי' לט, דן בשאלה מזיק או הורג ע"י סגולה, ומסכם דעת האחרונים בנידון, ודעתו היא – "לא מצינו ראיה לפטור את הורג או מזיק לחבירו ע"י שד (נראה דצ"ל – שם) או ע"י כישוף, ומצד הסברא הי' נראה לחייב כל היכא שהוא בכח ראשון, ואף שלא עשה מעשה בשל חבירו רק דיבורא בעלמא, הרי התוס' ב"ק (ק,א) כתבו דכל היכא דבדיבורו קם דינא, חייב כדין אדם המזיק".

לא בתי לדון במכלול הראיות והדעות השונות, כי אם כלקוטי בתר לקוטי, להעיר מספר הערות בענין, משום כך לא אתיחס לשאלה אם מותר לעשות כן, וכן להסבר הדוגמאות שבגמ' על נתינת עיניהם של חכמים בפלוני, ואדון בע"ה רק בשאלת החיוב בנזיקין וברוצח.

מוקד הדיון בקהילות-יעקב שם הוא אם נזק ע"י סגולה נכנס להגדרה של מזיק, משום שאיננו טבעי אלא סגולי, אך נראה לי כי אף שמבחינה זו לא נבחין ביניהם כדעת הקהילות-יעקב, יש לדון בשאלת הגרמא. היינו, אם נזק כזה הוא בבחינת גרמא, גרמי, או כמעשה ידים.

מכאן שיש לנו לעסוק בנזיקין ורציחה שנעשו במחשבה ובדבור.

מזיק ע"י מחשבה

לכאורה מצינו מחלוקת ראשונים בשאלה אם נזק כזה הוא בבחינת גרמא הפטור בנזיקין. הגמ' בגטין נג. בענין עושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת שפטור מדיני אדם, מסבירה כי אף למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק פטור, כי מדובר ב"פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש", ומסביר רש"י שם כי על המעשה אין לחייבו, שכן הכניסה כדי שתינק "ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו שנתכון אף שתדוש וגרמא בנזיקין פטור, דאמחשבה לא מחייבינן ליה". משמע שנזק שבא ע"י מחשבה הוא בבחינת גרמא וכ"מ בהסברו השני של האו"ז ב"ק פ"ב סי' קלז. וכ"מ ברשב"א וריטב"א שם שמחלקים בין זה למפגל שחייב, כי שם בשעה שחושב מחשבת פגול עושה מעשה, ששוחט, משא"כ כאן שרק חושב. וכ"מ בתוס' ב"ב כב,ב. לעומת זאת האו"ז בהסברו הראשון שם, והרא"ש ב"ק פט' סי' יג אומרים שכל הפטור הוא לרבנן, אבל לר' מאיר דדאין דינא דגרמי – והלכה כמותו, אותו שחושב גם שתדוש, חייב.

לכאורה לפנינו מחלוקת אם נזק שנגרם ע"י מחשבה הוא בבחינת גרמא – ולהלכה גרמא בנזיקין פטור, או בחינת גרמי, וחייב. אך נ"ל שבנידון דידן, מזיק ע"י סגולה, אפשר שגם הדעה השניה תסכים שהוא רק גרמא, כמבואר להלן.

מזיק ע"י דבור

דיבור קרוב יותר למעשה, ואמנם מצינו מזיקים בדבור שמתחייבים מדין גרמי. כגון: מראה דינר רע לשלחני, ואמר לו יפה היא, ונמצא רע (ב"ק צט-ק), וכן דן את הדין, וזיכה את החייב או חייב את הזכאי (שם). ובלא להכנס לכל חלוקי הדינים והשיטות, לצורך עניננו נציין כי י"א שאם טעה בשקול הדעת חייב מדין גרמי – הרמב"ם הל' סנהדרין פ"ו, שו"ע חו"מ סי' כה, א וג, וי"א שאף לרבנן שלא דנים דינא דגרמי, חייב שכן ע"י דבורו קם דינא, והרי הוא כמזיק בידים בגוף הממון (תוס' ורא"ש ב"ק ק,א). ועל דעה זו הסתמך כאמור בעל קהילות יעקב באמרו שדבור נחשב כמעשה, וכמו"כ בנ"ד, אם ע"י דבורו נשברה הטבעת. אמנם עדיין נראה כי לשיטת הרמב"ם והשו"ע לעולם דבור נחשב רק כגרמי ולא כעושה בידים, (ראה קצוה"ח שם סי' כה ס"ק ב' וח') ונפק"מ לדיני נפשות כמבואר בסמוך.

הורג ע"י מחשבה או דיבור

ביחס שבין הורג ומזיק יש חומרה לכל צד. מחד, רוצח, עונשו חמור יותר, בגלל חומר העבירה, ומשום כך לא נענש במות כי אם על מעשה ישיר למעט גורם לרצח כמבואר עוד להלן.

מאידך, במזיק אין מדובר בעונש כי אם בחיוב תשלום, פיצוי על בנזק, משום כך גם גרמי חייב, וכן, אדם מועד לעולם, בין שוגג ובין מזיד.

כבר הגמר' בסנהדרין (עו-עז) עומדת על היחס בין המזיק ורוצח באשר לדין מצמצם, ומבואר שם בכמה ראשונים כי במזיק יש לחייב מצמצם, לפחות מדין גרמי – ראה רא"ש, חי' הר"ן ומאירי שם. וכן מבואר שם במאירי כי פטורים שונים בסוגי' כדוחף לבור או זרק חץ והחזיק תריס בידו וסלקו, אינם קיימים בנזיקין שדנים שם דינא בגרמי. וכן כתב בב"ק כו, ב: "שאין ענין דינא בגרמי לענין מיתה אלא לענין ממון".

ואולי שאלה זו תלויה במקור דין גרמי (ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו', ע' גרמא בנזיקין), כי לרב הראשונים שהוא מדרבנן, ודאי שאינו נוהג ברוצח, אבל לדעה שגרמי הוא מן התורה (ראה רמב"ם בקונטרס בגרמי), עדיין יתכן שאינו כעושה בידיים ממש, אך אם נראהו כמזיק בידיים ממש, אולי אפשר לומר שנוהג גם ברוצח, עכ"פ לא מצאתי דעה כזו, והרמב"ם בפ"ב מהל' רוש"נ ה"א כותב: "כל ההורג חברו בידו..." ופוטר כל גורמי מיתה מדיני אדם. מעתה נפנה לנ"ד. הורג ע"י מחשבה לעולם יהא פטור בדיני אדם, שכן אינו יוצא מעבר גדרו של גורם או גרמי כנ"ל.

ואילו הורג ע"י דבור, לשיטות שהוא בגדר גרמי, פטור ואילו לשיטת התוס' בב"ק הנ"ל יתכן ויש לראותו כעושה מעשה בידים.

והנה דוקא בענין רוצח בנגוד לנזק – מצינו דיונים מפורשים יותר באחרונים. בעל הלכות קטנות, בח"ב סי' צח כותב להורג ע"י שם או כישוף "אפשר דכיון וע"י דבורו איתעביד מעשה, הו"ל דומיא במומר וכזורק חץ להורגו". וכן הוא דעת החיד"א ובספרו דבש לפי, מערכת מ' אות ה, כי עקימת שפתיו הוי מעשה. על ראיות אלו יש עדיין לשאול כי אף שדבור נחשב כמעשה לענין מלקות או חטאת, יתכן שאינו כמעשה לענין נזק ורוצח, ועלינו לחזור לדיון הנ"ל אם הוא בגדר גרמי או מעשה בידים.

אולם כמו שאמרתי ביחס לנזק, יתכן שאף בהורג ע"י דבור לשיטת התוס' יש מקום לפטור בדבור בהורג ע"י סגולה, ומעתה עלינו לבחון את ההבדל בין גרמא, גרמי ומעשה.

הבדל בין גרמא לגרמי

דיו רב נשפך בשאלה זו, ונסכם רק בקוצר אמרים. יש שמוצאים הבדל איכותי בין גרמא וגרמי באופן גרימת הנזק. כך י"א שגרמי הוא כאשר הוא בעצמו עושה את המעשה, כשורף שטר חבירו; או שבשעת מעשה מיד בא הנזק, (ראה תוס' ב"ב כב, ב) אף שהמפרשים מתקשים בהסבר כל הדוגמאות לפי הגדרות אלו, הרי מעבר להגדרה המדויקת הם מדגישים כי אין חייב בגרמי אלא כשברי היזקא. – ראה רמב"ן בקונטרס דגרמי; רא"ש ב"ב שם, תשב"ת ח"ב קי"ד ועוד.

מאידך י"א שאין הבדל עקרוני בין גרמא וגרמי, אלא גרמי היא קנס מדרבנן כל היכא שהנזק הוא מצוי ורגיל – תוס' ב"ב שם בשם ריצב"א.

לפי דעה זו אמנם נראה כי אם נזקים ע"י שם או כשוף או כח רוחני אחר הופכים להיות תופעה שכיחה, יש מקום לחיוב מדין גרמי.

אך לדעה הראשונה שמצריכה ברי היזקת, יש לעיין טובא. כללית, "גרמא" אומר שהנזק אינו ישיר וכאן יש לדעתי לדון בשתי שאלות. האחת – מעמדם של המחשבה או הדבור לכשעצמם. השניה – בעית רחוק הנזק, בנזק שבא ע"י סגולה.

אחריות האדם על מחשבתו ודבורו

באשר לשאלה הראשונה – השאלה אם מחשבה ודבור נחשבים כמעשה עולה בתחומים שונים (חיוב מלקות ועוד, ראה מאמרו של הרצ"י קוק, סיני, ספר היובל)

וכללית עולה כי מחשבה אינה כמעשה, ובדבור יש דעות שרואות אותו כמעשה. הענין מובן ביחס לרוצח, שם השאלה מבחינה חומרת המעשה, אם ראוי הוא לעונש, ואז יש מקום להבחין בין מחשבה לדבור, וזו כונת בעל הלכות קטנות הנ"ל, שדבור חמור כמעשעה. כמו שמצינו בענין מלקות. קשה יותר להבין זאת בנזק, שכן שם לכאורה, אין אשמה, ואדם מועד לעולם כנ"ל. ובדוחק נאמר לשיטת תוס' ב"ק כז, ב ועוד כי אונס גמור פטור, ואם כך עדיין אנו מחפשים אשמה כלשהי, ומבחינה זו אדם "פחות" אשם כשלא עשה מעשה. אך לדעת הרמב"ן וסיעתו (ב"מ פב,א) כי אף אונס גמור חייב, מה טעם לפוטרו כשלא עשה מעשה, ולכאורה צ"ל שלא המחשבה או הדבור לכשעצמה הם סיבת הפטור, אלא שהיות ולא עשה מעשה, אין הנזק ישיר, ויש נתוק מסוים בין המחשבה והדבור לתוצאת הנזק. אך הסבר זה לא עולה לדוגמאות שנידונו לעיל, כי דוקא בחושב שהפרה תדוש או במפגל, יש קשר ישיר בין מחשבתו לנזק, שכן מדובר בנזק דיני ולא פיזי. ומיד שחשב אירע הנזק, וא"כ הדרה קושיא לדוכתיה, מדוע יחשב רק כגרמא? משום כך נראה לי שאף שאין כאן ענין לאשמה יש ענין לאחריות. אני אחראי על מעשי שהזיקו, אף אין לי אותה שליטה ואחריות על מחשבותי או אף על דבורי (ראה גטין סז,א) כלומר, גם פטור אדם מעבירה שבמחשבה (ראה קדושין לט,ב ומשך חכמה שמות מח,ט) יוסבר על רקע חוסר אחריות ול"ד על רקע אי-אשמה מוסרית. מבחינה זו נזק שבא ע"י מחשבה נקרא "גרמא". זוהי שיטת רש"י.

אך האו"ז בהסברו הראשון והרא"ש אינם מבחינים בין מחשבה ודבור בזה, ורואים בשניהם גרמי, כלומר עדיין אחריותי על מחשבה ודבור אינה כאחריותי על מעשה, אך די בה. בעת רבי מאיר כדי לחייבני בנזיקין, יתר על כן סובר תוס' בב"ק ק,א כי אם ע"י דבור קם דינא, הרי זה כמעשה ממש.

עד כאן באשר לשאלה הראשונה של בחינת המחשבה והדבור לכשעצמם, ביחס למעשה.

רחוק הנזק בהיזק סגולתי

מכאן נעבור לשאלה השניה. רוב דוגמאות עוסקות בנתק מסוים, ע"י רחוק הזמן או אמצעי אחר, שבין מעשה הנזק לבין הארוע המזיק. מבחינה זו נ"ל שגם במזיק ע"י סגולה קיים נתק מסוים. בנגוד לנזק טבעי, הרי בסגולה אינך בטוח מראש כיצד יפול דבר, "סגולה" זו אינה מוסברת, ואינה נתונה לפקוח ובקורת. החיד"א הנ"ל הרגיש בזה, וציין כי האדם הוא בחירי, והקב"ה אינו מעכב ביד מי שפועל ע"י שמות. אך נ"ל שכל זה באשר לאחריותו כלפי שמיא, אך בדיני אדם איננו שופטים אלו בעינים אנושיות רגילות. ומבחינה זו חסר כאן ה"ברי היזקא". היום אתה מצליח ומחר לא, אומרים שכוחו של אורי גלר ניטל ממנו או נחלש. עכ"פ לפחות כך נראה ביחס לרוצח, שאף גרמי פטור בו.

אפשר להעזר לעניננו בדין אומדנה. להלכה יש אומדנה במיתה ובנזיקין, ויש לבדוק אם אותה אבן שהזיקה היה בה כדי להזיק, (ב"ק צא,א). אמנם מדברי הרמב"ם בהל' חובל ומזיק פ"א הי"ח נראה שדין זה נוגע לדיני אונס. כי המזיק טען "כמו אנוס אני", אך מרש"י שם נראה הסבר אחר, היינו כי "מזלו" גרם לו שניזוק. איני יודע מהו "מזל", עכ"פ כללית יש להסביר כי אין המזיק הגורם האחד לנזק, הוא רק "עזר" כי יקרה אשר קרה. ומכאן לעניננו, גם לא נאמר כי אין לנו אומדנה ש"סגולה" מזיקה, הרי מבחינת בנו גרמא, יש לומר כי המזיק אינו המזיק הישיר. מי יודע אלו כוחות רוחניים הוא עורר. ובסופו של דבר יתכן שהנזק בא "מלמעלה". ומכיון זה יש מפרשים את נתינת עיני חכמים הפוגענית, ראה חיד"א וקהילות יעקב שם. מכאן שגם הרא"ש החולק על רש"י ביחס למחשבה יתכן ויסכים כי נזק סגולתי הוא בבחינת גרמא, בגלל רחוק הנזק, וה"ה כשנעשה בדבור. ואולי אף כשנעשה ע"י מעשה, כשהמעשה עצמו אינו מזיק כגון שנגע בו ולחש שם.

חלול שבת ברפואה סגולית

אולי אפשר לדמות נידון דידן לשאלה אחרת שנידונה בהרחבה ע"י הפוסקים, אם מחללים שבת לצורך רפוי חולה ברפואה סגולית. על המשנה ביומא פ"ח מ"ד כותב הרמב"ם בפרושו: "ואיל הכלה כ"כ מתיא בן חרש שהתיר להאכיל את האדם...יותרת כבד של כלב שוטה...מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה, ...אין עוברים על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש, לא יחייבוהו ההגיון, ונסיונו רחוק..." יש אומרים כי ראשונים אחרים חולקים על הרמב"ם והאריכו בזה הפוסקים. ואין כאן המקום לדון בזה. – ראה מג"א או"ח סי' שכח סק"א, שדי חמד, כרך ט' עמ' 164, ושו"ת ציץ אליעזר, כרך ח, סי' טו, פ"ח. אם כי אפשר לחלק בין הנושאים, יש גם פנים לדמותם. אמנם שם מדובר לפני מעשה ובנ"ד לאחר מעשה, אך לפני הנזק עלינו לקבוע אם היה "ברי היזקא". ואולי יש יאמרו כי הענין תלוי בשיטתו הידועה של הרמב"ם ביחס לסגולות וכוחות על-טבעיים, עכ"פ יתכן שאף לדעה המתירה שם חלול שבת ברפואה סגולית כי די בספק פקוח נפש, כאן בנ"ד הספק מעל בכוון הפוך, כי צריך "ברי היזקא" בנזק, וכש"כ ברוצח, כדי שאחייבו בדיני אדם.

חיוב בדיני שמים

עד כה עסקנו בדיני אדם, ולא בדיני שמים. לאור הסברה הנ"ל כי המזיק או הורג בשם "מפעיל" כחות אחרים, אפשר אולי גם לומר שלהריגה בשם יכולה להיות משמעות של מיתה בידי שמים, ובכך תתורץ קושית הכס"מ. הגמ' בסנהדרין נח,ב אומרת כי עכו"ם שהכה ישראל חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה..., הרי שהמצרי נענש על שהכה ישראל. הרמב"ם מביא הלכה זו בפ"ח מהל' מלכים ה"ו, ומסיים "ואע"פ שהוא חייב מיתה, אינו נהרג". הכס"מ מתקשה לפ"ז מן הראיה מהפסוק, שהרי שם בעכו"ם כן נהרג, ועונה כי הפסוק הוא אסמכתא בעלמא. אך לדברינו הנ"ל, אפשר להסביר לפי פירוש רז"ל, והובא ברש"י, כי משה הרגו בשם המפורש, א"כ לא הענישו בידי אדם, אלא כביכול בידי שמים. לפ"ז נסביר כי משה הרגו בשם לא בגלל שפחד שלא יראוהו, אלא בגלל שהמצרי לא היה ראוי למיתה בידי אדם, כי אם בידי שמים, כמובן שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, כי אם משה רבינו. ואולי אף עשה כן בציווי ה', ראה יבמות סב,א, ולא מופיע שם ענין זה.