פתחו פתח / יובל שרלו

"מי שיש לו נשמה כללית צריך לעסוק בדור שלנו במבואים, בבירור מפתחות לכל ענין נשגב" (הקדמה למוסר הקדש א').

בברור המפתחות בכל דבר גורם הוא לשתי תוצאות ההכרחיות בדור הזה. האחת: ההבנה האוביקטיבית מתגברת. כל דבר שהוא מקיף יותר, רחב יותר, מרכז בתוכו פרטים לאין ספור הרי הוא ברור וחד הרבה יותר. ענין ברור המפתח הוא מציאת כלי חשיבה שהוא מכנה משותף של המון ענפים שהתפרשו מהשרש וראיית בטויו של אותו הקו מאחד בכל המחשבות שבהם הוא קיים. בדרך שכזו נעשה הכל מסודר והאור בולט.

התוצאה השניה סוביקטיבית היא בעיקרה. האדם מרגיש זיקה נפשית עמוקה לכל דבר מובן ורחב. הוא חש כי זהו חלק מבשרו. בתחילה היה זה אוסף, עכשיו אחדות "בתחילה קרויה תורת ד' ולאחר מכן תורתו" כי יצירתו האיישת בסדור הדברים היא תולדה שלו עצמו ועל כן קישורו למפתח הכללי עמוק הוא הרבה יותר.

"החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה אין שכל הפרטים מקושרים עם הכלל ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת" (אורות התשובה ד-י).

על כן באה ההדגשה "בדור שלנו", להורות שעת תחיה היא וקשור כל הפרטים אל המפתח המקדים, רכוזו של הרעיון, הוא הכרחי. מבוא צריך לכל. יצירת קטגוריות הלכתיות הן מפתח ללמוד הגמרא ואמות מידה נתוחיות הן אבן פינה בגישה למקרא. אף במחשבה, ובעיקר בה, יש לעמוד ולהקדים ולבאר מהי התמצית הפותחת את כל השערים.

ברצוני להדגים מפתח מהו. מתוך "צרור המפתחות" הגדול אשר קיים במשנתו של הרב רצוני לעמוד על אחד מהם, כך בכדי לבאר ולהורות עד כמה חשובה היא דרך הלמוד הזאת ולמעלה מכך, כך בכדי לבאר ולהורות עד כמה חשובה היא דרך הלמוד הזאת ולמעלה מכך, עד כמה הכרחית היא. אולם, דוגמא זו לא במקרה נבחרה מתוך חברותיה. בסופו של ענין תורה היא כיצד, לענ"ד, על האדם לנהוג בבואו ללמוד את משנת הרב.

* * *

בתחילת העסוק בנושא "עבודת ד'" פוגשים אנו מיד שני מושגים כאשר האחד מתפצל לשנים: עבודה מאהבה ועבודה מיראה כאשר היראה נחלקת ליראה תתאה וליראה עילאה.

מה גדול ממה? על כך קיים דיון מקיף בספרים רבים תוך כדי הצבת היתרונות והמגרות שבכל דרך ונסיון לברור את הדרך אשר ילכו בה. המקום שבו מופיעה תפישתו של הרב בצורה מרוכזת והפשוטה ביותר הוא באגרת לשמואל אלכסנדרוב (מד) שבה חושף הרב תהליך אשר עובר על הניגש לעבודת ד'. צריך לציין כי תאור הוא של היסטורית העולם כולו אך עמידה על העקרון תורה כי כל אדם ואדם שותף לתהליך זה.

..."בתחילה קודם שנתבסם העולם... כשהיה האדם פראי... היה צריך לכבוש את יצרו הרע, ע"י המון יראות..."

"...אמנם, כבר הגיע החלק מן האנושיות להתעלות ע"ז... ע"כ החל ג"כ האנושי בהמון אהבות, הוא הרומנתיקה, שאע"פ שצבא וחליפות היו לה מ"מ לא תבטל מפסולתה על רוח האדם המבוכר כבר"

..."היראה השפלה תעקר מלבו של האדם עם עקירת כל היראות הפרטיות, שאינן יכולות להיות מתאחדות עם היראה המקפת והכללית, ותחתיה תבוא יראת ההוד, המעדנת ומטהרת ומוסיפה עוז וצהלה והיא החומר לאהבה העליונה, שהיא מטבעת את צורתה..." (עמ' מו-מז)

אנו עומדים כאן על שלשה מצבים המתבטאים בעבודהת ד'. הראשון שבהם הוא כפיתי מצמצם, נעשה בגלל שגורם מסוים רוכב מלמעה ומכריח לנהוג עפ"י דרכו. תוך כדי כך נולדים ניצני ההזדהות, האדם חש כי מה שהיה חיצוני לו מתחיל להיות נטבע בתוכו, ומתוכה נולדת הזדהות מוחלטת עם המעשים אשר אותם הורו לו לעשותם עד שהמניע נהפך עצמי, פנימי.

לכאורה, זה סוף הדרך אך לא כן. השלמות מצויה שלב אחד הלאה – בחזרה ליראה. אולם ההבדל העצום בין "היראה שלאחרי" ובין "היראה שלפני" הוא עצום: היראה שלאחרי נולדת מתוך רכוז הצד היסודי שבכל האהבות הקטנות. בעוד שהיראה שלפני כלל לא הכירה הזדהות מהי, כל אשר ידעה הוא כפיה בצורה פרטית מצומצמת הרי היראה שלאחרי בחרה ביראה מתוך רכוז ומציאת הקו המאחד את כל תגובות האדם. השוני בולט לעין: האדם אשר בוחר בדרך שהיא היחידה שראה אינו דומה לדרך הנולדת מתוך בחירת התמצית של רבוי הופעות. למרות ששתיהן הן יראה משום שהן התחתונה היא כפיה והן העליונה נעשית "כי ד' אחד" ציוה ולא "כי לי זה יפה ונח" הרי זיקתו הנפשית של האדם ליראה המאחדת, למרות הכפיה שלה, חזקה היא הרבה יותר.

המצטייר לעינינו הן כעין מעגל. נקודת המוצא היא היא נקודת הסיום אך התהליך שהביא להגעה לאותה נקודת סיום מטביע את חותמו וגורם לסיום להיות מבחינה ערכית, עמוק הרבה. העגול מצויר לעיל משמש כפתח להבנת רעיונות והבטים רבים במשנתו של הרב. הוא חודר כמעט לכל מקום שבו מדובר על האדם על הפסיכולוגיה, המוסר, האמת, זכות אבות וכו'. אנסה להציב כמה דוגמאות אשר מתפרשות על כל תחומי הגותו של הרב ועם זאת משותפת בכך ש"יסוד העגול" מופיע בהם. תוך כדי כך גם יבואר המונח יותר וגם תודגם ערכה של חשיפת מפתח להבנה ולזיקה.

* * *

א. דרך המוסר

המצב היסודי של האדם המתואר בשילוח כל הכוחות כולם. שום דבר אינו מוגבל, כל רצונותיו ותאותיו של האדם פועלים ללא סייג וגדר

"...ובזה נמצא החומר, שטבעו ללכת בלא עצה ומחשבה, מתחזק כך ומשתלם, והשכל והרצון, ששלמותם היא מצד מעלתם לחשב דרכם, נחלשו בהעדר העולה הדרושה לחוקם". (מוסר אביך לו-לז)

השלב הבא הוא הכנוס:

"...אבל יש אפשרות שיכניס האדם את הקוים המתפשטים אל תוך נקודתם, וזהו באמת עול גדול ודבר מר, כי החופש וההתפשטות ראוי ונאות לנפש"...

אולם, כאן מופיעה תפישת המוסר הייחודית לרב. המטרה איננה חשבון הנפש התמידי. ספרי המוסר לרוב מתארים את המצב הנכסף כ"באו חשבון", דקדוק מעשים תמידי תוך הצבת גבולות וסייגים. לא כן הרב, המצב היסודי – החופש – הוא המצב הנכסף

"...אבל לא זהו התכלית, רק במשך התיקון צריך האדם לנסות כוחותיו אולי יוכל לשלח חפשי..." (שם לח, עי"ש)

הנה, העגול מופיע. המצב המקורי חוזר שוב לאחר שעצב עצמו ונברר בשלב הצמצום ועל כן ההדרכה מאירת פנים.

ב. זכות אבות

ענין זכות אבות מרוכז בשתי אגרות: א-רפג, והמשכה בב-שעט. קיימות שתי תפישות יסודיות בהנת מונח זה:

א. קשר טכני – האבות צברו אוצר של סנגוריה על ישראל וללא קשר מהותי של הבנים לאוצר זה הם זוכים בהתיחסות שונה.

ב. קשר מהותי – האבות הטביעו בתוך הבנים תכונות יסוד שאותם א"א לעקור ועל כן תמיד יהיה במעשיהם של הבנים צד של זכות.

על רקע שתי אלה עולה הבנתו המיוחדת של הרב. זכות אבות איננה ענין שבעבר אלא פניה דווקא אל העתיד:

"החופש הצפוי, של הטוב, העתיד להתגלם בבנים, מופיע הוא באבות בתור בחירה חופשית גלויה..."

(אגרות א' עמ' שיט)

לא כאן המקום לבאר את עצם הרעיון "החופש הצפוי". אולם עיקרם של דברים הוא כך: האבות חיו בדרך חיים מיוחדת שבוטאה באותו "חופש צפוי" וכל תכליתם של הבנים הוא לשוב אל אותו חופש. העינים נשואות אל העתיד, אל הקיים עכשיו שיתגלה בעתיד ואז יושלם המעגל, בנגוד לכל שאר התפישות הממקמות את ענין זכות אבות בעבר, המשפיע בהווה.

ג. התבודדות והתגלות הנשמה

ההבטה הראשונה שהאדם מגלה ביחושו אל העולם היא "מה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו נגד כל היקום הגדול והעצום..." (מודה אני, עו"ר א').

השלב הבא הוא הגדלות, הרחבת הלמוד, שליטה בכל המקצועות, פתוח כל מכשיריו הנפשיים וראיית כל ההבטים. אולם; שוב כבכל משנתו של הרב, העצירה איננה בשלב הגדלות והפריחה כי המצב המקורי, תחילתו וסופו של המעגל, הוא הנכון:

"כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו... ואז ימצא את אשרו, יתעלה מכל ההשפלות ויתרומם על כל מעשים, בזה שישתפל עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול הצורה הדמיונית הפרטית..." )מוסר הקודש רע')

ד. למוד תורה

היחס בין למוד פרטי ההלכות לבין למוד המעוף העליון שבתורה מבואר ארוכות הן באורות התורה והן באורות הקודש. באורות התורה אנו מוצאים בברור את הבנת היחש, באותו נוסח של מפתח זה.

כותב הרב:

"הלמודים המעשיים הם מזונה של הנשמה, בונים אותה בחלקיה באותה הצורה שהיא קבועה מעצם טבעה, כדרך שהמזונות הגשמיים בונים את הגויה..." (אורות התורה, ו-ו).

השלב הבא באופן טבעי הוא כל הנולד מתוך אותן הלכות פסוקות

"...והעיונים העליונים, הגיון הדעות, השירה, והתעלות הרוח, הם אוירה של הנשימה אשר לנשמה. כל מה שיהיה האורגן מכולכל במזון יותר מבריא, יקבל יותר ויותר את השפע הטוב, שהאויר הטהור משפיע עליו" (שם).

עד כאן הכל ברור, הפרטים המעשיים הם הרקע שעליו צומחת ובוקעת ההבנה הכללית אולם, לא כאן מושם הגבול. לא רק הרעיונות נוסכים אור במעשה אלא באה החזרה לפרטים המבררת את השכל העליון..." ועל ידי שזה בא האדם לידי קנין שכלי איך לתפוש כל גודל בפשטות גמורה..." (שם ט')

כאשר האדם מכניס את כל אוצר למודו חזרה אל הפרטים המעשיים הקרובים להבנתו והפשוטים לתפישתו הרי כל אותו אוצר שלמד כשהיו הפרטים רקע מבורר ע"י הפרטים כשהאוצר מהווה רקע – חזרה לנקודת המוצא.

ה. תשובה

כל מי שמכיר, לו במעט, את יחודה של הבנת התשובה כפי שמתבטאת ב"אורות התשובה", איננו יכול שלא להבחין כי כל כולה בנוי על יסוד זה – חזרה למקוריות. התשובה, בהבנת הרב, איננה קשורה לחטא: "רוח התשובה מרחף בעולם הואו נותן לו את עקר צביונו ודחיפת התפתחותו, ובריח בשמיו הוא מעדן אותו ונותן לו את כל כשרון יפיו והדרו" (אורות התשובה ה-ד).

כל כולה של התשובה היא השאיפה למצב ההרמוני הראשוני, המצב קודם לסטירת המלאך עפ"י תינוק, ואין לראות הבנה זו כפרט בודד אלא הוא חלק מאותו מפתח שזור.

הדוגמאות שהבאתי לעיל סובבות חלק גדול ממישור היחס של האדם לסובב אותו. יש בדוגמאות מן המוסר, הבנת פרשה בתורה, דרך למוד, ארחות חיים, תשובה ועבודה. אותה תופעה פסיכולוגית לכאורה המופיעה "בהתבודדות והתגלות הנשמה" מורכבת מאותו גרעין יסודי של ההויה כולה הבא לידי ביטוי התשובה. לכל אורך שדרת החיים עובר מפתח זה ומאיר את משנתו של הרב בעצמה רבה יותר תוך כדי העמקת הקשר שבין האדם למשנה זו.

* * *

כאמור לעיל, מתוך מפתחות רבים בחרתי דווקא בזה משום שמרכז הוא שלשה הישגים: באור המושג מפתח, הדגמתו, והיות הבנה זו הקדמה והדרכה לבא לעסוק במשנה זו.

ההקדמה וההדרכה ממוצים בבאורו של הרב לתפילה שרבים לא מכירים בעצמתה אך ההדרכה הנלמדת ממנה מעוגנת ביסוד הלמוד כולו:

"לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו..."

מבאר הרב בסדורו עולת ראי"ה (עמ' קא-ב): אלה הם שני מצבים שאותם חי האדם המתחיל לעסוק בציורים שרחוקים מתחום הכרתו.

"מודה על האמת" מכון לאלה הזונחים מיד כל מאמץ. עתים המניע לזניחה נראה כחיובי "...מכלל שמירת צביונו המיוחד שלא להכניס אל תוכו קנינים של ציור מבחוץ, שאינם עצמיים לו..." אולם זו טעות. "...האדם צריך לדעת שיחד עם כל הסגולות החשובות, שישנן לשמירת הצביון העצמי, והוקרת האמת הפנימית המיוחדה לו, הוא צריך להתרחב ולהתרומם עד לכדי התפישה הבהירה של האמת המוחלטה ואע"פ שבאה היא לא לא מתוכיות הכרתו, אלא ממקום אחר, מהשפעתן של הכרתו יותר חודרות ויותר גבוהות מהכרותיו, והיה מודה על האמת."

"ודובר אמת בלבבו" מכוון לאלה הנספחים מיד. לאלה השוכחים עצמיות מהי מכניסים אל נפשם קנינים זרים להם שכל הבנתם בם הוא שנאמרו מפי אדם גדול "שלא יאמר האדם, מאחר שעיניו תהיינה תלויות לאותו הציור הגדול של האמת, שיבא לו ע"י הערותיהם של אחרים, גדולים וטובים ממנו, לא יתיחד כלל עם נשמתו, לדעת מה שרוחו הפנימי הוגה בקרבו..."

בראשית מפגשו של האדם עם משנת הרב, בראותו דברים העוברים את תחום הכרתו, נולד צורך עצום לשמור על עצמיות מיוחדה ולהינזר מכל אשר יבא לטשטשה. עם הרחבת העסוק והלמוד נולדת פתאום זיקה נפשית עמוקה ובאה ההסחפות וההזדהות עם משנתו של הרב, והאור מאפיל על כל המקורות האחרים, כולל נשמתו העצמית.

אולם, "יסוד העגול" מורה שלא כאן יש לשים את הגבול. השלב הבא הוא לחזור למקוריות. לקחת את כל האוצר הטוב והאור ולהכניסו אל תוך לבבו פנימה, בהיותו מודרך עפ"י נשמתו העצמית, רווית ההכרות ממקור גבוה ומרומם של רעיונות.

הן הזונח והן הנכבש טועים הם. כל המתנזר ממקור הרוחני שבתורה חסר לו ידיעה באמת וכל הבולעה ללא טחינה וגריסה חסרה לאמת ידיעה בו. ומתוך ההדרכה הנולדת בלמוד הגבוה, הרוחני, העליון, תחזור שוב הנשמה אל קפדנות שמירתה על עצמה. ומשנתו של הרב חושפת היא רבדים עמוקים עמוקים באותו רום גבוה, ואל לו לאדם להפסיד מעוף זה, הן ההארה הבאה מתוך הבנת הכללים מרוממת אותו ומאירה את דרכו – באור "רואה האורות".