נאמר בגמרא ר"ה לד.
"אתקין ר' אבהו בקיסרין: תקיעה, שלשה שברים, תרועה תקיעה".
תקנה זו נידונה בראשונים ונאמרו בה שיטות שונות.
אעפ"כ, נראה לי שאין הסוגיא מחוורת כל צרכה, ויש מקום להוסיף ולברר את פשטה של שמועה זו. תחילה נציע את הסוגיא ואת שיטות הראשונים.
שנינו במסכת ר"ה לג:
"שיעור הרועה כשלש יבבות".
ואמרינן בגמ':
"והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים? – אמר אביי: בהא ודאי פליגי, מר סבר גנותי גנח ומר סבר ילולי יליל".
כלומר ישנם שתי דעות בענין מהות התרועה. אחת של המשנה: "ילולי יליל" והיא הנקראת בימינו תרועה. ואחת של הברייתא: "גנוחי גנח" והיא הנקראת בימינו שברים. בקשר למחלוקת זו נאמר בגמ' לד. "אתקין ר' אבהו בקיסרין – תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה". וכאן מתחיל בגמ' דיון בקשר לתקנה זו.
"מה נפשך: אי גנוחי גנח לעביד – תקיעה, שלשה שברים, תקיעה. ואי ילולי יליל לעביד – תקיעה, תרועה, תקיעה? – מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילוליל יליל".
כלומר תקנת ר' אבהו באה לפתור את בעית שני סוגי התרועות ע"י עשיית שניהם. אלא שתקנה זו מתנגשת עם בעית הפסק כפי שמובא מיד בהמשך הגמרא.
"מתקיף ליה רב עוירא: ודילמא ילולי הוי וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה? – דהדר עביד: תקיעה תרועה תקיעה.
מתקיף ליה רבינא: ודילמא גנוחי הוי וקא מפסיק תרועה בין שברים לתקיעה? – דהדר עביד: תקיעה שברים תקיעה".
כלומר לפי מסקנת הגמ' כעת, תקנתו של ר' אבהו כללה: תשר"ת תש"ת תר"ת. כתוצאה מכך מתבקשת כמעט מאליה הקושיא הבאה:
"אלא ר' אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח הא עבדיה, או ילולי יליל הא עבדיה (ולשם מה תשר"ת)? – מספקא ליה דילמא גנח ויליל.
אי הכי לעביד נמי איפכא: תקיעה תרועה שלשה שברים תקיעה, דילמא יליל והדר גנח? – סתמא דמילתא כי מיתרע באיניש מילתא ברישא גנח נהדר יליל"
עד כאן לשון הגמרא.
נמצא שר' אבהו תקן בעצם שתי תקנות:
א. תש"ת לחוד ותר"ת לחוד כדי לפתור את בעית שני סוגי התרועות.
ב. תשר"ת – חשש לסוג תרועה שלישי.
כמו כן, משמע מתוך קושיות רב עוירא ורבינא ומתוך פשט הסוגיא שישנו איסור להפסיק בסדר התקיעות. אלא שמיד בהמשך מובא מאמרו של ר' יוחנן "שמע תשע תקיעות ב-ט' שעות ביום, יצא", ומוכח בבירור ממאמר זה שהפסק אינו פוסל את התקיעות.
ולא זו בלבד, אלא ששאלת ההפסק בתקיעות היא בעצם מחלוקת תנאים בסוכה ובערכין. וכך שנינו בסוכה נג:
"אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה".
ואמרו בגמ':
"מתניתין כר' יהודה, דתניא ר' יהודה אומר: "הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יויף על שש-עשרה".
ומבארת הגמ':
"במאי קא מיפלגי? – ר' יהודה סבר: תקיעה – תרועה – תקיעה, אחת היא, ורבנן סברי: תקיעה לחוד ותרועה לחוד".
ולכן מנינו של ר' יהודה הוא שליש ממנינם של חכמים. ובסוף אותו עמוד נאמר:
"כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא: "אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום" (ופירש רש"י שאין להפסיק בניהם אלא כדי נשימה) כמאן? – כר' יהודה. פשיט? – מהוא דתימא אפילו כרבנן, ולאפוקי מדר' יוחנן דאמר: "שמע תשע תקיעות ב-ט' שעות ביום יצא", קמ"ל. ואימא הכי נמי? – א"כ מאי ולא כלום".
עד כאן לשון הגמרא.
נמצא שר' יהודה הסובר: "תקיעה תרועה תקיעה אחת היא" אוסר להפסיק, וחכמים הסוברים "תקיעה לחוד ותרועה לחוד" מתירים להפסיק. (לפחות לדעת ר' יוחנן) ופסק ר' יוחנן כחכמים. ורב כהנא פסק כר' יהודה.
לאור כל זה קשה, מה ראתה הגמ' בר"ה לד. להקשות בפשיטות על ר' אבהו: "ודילמא... קא מפסיק בין תקיעה לתרועה"? והלא זו דעת ר' יהודה, ואילו חכמים סוברים שמותר להפסיק, (וביחוד קשה הדבר מכיון שהראשונים פוסקים הלכה כר' יוחנן). וכבר התחבטו ראשונים בשאלה זו, והציעו שלש דרכים עיקריות:
1. שיטת ר"ת ובהע"מ. 2. שיטת הראב"ד. 3. שיטת הרמב"ן.
1. שיטת ר"ת (הובאה ברשב"א ובריטב"א על אתר) ובעה"מ.
לדעת ר"ת ובעה"מ, קושיות הגמ' על ר' אבהו הם אמנם לפי שיטת ר' יהודה. ואם תאמר, מנין לגמ' שר' אבהו סובר כר' יהודה? מסבירים הרשב"א והריטב"א בדעת ר"ת שמכיון שר' אבהו חשש לכמה סוגי תרועות, הסיקה הגמ' שמן הסתם הוא חשש גם לדעת ר' יהודה. ומכאן השאלה: "והא קא מפסיק". ואמנם לפי תירוץ ??? הגמרא ר' אבהו חשש לדעה זו ותקן גם תש"ת ותר"ת. וכבר הקשה הרמב"ן בחידושיו על שיטה זו: "מנא להו לרב עוירא ורבינא דר' אבהו כר' יהודה סבירא ליה כי היכי דליקשו עליה, ועוד דהוי ליה למימר בגמ' דלר' יהודה קאמרי ולא לאקשו סתם". עכ"ל.
באמת שקושיא זו קושיא חזקה היא. שלא מצינו בשום מקום שחייב אמורא לחשוש לדעת יחיד עד שהגמ' תקשה עליו בסתם מבלי לציין שהקושיא היא אליבא דאותו תנא. ואם חשש ר' אבהו לשני סוגי תרועות שהוזכרו במשנה ובברייתא וכי צריך הוא לחשוש לדעת יחיד בדין הפסק בתקיעות?
2. שיטת הראב"ד.
לדעת הראב"ד אף חכמים הסוברים "תקיעה לחוד ותרועה לחוד" מודים שלכתחילה אסור להפסיק בתקיעות. ואילו ר' יוחנן שאמר "שמע תשע תקיעות... יצא" דיבר בדיעבד.
ואף שיטה זו אינה מחוורת, מפני שאין שום מקום לחילוק כזה בדעת החכמים, ואף ר' יוחנן שאמר "שמע תשע תקיעות... יצא לא חילק בין דיעבד לבין לכתחילה.
ומלבד זאת הרי גם ר' אבהו כשתקן תרש"ת עשה זאת מחמת הכרח כדי לצאת ידי ספק דאורייתא, ומדוע לא ידחה צורך זה את איסור ההפסק לכתחילה שהוא (כנראה) דרבנן? ומ"מ לשון "מתקיף" אינה מתאימה לקושיות רב עוירא ורבינא.
וכבר הקשה כן הרשב"א בחידושיו וזה לשונו: "ומ"מ אכתי לא ניחא דכיון דבדיעבד יצא, שפר דמי להפסיק לצורך מצוה". עכ"ל.
3. שיטת הרמב"ן.
לדעת הרמב"ן גם חכמים הסוברים שהפסק אינו פוסל מודים שקול אחד בשופר פוסל מפני שאין פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ור' יוחנן שהתיר להפסיק בין התקיעות דבר על הפסק אחר ולא על הפסק של קול שופר. ועדיין אין הדעת נוחה בזה, שכן חילוק כזה צריך היה להמצא בגמ'. וגם ר' יוחנן שאמר "שמע תשע תקיעות... יצא" לא פירש ולא חילק מה שמע באותם ט' שעות בין התקיעות, ומדוע לא אמר: "בד"א שלא הפסיק קול שופר אחר בניהם"?
נמצא שעדיין אין קושיותיהם של רב עוירא ורבינא מובנות כל צרכם. אלא שאין זו הבעיה היחידה בסוגיא, וישנם עוד מספר תמיהות במהלך הסוגיא.
א. הסבר הגמר' שר' אבהו חשש לסוג שלישי של תרועה: "-שברים-תרועה" נראה תמוה מאד. וכי היכן מצינו שאמור יחלוק על משנה וברייתא ערוכות בלא שיהא לו שום מקור? והרי שאלת מהות התרועה נדונה במשנה וברייתא וניתנו לה שתי אפשרויות: או שברים או תרועה, ומכלל הן אתה שומע לאו, ומה ראה ר' אבהו להמציא סוג חדש של תרועה מעצמו? ואין לומר שר' אבהו הסתפק שמא זאת כוונת המשנה או הברייתא שאין זה לשון הש"ס, וכן אומרים רב האי גאון (הריטב"א במפורש שר' אבהו "הוסיף אחת משלו". קושיא זו מקבלת משנה תוקף לאור שיטתו המיוחדת של רב האי גאון. לדעתו גם בשברים וגם בתרועה יוצאים י"ח. ואין בזה לזה אלא חלוק מנהגים בלבד. ור' אבהו לא בא אלא לאסוף את המנהגים השונים ולתקן מנהג אחיד. לאור זה קשה שבעתיים מה ראה ר' אבהו להוסיף סוג תרועה שלישי משלו שלא היה נהוג עד אז?
ב. הסבר הגמ' שר' אבהו לא תקן: "תקיעה תרועה שברים תקיעה" משום שאין דרך אנשים לילל ולבסוף להאנח נראה דחוק, אף אם נאמר שדרך אנשים קודם להאנח ולבסוף לילל, מ"מ אין להכחיש שישנם מקרים בהם קודם מיללים ולבסוף נאנחים, ואם אין הדבר שכיח כמו באפשרות הראשונה, מ"מ אם ר' אבהו חשש לסוג תרועה שלישי משלו מדוע לא לחשוש גם לאפשרות זו, שאולי אינה שכיחה כמו הקודמת, אבל ודאי שהיא קיימת. ואם קושיא אין כאן, מקום לעיון ודאי יש כאן והדברים צריכים באור.
ג. השמועה על תקנת ר' אבהו מובאת בתחילת הסוגיא בצורה ברורה והחלטית: "אתקין ר' אבהו בקיסרין: תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה", ותו-לוא, ומדוע ישתמט בעל השמועה מלהביא את כל התקנה?
זאת ועוד, ידוע שר' אבהו היה דור שני של אמוראים בא"י, ואילו רב עוירא ורבינא הם דורות אחרונים (דור ששי) של אמוראים בבבל. כיצד קרה שרק באותו זמן, על סמך קושיותיהם של רב עוירא ורבינא, קובעת הגמ' שתקנתו הקדומה של ר' אבהו היתה שונה מכפיה שהיה מקובל עד אז, ומכפי שהוצג בתחילת הסוגיא?
כדי לפתור קשיים אלה נראה לי ללכת בדרך שונה במקצעת. דרך זו מבוססת על גישתו של ר"ת, אלא שמשולב בה עקרון חדש.
לשם כך, אקדים את דברי הגר"א זצ"ל, שהובאו בהקדמה לספר "פאת השלחן" לר' ישראל משקלוב, מתלמידי הגר"א, וזה לשונו:
"וידע רבינו (הגר"א) כל חיסורי מיחסרא שבש"ס בשיטותיו, שלא חסר כלל בסדר שסידר רבינו הקדוש, ולאוו אורחיה לחסר דבר, כך שרבי סבירא ליה כחד תנא וכאליביה סתמיה, ואליביה לא חסרה כלל, והגמרא ס"ל כאידך תנאי ואליביה קאמרא הגמ': "חסורי מחסרא והכי קתני".
באור ההדברים: לפעמים גמ' מפרשת את המשנה שלא כפשוטה, ושלא כדעת רבי, בכונה תחילה, כדי להתאימה למסורת הלכה שהיתה נקוטה בידה.
ואמנם, "יש דבר שיאמר ראה זה חדש כבר היה לעולמים" וכבר בפירושו של רבינו סעדיה גאון למשנה נמצאו סימוכין לדבר זה. המשנה מדברת בכתובות פרק עשירי משנה ד' "מי שהיה נשוי שלש נשים" המדברת על חלקת ירושה מתפרשת ע"י הגמ' בדרך רחוקה מהפשט ע"י "הכא במאי עסקינן" עיין שם.
ונמצא לרבינו סעדיה גאון בפירושו למשנה (הובא במשניות אלבק וקהתי) פירוש חדש למשנתנו ע"פ פשוטה, שלא כפירוש הגמרא, כאשר ביסוד הפירוש מונח עקרון חלוקה חדש.
על כרחך אתה אומר, שלדעת ר' סעדיה גאון, יכלה גמ' לפרש את המשנה בצורה זו, אולם מכיון שהגמ' לא רצתה לקבל את עקרון החלוקה הזה, על סמך דעות תנאים אחרות, ע"כ בארה את המשנה שלא כפשוטה, כדי להתאימה לכללי החלוקה הנקוטים בידה.
וכך הם דבריו של הנצי"ב המפורשים בהעמק שאלה שאילתא קכח' (א'): "ודרך הגמ' לעקם פירוש המשנה כדי לאוקמה על הפסק".
אלא שעדיין הדברים צריכים באור, מדוע לא תפרש הגמ' את המשנה כפשוטה ותאמר אבל אנן סבירא לן כאידך תנא?
ונראה שבאור הדברים כך הוא.
במשך כל תקופת יצירת המשנה בא"י, מתקופת אנשי כה"ג עד תקופת רבי, חיה ופעלה מסורת יצירת הלכה מקבילה בבבל, ששרשיה נעוצים עוד מגלות יכניה בבית ראשון. דוגמא לכך יש בברכות סג. בענין עבור השנים וקביעת חדשים. שהיה חנניא בן אחי ר' יהושע מעבר שנים וקובע חדשים בבבל, ושלחו אליו מא"י שני ת"ל להוכיחו, עיין שם.
וכן אתה מוצא בספרי פרשת ראה פסקה כ"ח: "מעשה בר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכין לנציבין אצל ר' יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה".
וראה רש"י גיטין ו. ד"ה "מכי אתה רב לבבל": וז"ל: "דמשגלה יכניה לבבל והחרש והמסגר עמו לא פסקה תורה מהם".
וכן הם דברי ר' שרירא גאון באיגרתו: "ורבנן דבבל דהיו קמי רבינו היו להו מתנייתא, דהא הות בהוא תורה מרובה שהיו מרביצין תורה בדוכתיו דמתיבתא". וראה כל נושא זה ב"דורות הראשונים" לר' יצחק איזיק לוי ז"ל חלק רביעי בפרק "בבל וארץ ישראל" ושם (עמ' שלו): "וכבר נתבאר לנו כי בבל עמדה ברום עולמם של כל האומה בכללה בכל משך ימי בית שני מראשו לסופו... שם שלטה התורה לבד מראשית ימי הגולה עד סוף ימי גאונים". כיון שחתימת המשנה נעשתה ע"י רבי בא"י, והוא הדין לימי הבירורים שקדמו לרבי שאף הם היו בועד ביבנה, יש להניח שרבי סתם הרבה משניות לפי מסורת א"י בניגוד למסורת בבל. (העובדה ששמות התנאים במשנה הם רובם ככולם מארץ ישראל, מסייעת להנחה זו.)
כשהגיעו אמוראי בבל לשלב פירוש המשנה שהתנגדה למנהג ההלכה שהיה נקוט בידם, עמדו לפניהם שתי דרכים להתמודד עם בעיה זו.
א. לבטל את ההלכה שהיתה נהוגה בידם מפני המשנה, דבר זה היה (כנראה) בלתי אפשרי.
ב. לחלוק על פסק המשנה, ואף דבר זה היה בלתי אפשרי, שכן הוא היה מערער את כל סמכות המשנה, והיה עלול לגרום לתוצאות מרחיקות לכת.
ויהודי בכל אתר ואתר, שאם לא כן הרי שנתת תורת כל אחד ואחד בידו.
לכן הגיעו האמוראים לדרך שלישית והיא: התאמת המשנה למסורת ההלכה הנהוגה בידם, ע"י פירוש שלא תמיד מבאר את המשנה ע"פ הפשט.
בדרך זו, נמצאו המשנה וההלכה מסיעים זה לזה. המשנה מבססת את ההלכה, וההלכה מאשרת את המשנה. נראה ליש עקרון זה שחידש הגר"א על פירושי הגמ' למשנה, ניתן לומר גם על פירושי אמוראים למימרות של אמוראים קדומים, וביחוד לתקנותיהם.
וכאן אנו חוזרים לתקנת ר' אבהו.
כבר אמרנו לעיל שבמשנה בסוכה נג: ישנה מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים אם "תקיעה-תרועה-תקיעה אחת היא". שיטת ר' יהודה, או "תקיעה לחוד, ותרועה לחוד" – שיטת חכמים הנפ"מ ביניהם, כפי שעולה מהסוגיא שם היא: האם מותר להפסיק בין תקיעה לתרועה. כמו כן עולה מתוך הסוגיא שם שישנה מחלוקת בין רב כהנא ור' יוחנן בפסיקת ההלכה.
רב כהנא פוסק כר' יהודה ואמר: "אין בין תקיעה לתרועה ולא כולם" כלומר שאיסור להפסיק.
רב יוחנן פוסק כחכמים ואומר: "שמע תשע תקיעות ב-ט' שעות ביום יצא", כלומר מותר להפסיק.
מחלוקת זו נמצאת גם בירושלמי פ"ד הל' י':
"רב זעירא ר' אבא בר עילאי בשם רב צריך להריע מתוך פשוטה, ר' בא בשם רב חונא – אינו צריך להריע מתוך פשוטה".
אפשר להניח שהמנהג בא"י היה כשיטת ר' יוחנן מרא דתלמודא דא"י, ואילו בבבל נהגו לפי רב כהנא – מעמודי התווך של אמוראי בבל בדור השני, מה עוד שלפי הירושלמי זו גם דעת רב. (הנחה זו תתבאר בהמשך).
נראה לי לומר שר' אבהו התקין בקיסרין רק "תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה" כעדות הגמ' ר"ה לד. בתחילת הסוגיא, וכפי שהבינו עד תקופת רב עוירא ורבינא. ואמנם ר' אבהו לא חשש להפסק, וזהו כשיטת ר' יוחנן, וידוע שר' אבהו היה תלמידו המובהק של ר' יוחנן.
כל מטרתו של ר' אבהו בתקנה זו היתה לאחד את שני סוגי התרועות, כדי לצאת ידי ספק דאורייתא. (או, כדברי רב האי גאון בתשובה: לאחד את המנהגים השונים) ואמנם גם בירושלמי נמצאת תקנה מעין זו.
ושם פ"ד הל' י' נאמר: "איזוהי הרעה? ר' חנניא ור' מונא, חד אמר אהן תרימוטא, וחורנא אמר תלת דקיקן. ר' חנניא חש להדא דר' מונא ולהדא דידן".
אמנם שם לא מפורש האם עשה ר' חנניה תשר"ת ולא חשש להפסק, או תש"ת לחוד ותר"ת לחוד, מחשש הפסק. מ"מ לא מצינו רמז בירושלמי לחשש סוג תרועה שלישי "שברים-תרועה" בפני עצמו.
כאשר הגיעה שמועה זו של תקנת ר' אבהו לבבל בדורות המאוחרים של רב עוירא ורבינא, ושם נהגו ע"פ רב כהנא שאסור להפסיק בתקיעות, מיד מתקיפים רב עוירא ורבינא; "והא קא מפסיק בין תרועה לתקיעה".
צריך להבין שאין קושיתם של ר' אבהו שהרי אף הם יודעים שר' אבהו הלך בשיטת ר' יוחנן ולא חשש להפסק, אין קושיתם אלא על הקנה עצמה ע"פ ההלכה הנהוגה בידם, ואמנם יכלה הגמ' לתרץ שתקנת ר' אבהו היא לשיטת הסוברים שמותר להפסיק, אלא שלא רצתה הגמ' להעמיד את תקנת ר' אבהו שנאמר בסתם, וכנראה הספיקה להתפשט בקהילות ישראל, ועד בבל הגיעה – שלא כהלכה הנהוגה בבבל, ולכן עשתה הגמ' מעין "חיסורי מחסרא" בתקנת ר' אבהו, ואמרה שהיא כללה גם תש"ת ותר"ת.
אולם מבחינת האמת יש כאן שתי שיטות שונות.
אלו שאינם חוששים להפסק, כגון בא"י, צריכים לעשות רק תשר"ת.
אלו שחוששים להפסק, כגון בבבל, צריכים לעשות תש"ת לחוד, ותר"ת לחודש.
בשום אופן אין לתקן לכתחילה לעשות תשר"ת תש"ת תר"ת.
אלא כדי שלא יהיו תקנות חלוקות בין א"י לבבל, אמרה הגמ' שתקנת ר' אבהו כללה את שניהם: תשר"ת, תש"ת תר"ת.
מובן שכתוצאה מהעמדת הדברים באור זה מתעוררת מיד השאלה:
"אלא ר' אבהו מאי אתקין, אי גנוחי גנח הא עכדיה, אי ילולי יליל הא עבדיה"
ולשם מה תשר"ת? הוכרחה הגמ' לומר שר' אבהו
"מספקא ליה דילמא דנח ויליל".
כתוצאה מתשובה זו נובעת שאלה נוספת:
"אי הכי לעביד נמי אפכא"?
ובאה התשובה:
"סתמא דמילתא כי מיתרע באיניש מילתא, ברישא גנח והדר יליל".
צריך להבין ששתי תשובות אחרונות אלו של הגמ': א. שר' אבהו תקן תשר"ת תש"ת ותר"ת. ב. שאין דרך לילל ולבסוף להאנח; לא באו אלא להעמיד וליצב את השלוב של שתי התקנות ע"פ שתי המסורות השונות היינו את תקנת ר' אבהו המקורית – תשר"ת – כע"פ מסורת א"י, ואת התקנה המקבילה שהיתה צריכה להיעשות בבבל, לו היו רוצים לצאת ידי חובת שני סוגי המתרועות היינו תש"ת ותר"ת. עם כל זה, עדיין צריכים אנו לתת משמעות לשתי תשובות אחרונות אלו של הגמ' גם לפי המובן המקורי של תקנת ר' אבהו.
ונראה שכך פירש הדברים: כיון שרק מכח תקנת תשר"ת של ר' אבהו הוצרכו לתקן גם בבבל תש"ת ותר"ת, נחשבים גם תש"ת ותר"ת כחלק מתקנתו של ר' אבהו, ולא עצמו תיקנם, אלא כיון שמכוחו באו – נחשבים הם כתקנתו.
כיוצא בו אתה אומר בתשובה השניה, "סתמא דמילתא... ברישא גנח והדר יליל" תשובה זו אמנם אין בכחה להסביר מדוע לא חשש ר' אבהו גם לתרש"ת, שהרי לפי דברינו גם לתשר"ת כסוג תרועה בפ"ע לא חשש ר' אבהו. וכל תקנתו לא היתה אלא שלוב שני סוגי התרועות. אלא שתשובה זו מסבירה מדוע כאשר ר' אבהו איחד את שני סוגי התרועות הוא איחד אותם בצורת תשר"ת ולא בצורת תרש"ת?
ולזה מתאימה התשובה "כי מיתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל", ואפילו אם יש אנשים העושים להיפך, נראה שהדרך הזאת היא יותר נפוצה, וכאשר בא ר' אבהו לשלב את שני סוגי התרועות, נשמע לו סדר תשר"ת, טבעי יותר ותואם יותר את בכיו של האדם.
העולה בידינו מסכום הסוגיא הוא, שההלכה למעשה דהיינו "תשר"ת תש"ת תר"ת" היא בעצם שתוף שתי תקנות המייצגות שתי מסורת של א"י ושל בבל.