מלאכת הצובע / יהודה גלעד

שנינו במתנ. דשבת (כג.) "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת... הגוזז את הצמר... והצובעו". בפשטות מקומה של מלאכת הצביעה במשכן היה בצביעת התכלת, ואעפ"כ איתא בירושלמי (נא.) דכלל גדול "מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בערות אילים מאדמים", וב"קרבן העדה" על אתר "שהיו מכין את הבהמה בשרביט כי היכי דל העור כשיפשיטו אותה"[1]

"והוא דבר תימה" טוען "ערוך השולחן" (ריש סי' ש"כ) דשביק צביעת תכלת ונקט צביעה קטנה כזו"? ומיישב דרצה להשמיענו את ההלכה המובאת בהמשך הירושלמי – שהמאדים אודם בשפה חייב למרות שרק מוסיף לאדמימותה של השפה, ומצביעת התכלת לא היינו למדים זאת שהיא צביעה גמורה; ולכך קאמר שהיו משרבטין בבהמה להשמיענו דף צביעה כזו שיש בה רק הוספת גוון לצבע הקיים כבר מיקרי צביעה.[2] בבבלי מופיעה מלאכת צובע בפירוש בשתי סוגיות בלבד:

בדף עה. "השוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה" ומבאר רב בהמשך דחייב אף משום צובע "דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי אינשי וליתו ליזבני מינה" (וברש"י מבאר שנוח לו שהיה צבוע בדם ע"מ שיקנוהו.)

ובדף צד: צה. "א"ר אבהו לדידי מפרשא לי מניה דר' יוסי בר' חנינא כוחלת משום צובעת" "וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"א אשה לא תעביר סרק על פניה מפני צובעת". מסוגיות אלו נובעים כמה עקרונות איסור שיובואו לאחר מכן לידי ביטויים בהלכה:

א) יש צביעה גם בחומר שאינו צבע ממש, וכדו' – מסוגיא דשוחט.[3]

ב) יש צביעה גם על גבי בשר או עור – מאותה סוגיה.

ג) יש צביעה גם באופן שאינו ממש פעולת צביעה מכוונת ומדויקת אלא כעין לכלוך כפי שמשמע מסוגיא דשוחט.

ד) יש צביעה גם בפנים. (ויש המדקדקים דוקא בפניה של אשה וייצוין לקמן)[4] ברמב"ם.

בפ"ט הל' י"ג מביא איסור צביעה ושיעורו – חוט שאורכו ד' טפחים "ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים"[5] ובהל' י"ד מביא הר"מ שאף המכין עין הצבע ה"ז תולדת הצובע וחייב.

והביא הרב המגיד דהראב"ד השיג עליו וס"ל דבכך לא יתחייב הואיל ואין זו התכלית של מלאכת הצביעה דמטרתו היא לצבוע בכך משהו אחר, ואין לו ענין מיוחד שמים אלו יהיו צבועים ולכך לא נאסר. ומקור הר"מ לדינו זה הוא לדעת הרב המגיד מהמשנה והגמ' יז: יח'. "אין שורין דיו וסמנים" ובגמ' "נתינת מים לדיו זו היא השרייתם" דהר"מ הבין שהאיסור מצד הכנת הצבע דהוא תולדת צובע והראב"ד הבין דהאיסור הוא מצד לישה. עוד הביא הרמב"ם בפר' כב' הל' כג' דאשה לא תעביר סרק על פניה משום איסור צובע. את דינו של רב לענין השוחט חייב משום צובע לא הביא הר"מ להלכה כלל. הסיבה לכך נדונה בכמה אחרונים אם בשל שאין צביעה באוכלין (כך מעלה ה"חכם צבי" בסי' צב' ומדיין אח"כ אם בכלל הוי אוכל שם, דאולי הצביעה היא בעור כדעת האו"ז) או מסיבות צדדיות אחריות של דיני כוונות דלא הייתה כאן מספק כוונה ומלאכת מחשבת ע"מ לחייב מצד הצובע. (עיין אבנ"ז קעג')

בטור מופיע איסור צביעה רק לענין אשה שלא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת (בסו"ס שיג') ואינו מזכיר כלל האיסור בצביעת בד ובעיית השוחט. )דין שוחט לא הביא מסתמא בעקבות הר"מ אך עדיין צע"ק אמאי לא הכזיר סתם איסור צביעה בבד.) ב"בית יוסף" סו"ס ש"כ הביא דברי "שבלי הלקט" המסתפק אם מותר להטיל כרכום לתבשיל לפי שצובעו "ולפי דברי בעל היראים דאין צביעה באוכלין מותר". (ובעניין זה נדון לקמן.) עוד מביא הב"ו בשם שה"ל בשם היראים ש"ראוי לכל בר ישראל שאוכל תותים או שאר פירות הצובעים שיזהר שלא יגע בידיו הצבועות בבגדיו או במפה דה"ל תולדת צובע, וא"כ יצא דם מן המכה אסור לתת עליה בגד" ביראים אכן מופיע ענין זה של צביעה בתותים והוא לומד איסור זה מדינו של רב לענין שוחט המתחייב אף משום צובע כיון דניחא ליה דליתווס בית השחיטה.[6] היראים אשר לא כרמב"ם קיבל להלכה את דינו של רב, הסיק אפוא משם שיש צביעה גם בחומר שאינו צבע ממש, דמאי שנא תותים מדם, וכן שיש צביעה גם כשאין ממש תהליך מכוון של צביעה אלא כעין דרך לכלוך. על איסור זה של צביעה דרך לכלוך חולקים האגור והרדב"ז. וזה לשון "דרכי משה" "ובאגור כתב שאין לחוש לדברם אלו דכל זה אינו אלא דרך לכלוך ושרי". וכן כתב הרדב"ז בסי' קלא'. בפשטות נראה לומר שהמחלוקת אם יש צביעה דרך לכלוך או לא היא מחל' אם לפסוק כדינו של רב דמשם מוכח שיש צביעה בכה"ג. (אם כי האגור והיראים יכולים לטעון דאמנם פוסקים כרג אלא ששם לא הוי דרך לכלוך כיון בניחא ליה משא"כ כאן בדם ובתותים). לדברי האומרים שאין צביעה בדרך לכלוך עדיין יש לחקור אם הפטור הוא מצד החומר הצובע שאינו ממש צבע, או שמא מצד שהתהליך – הפעולה אינם של צביעה אלא לכלוך בעלמא. ונ"מ בשאלה זו תהא אם אפשר ללכלך בצבע של ממש וכן אם אפשר לצבוע ממש ע"י חומר שאינו צבע (כדם או תותים).[7]

ב"שולחן ערוך" אכן היבא בסי' ש"כ ש"שיש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצובעים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה מקום צובע" וכן כתב בסי' שכ"ח "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם מפני שהדם יצבע אותו... ולכן יש לרחוץ המכה במים תחילה"[8]

וב"משנה ברורה" (סי' ש"כ ס"ק נ"ט) הביא שיש מקילין בדרך לכלוך "ויש לסמוך עליהם היכא דא"א לו ליזהר בזה" וכן בסי' שכ"ח ס"ק קמ"ו "ובמקום הדחק הסכימו האחרונים דיש להקל דהוא דרך לכלוך". וכן כתב ה"חיי אדם" (כד' ו') ועיין בקשו"ע (פ', מ"ב) וראה בערה"ש (ש"כ ז') ובשש"כ (י"ד יד').

בעיה צדדית בענין זה של צביעה ולכלוך הזוכה לטיפול בספרי האחרונים היא כאשר הצביעה או הלכלוך הם באותו צבע של החומר הנצבע. (כגון דם ע"ג מטפחת אדומה.) כנכתב לעיל מתוך הירושלמי עולה בבירור שגם בצביעה שישבה רק חיזוקו של הגוון הקיים יש איסור, דהוא כותב ד"המאדים אודם בשפה חייב" וכבר הביאו ערוה"ש (בריש סי' ש"כ) וב"מגן אברהם" (ש"כ ס"ק כ"ה) העלה לענין צביעת דרך לכלוך בתות ובדם" ובנ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקחו דמתחקן הוא". ומצד שני ה"אליהו רבה" ס"ל דבדם יש להקל טפי בצ"ע על המג"א. וב"אבני נזר" (קעג') דן בבעיה ומכריע שבנצבע כל צרכו ואח"כ הוסיף וצבע אין ראיה לאסור" ונשאר אף הוא בצ"ע על המג"א.

וזה שלא הביא ראיה מהירושלמי פשוט הוא משום שהירושלמי איירי כשמוסיף לאדמומיות שפה והדיון כאן הוא כאשר כבר נצבע כל צרכו.[9] ובפשטות סברת הא"ר מובנת יותר דכיון שאינו מסיף כלום בצבע א"כ צביעה כזו שאינה ניכרת לא חשיב ולכן בבגד אדום שרי. וסברת המג"א בענין ק"ק; וצ"ל דס"ל דבצביעה אין קפידא כ"כ שתהא ניכרת אלא כל שיש בו מריחת צבע על חומר לשם תיקונו חשיב צובע.[10] מ"מ להלכה מביא ה"משנה ברורה" את דעת הגמ"א ולכן נראה דיש להחמיר טפי בבגד אדום.

לענין צביעה בדבר שאינו מתכוון – הרמב"ם (בפ"ט י"ג) מביא "ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים... וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור". ומקורו מהשמנה ב"???" "זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב", והר"מ הבין כנראה דזהו כלל בכל המלאכות. ("המגיד משנה"). אבל מ"מ אסור מדרבנן. ( - ש"ע הרב ש"כ, כח' ובשעה"צ סי' ש"כ סו')

לענין צביעה באוכלין

ב"שבלי הלקט" (סי' פו') מביא בשם יראים "אבל אם צובע פתו במשקה פירות לית לן בה דאין דרך צביעה באוכלין". והנה ביראים שלפנינו ליתא, וכן ביראים המובא ב"אור זרוע" ובמקום זה מופיע ההיתר של צביעת פיו ע"י משקין ולא מוזכר כלל ענין צביעה באוכלין. ו"הבית יוסף" (בס"ס ש"כ מביא את שבה"ל ואת מסקנתו שמותר ליתן כרכום בתבשיל אף שצובעו, וכן פסק בשו"ע (ש"כ יט) "ליתן כרכום בתבשיל מותר ואין לחוש משום צובע דאין צביעה באוכלין" ובשע' ש"כ "אבל אם צובע פתו במשקה הפירות ליה לה בה דאין צביעה באוכלין". ולכאורה נראה דכל המקור להיתר צביעה באוכלין עומד בספק רב, דהש"ע מתבסס על שבה"ל שאף הוא אינו מחדש דין זה מעצמו אלא מביאו בשם היראים, וביראים שלפנינו ליתא (וכבר עמדו ע"ז באבנ"ז ועוד.)

יתרה מזאת! התוס' רי"ד בסוגיית "לייתווס בית השחיטה" מסיק שיש צביעה באכלין. וז"ל "ואי אמרת אמאי לא אמרינן אין צביעה באוכלין כדאמרינן אין דישה בגידולי קרקע, משום דגידולי קרקע חשיבי והלכך מלאכות הנוהגות בהם אינן נוהגות בשאר המטלטלין, אבל כל המטלטלין דינן שוה, ואין לחלק בין אוכלים לשאר מטלטלין, והכי נמי אמרינן במעבד שיש עיבוד באוכלין"[11] אכן הגר"א מוצא מקור מפתיע להיתר צביעה באוכלין בגמ' בקמ. העוסקת בהלכות בורר. שם נא' ש"נותנין ביצה במסננת של חרדל" ומסבירה הגמ' שאין איסור בורר "לפי שאין עושין אותה אלא לגוון" וברש"י שם "למראה, שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון". וא"כ משמע בדרך אגב מהגמ' שפעולה זו מותרת ואף שהביצה צובעת את החרדל – ומכאן, טוען הגר"א, שאין צביעה באוכלין, אף לכשנעיין בפיה"מ לרמב"ם שם נראה שאין הראיה פשוטה כלל ועיר. דהוא מסביר ש"טבע הביצים שטורפין אותם ונותנים אותן בדברים העכורים שיזככו אותן ויבדילו העב מן הדק" (וכן משמע ב"משנה תורה" ואזי נמצא לדברי ושאין הביצה משנה את צבע החרדל ומראהו אלא רק מזככתו וא"כ אין משם ראיה לצביעה באוכלין. (גם מרש"י במשנה משמע שמדובר רק בנקוי והברקה ולא צביעה ממש.) אך המאירי שם מפרש שהחרדל מאדים ע"י הביצה וא"כ לפי' הראיה קיימת. והפמ"ג אף הוא מוכיח מגמ' זו ומסיים להתיר צביעת אוכלין כשמכין אוכל לעצמו ואף כשמתכון למראה.

נמצאנו למדים אפוא שהיתר זה של צביעה באוכלין או שמקורו בגמ' (קמ.) כדעת הגר"א ולפי פ' המאירי, או (לפי פיה"מ לר"מ) שנאלץ לומר שזהו חידושו של בעל הש"ל ועליו הסתמכו כל הפוסקים להיתר החל מהש"ע ונושאי כליו ועד המ"ב וערוה"ש המתירים. (ויש להדגיש דאם צובע לקונים או לתלות בסוכה וכדו' הסכימו לאיסור הפמ"ג המ"ב וערוה"ש). ומכל מקום ה"אבני נזר" כתב שיש צביעה באוכלין. מענין לציין הערת אגב שה"חכם צבי" כנראה שלא היה לפניו בנמצא התוס' רי"ד והוא מקשה (בתשו' צב') בקושיית התוס' רי"ד אמאי חייב ליתווס בית השחיטה הרי אין צביעה באוכלין. והוא מציע לכן לא פסק הרמב"ם כרב. ומ"מ נשאר קשה לפי היראים הפוסק כרב מחד ומתיר צביעת אוכלין מאידך, ומסיק שכיון שאסור לאכול את הבשר במצבו העכשווי (דצריך הכשר) לכן לא חשיב אוכלין. והבה"ל (בסו"ס ש"כ) מתרץ ע"פ המובא באו"ז (וכן הוא ביראים במקור) שבג'מ איירי שצובע העור והוא ודאי לא לאו אוכלין. ולרש"י נאמר, (ואכן הפמ"ג מדייק מכך שצביעה לקונים נאספרת אפי' באכלין) או שנצטרך לפי' רש"י לתי' החפ"צ שאין זה אוכלין). לפי האמור לעיל נראה להלכה שכאשר תוך כדי הכנת אוכל יש צביעה אזי אפשר להתיר מטעם דאין באוכלין[12] ורק במקום שמתכון ממש לצבוע אמנם בערוה"ש ובפמ"ג התירו אך במ"ב (ש"כ, נו') נוטה להחמיר.[13]

לענין צביעה בגוף האדם

כתב ביראים הנ"ל לענין האוכל תות "וצביעת פיו וידיו אין בו חשש שאין בצביעה קפידא אלא על אדם שרכו לצבוע ולא נקרא צביעה כלל, והא דתניא בהמצניע אשה לא תעביר סרק על פניה משום שצובעת ההוא כגון שדרך צביעה מיקריא (ומובא בשינויים קלים באו"ז ח"ב סי' ג' דמלאכת צובע.) ובפשטות כוונתו שאין צביעה באיש כיון שאין דרכו להיצבע משא"כ אשה שדרכה בכך וע"כ יש בה איסור. וא"כ לפי"ז נגיע למסקנה מהתמיהה! דהא חזינן בבגד דכיון שדרכו להיצבע אסרינן גם בדרך לכלוך (לענין קנוח פיו המלוכלך בבגד). וא"כ ה"ה גוף האשה כיון שדרכו להיצבע ייאסר אפילו בדרך לכלוך, ואזי יצא שלאשה ייאסר לאכול תותו וכל מאכלים הצובעים בשבת מחשש צביעת פיה! (ולאיש לא חיישינן בכך, אולם אם יצבע בכוונה ליופי אולי יהיה בכך איסור למרות שאין דרכו בכך דשמא בכך שכוונתו לכך אחשביה. ובעצם כך יוצא בברור מהירושלמי "דמאדם אודם בשפה חיב". בלשון זכר. שו"ר שכן פסק בכלכלת שבת.)

בשו"ע לא מופיע כלל דין זה של צביעת פיו דהוא מביא את היראים רק בציטוטו של שבה"ל ושם לא הופיע דין זה כלל ובמקומו הופיע ענין צביעה באוכלין.

ובמג"א (ש"ג ס"ק יט') מביא שאשה לא תצבע פניה מחשש צובע "כיון שדרכה בכך מקרי צובע משא"כ באיש כמ"ש סס"י ש"כ ומ"מ אינו אלא מדרבנן"[14] רבס' ש"כ ס"ק כה' "ואע"ג דצובע פניו וידיו ליכא למיחש דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ול"ד לסי' ש"כ סוכ"ה דאשה דרכה בכך".

וב"משנה ברורה" בסי' ש"כ העתיק המג"א בלשונו אך בסי' ש"ג ס"ק ע"ט מביא תוספתא שכתוב בה "אשה לא תקנח פניה בבגד שיש בו סרק" ומדייק המ"ב שאע"פ שאינה מכוונת אסור דהוי פ"ר "וטעם הדבר כיון שאשה דרכה בכך לעשות עצמה ע"י צביעת פנים מחזי שפיר כצובע אבל איש שאין דרכו בכך לא מקרי צובע" וא"כ חזינן מהתוספתא דכיון דדרכה בכך אסורה אפי' בדרך לכלוך ואיש שאין דרכו בכך מותר. היחיד המתייחס מפורשות לשאלת אכילת תותים באשה הוא בשעה"צ (בסי' ש"ג ס"ק ס"ה) "ומ"מ נראה דגם אשה מותרת לאכול תותים ושאר פירות הצובעים, דדוקא בסרק על פניה שהוא דרך צביעתה לנוי משא"כ באכילת תותים שהפ"ר הוא לשפתיים שבזה גם באשה יראה דאין דרך צביעתה כך ממילא" מצד אכילת תותים שם חילקו בזה בין אשה לאיש כנ"ל אף דלשון המ"א דחוק קצת לפי"ז. נראה שהוא מחלק וטוען דכיון דדרכה לצבוע כל פניה, שפתיים לבד לא מיקרי אבר הנצבע וע"כ אין איסור בדרך לכלוך. והנה לבד מזה שעצם הסברא לחלק באברי פניה של אשה דחוקה היא, קשה מהמציאות דהא מעשים בכל יום דאשה רגילה לצבוע שפתיים בלבד וכן משמע מהירושלמי ד"המאדים אודם בשפה" משמע שיש צביעה לשפתיים בלבד! וליישב המנהג המתיר אכילת תותים לאשה נראה לומר דלא דמי לאיסור דרך לכלוך בבגד. דהצביעה המקורית שנאסרת מדאורייתא היא בצבע ע"ג בגד וא"כ כשצובע הבגד במאכל ישנו שינוי אחד בחומר הצביעה – מצבע למאכל וע"כ נאסר גם בדרך לכלוך דהוי רק שינוי אחד. משא"כ בצביעת הפנים דכיון דכל עיקרה של צביעת הגוף משונה היא ואיסורה רק דרבנן (אפי' בצבע ממש) כפי שמדוייק ברמב"ם "שהיא כצובעת" ומדוייק שהוי מדרבנן, וכ"כ במג"א (ש"ג ס"ק ט') וכן ממ"ב (ש"ג ס"ק עח') "דאין צביעה מדאורייתא על עור אדם", וגם מצטרף לכך דכאן הצביעה היא במאכל ולא בצבע[15] של ממש אזי הוי תרי שינויים ולכן שרי.

לסיכום ההלכה בצביעת גוף האדם יצא:

א) מותר בין לאיש בין לאשה לאכול מאכלים הצובעים.

ב) אסור בין לאיש בין לאשה לצבוע עצמם במכיון לשם יופי.

ג) כאשר מבצעים פעולה כגון קנוח במפה וכדו' וע"י סרק (שהוא חומר צביעה לגוף) דאין הכוונה לצבוע אלא דבפ"ר נצבע הגוף – לאיש מותר לאשה אסור (כפי שמשמע בתוספתא שהביאה המ"ב)