"מזמור שיר ליום השבת"[1] / שמואל כהן

מזמור זה שאנו אומרים מדי שבת האמור לבטא את תוכן השבת מעורר קושי, במה הוא משקף את השבת או במלים אחרות, מה הקשר בין ריש המזמור לבין תוכנו[2].

ברצוני לנסות להציע הסבר לקושי זה...

[3] א"ר יצחק כל עסקה של שבת כפול, עומרה כפול שנא' "שני העומר לאחד..." קרבנה כפול שנא' "וביום השבת שני כבשים..." עונשה כפול שנא' "...מחלליה מות יומת" מתן שכרה כפול שנא' "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" אזהרותיה כפולות שנא' "זכור את יום השבת..." "שמור את יום השבת..." מזמורה כפול "מזמור שיר ליום השבת..."

בדרך כלל ההבנה של "מזמורה כפול" היא שכתוב "מזמור" ו"שיר" דהיינו כפולות בפתיחה. אבל מצינו עוד מזמורים אחרים שפתיחותיהם כפולות (ס"ה ס"ו ס"ז ס"ח ועוד) וממילא לא ברור מדוע דוקא מזמור זה נבחר ליצג את השבת? הפתרון לבעיה זו מונחת בכל המזמור – כל המזמור כפול.[4]

(1) מזמור שיר ליום השבת
(2) טוב, להודות לה' ולזמר לשמך עליון
(3) להגיד, בבקר חסדך ואמונתך בלילות
(4) עלי עשור ועלי נבל[5] עלי הגיון בכינור
(5) כי שמחתני בפעלך במעשי ידיך ארנן
(6) מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך
(7) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת
(8) בפרח רשעים כמו עשב ויצצו כל פועלי און להשמדם עדי עד
(9) ואתה מרום לעולם ה'
(10) כי הנה אויבך ה', כי הנה אויבך יאבדו ותפרדו כל פועלי און
(11) ותרם כראים קרנו[6] בלתי בשמן רענן
(12) ותבט עיני בשורי[7] בקמים עלי מרעים תשמענה אזני
(13) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה
(14) שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו
(15) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו
(16) להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו

אם נשים לב, נוכל לראות שבכל הפרק ובכל פסוק יש מותיב כפול, בכל פסוק אנו שומעים את אותו רעיון פעמים חוץ מפסוק (9) ואם נשים לב נראה שהפסוק הזה מחלק את המזמור לשנים. (1-8) ו-(10-16) כאשר בחלק הראשון יש שמונה פסוקים ובחלק השני שבעה. ועם קצת עיון נראה שהוא מחלק את תוכן הפרק לשני חלקים סימטריים דהיינו שבעה פסוקים בכל חלק וזאת משום שהפסוק הראשון מהווה מעין הקדמה, "מזמור שיר ליום השבת" ואין הוא קשור לתוכן הפרק.

ואולם נשאלת השאלה מדוע הפסוק הזה לא נכתב "כפול"? על מנת לענות על שאלה זו עלינו לעיין בתוכנו של הפסוק "ואתה מרום לעולם ה'" בעל המזמור מצביע באצבע "לעבר" הקב"ה ואומר "אתה" כאן אי אפשר היה לכתוב מותיב כפול בפסוק, משום שזה היה מורה על שניות בהקב"ה שהוא אחד ואחדותו זה יחודו, וכמו שאם יאמר אדם "מודים מודים"[8] משתיקין אותו משום שהוא כאילו מודה לשני רשויות כך גם אצלינו המחבר נמנע מלכפול את הפסוק.

אם נרצה לסכם, הפרק מתחלק לשני חלקים של 7 פסוקים, דבר שאולי מרמז על שבעת ימי השבוע[9] והמבדיל והמחלק בין שני החלקים הוא פסוק שמדבר על הקב"ה – בורא העולם.

לאחר שראינו שקיים קשר בין מבנה הפרק לבית שבת, הבה נעבור לתכן. מה המשמעות של הכפל בפסוקים ומהו מבטא?

בפסוקים בעשרת הדיברות בהם בני ישראל מצווים על השבת מצינו שני צווים שונים[10] "זכור את יום השבת לקדשו", "זכור" הוא ביטוי למחשבה, צווי לאדם לקיים את השבת ברוח אין הצווי הזה מתייחס למעשה או לקיום השבת בפועל, ומה הנימוק של הציווי הזה, [11] "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי". הדיינו הסיבה לקיום השבת ברוח היא האמונה בזה שהקב"ה ברא את העולם. בריאת השמים והארץ לא נעשתה בנוכחות יצור אנוש, היא לא נעשתה לעם ישראל כעם על מנת שיוכל להעביר נס זה במסורת מאב לבן כפי שמצינו ביצירת מצרים "והגדת לבנך" לעומת צווי השבת שמופיע במשנה תורה... [12] "שמור את יום השבת לקדשו" "שמור" הוא צווי לקיים את השבת בפועל, צווי לאדם לקיים את השבת ע"י עשייה, או אי עשיה והנמוק לצווי זה הוא [13] "וזכרת כי עבדת היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" דהיינו הצווי לעשות את יום השבת מוסבר ע"י מעשה של הקב"ה לעם ישראל (עליו באמת קיים הצווי של "והגדת לבנך...") אם נרצה לסכם: יש שני צווים שונים לקיום השבת, הן בתחום המחשבה והן בתחום העשייה. כאשר כל צווי שנומק בנמוק מקביל לו, זכור – אמונה בבריאת העולם. שמור – הוצאת בני ישראל ממצרים כך שאדם מקיים את השבת בשני מישורים.

יחס הקב"ה לשבת אף הוא פועל בשני מישורים, "ויברך את יום השבת ויקדשו"[14] ברכה, הוא שפע שבא לידי ביטוי בצורה מעשית (גשם, מן וכו') ומיושמת במציאות. לעומת "ויקדש" שהוא חלות הרוחנית על השבת.

נשוב למזמורינו. לצורך המחשת הרעיון שהובא לעיל, ארשה לעצמי להתחיל מפסוק (6) "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך" פסוק זה המהווה את השיא של חלקו הראשון של המזמור, אנו מוצאים את שני הרובדים של השבת. "מעשיך – מחשבותיך" המעניין הוא שבפסוק הזה מופיע שם "ה" באמצע הפסוק ואפשר לקרוא את הפסוק בשני אופנים "מה גדלו מעשיך ה'" או "ה' מאד עמקו מחשבותיך"

(2) טוב, להודות לה' ולזמר לשמך עליון

הודיה באה לידי ביטוי כאשר אדם עושה לשני טובה, ובמקרה שלנו, שהקב"ה מטיב טובו ומוריד שפע לעולם ולכן טוב להודות לה', לעומת "ולזמר לשמך עליון" שלא מורה על שום קשר מעשי בין הקב"ה לאדם אלא על האמונה בגדולתו של הקב"ה.

(3) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות.

החסד שמופיע בחלק הראשון של הפסוק שוב מורה על קשר מעשי בין הקב"ה לברואיו "חסד" מורה על פעולה שנעשיתה לטובת הזולת. לעומת האמונה ששייכת כמובן לתחום הרוח.

מדוע בבקר חסדך ואמונתך בלילות מה מייחד את הבקר שדוקא אז נהלל את המעשים של הקב"ה? לענות על שאלה זו עלינו להעמיד עצמנו במקום המחבר המזמור – הבהב נסתכל על הטבע (שפע של הקב"ה) בבקר[15]

א) השמרת לבקר ותרא בצרך
זיו דמדומי החמה על סף הרקיע?
אלה קרני ההוד, זה הזהר, הזך
המתפרצים בנהגהות לרחב, לרום
עד לא נכון היום,
עד השמש בכבודו הופיע

הן כביר גם נאור המראה הזה
וכמו סוד קדשים רבה לפני הגלותו
לבך מלא הגוון, אך אי-זה הפה
שיצלנו מלב, יקראנו בשמו
וישיחנו כמו –
איזו חשון תצע כנתו

ב) תזל על ראשי, אל לבי
אותה התכלת הנקיה
תבא בקרבי כרוח
כגן עדן וכטללי תרווה.

כבר תשמע אזני על-ראשי
משק כנפיים צחרחרות
כבר מרגיש ליבי על נימיו
פזוז קרנים קרנות

וזה לעומת הלילה הכל חשוך אי אפשר לראות את החסדים של הקב"ה וממילא הלילה נועד להגות באמונה.

(4) עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכינור.

מחבר המזמור הרוצה להלל את הקב"ה ע"י כלי נגינה עושה את זה בשתי דרכים. עצם הפריטה על העשור ועל הנבל – שהוא כנגד הרובד המעשי וע"י "הגיון בכינור" הנגון והמנגינה מפעילות את ההגות, את המחשבה, הם מעוררים את הרגש ופועלות על רוחו של המנגן.

סיכום ביניים – יש פה הדגשה מעניית. בתחילה המחבר אומר "טוב להודות לה'..." בלי שזה יגרור שום פעולה מצדו, אולם הוא לא עומד בזה, הוא חייב לקחת לכך ביטוי בפה "להגיד בבקר חסדך..." ואמנם גם בזה הוא לא מסתפק הוא חייב לתת גם לידיים תפקיד בהודייה זו, וזאת ע"י הפריטה "עלי עשו ועלי נבל" ומה הנמוק לכל הפעולות האלה...

(5) כי שמחתני בפעלך במעשי ידיך ארנן"

כי שמחתני גרמת לי אושר ושמחה בלב שהוא כמובן בתחום הרוח, במעשי ידיך ארנן והוא ביטוי מעשי לשמעה.

(6) "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך "

התבאר לעיל.

(7) "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

פסוק זה מקביל לפסוק הקודם. יש פה מצב הפוך למצבו של המחבר המכיר בגדלותו של ה'. מעשי הקב"ה באים לידי ביטוי בכל פינה, בכל מקום. בטבע האדם שלא מבחין במעשה הקב"ה מה אפשר לאמר עליו? "איש בער" שפשוט לא יודע. אבל כאשר מביטים לתחום המחשבה, לתחום שמצריך הבנה כאן כל אדם עם "שכל" יכול לטעות "וכסיל לא יבין את זאת"[16] [17]

(8) בפרח רשעים כמו עשב ויצצו כל פועלי און להשמדם עדי עד"

בעוד שבפסוק הקודם דיברנו על אלה שלא מכירים בגדולתו של ה' הרי שפסוק זה דן באלה "הרשעים" ב"פועלי און" כאלה שפועלים כנגד ה' וגם כאן מוצאים את שני הרבדים "הרשע" – שהוא רשע[18] בתחום המחשבה לעומת "פועלי און" המכחישים את הקב"ה ע"י מעשים ופעולות שונות, אבל אין להבהל מההצלחות שלהם. שהרי סופם "להשמדם עדי עד".

(9) ואתה מרום לעולם ה'"

כאן כפי שצוין אין כפילות, ואתה – יחיד "לעולם ה'" תדאג אמנם שהשמדת הרשעים יהיה עדי עד.

סיכום: בשלושת הפסוקים הראשונים (2-4) ראינו שהמחבר מודה להקב"ה בצורות שונות טוב... להגיד... ועלי עשור... וכל זה כי שמחתני. המחבר מתאר את מעשי ה' באומרו מה גדלו מעשיך ה'... לעומת "איש בער לא ידע" והרשעים שסופם כליון ע"י הקב"ה שהוא לעולם ה'.\ובחלקום השני של המזמור קיים רובד נוסף – אחרית הימים עת שיגיעו להכרה בה' לפני המזמור "מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא..."

אולם זאת מצריך סילוק הרשע בעולם (ומה שנאמר "להשמדם עדי עד" מדובר על שלב כזה שיש לרשעים הצלחות והשמדתם אינה מיושמת בפועל)

(10) "כי הנה אויבך ה', כי הנה אויבך יאבדו יתפרדו כל פועלי און"

כאן מכניס המחבר נימה אישית.

(11) "ותרם כראים קרני בלתי בשמן רענן"

(12) "ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני"

כתוצאה מהשמדתם של הרשעים עולה קרנו של המחבר. ואולי ניתן לאמר שמדובר פה בדוד רמז למלכות דוד[19]. אנו מוצאים כאן דברים שעל ידם נמשח דוד "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו..." ולאחר שדוד עולה הוא רואה ושמוע את הרשעים "קרן" והשמן נאבדים כתוצאה מכך...

(13) "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"

מענין השלוב בין התמר והארז שני עצים שהצדיק נמשל להם.

תמר – גדל במקומות חמים, בעמקים, משתמשים בפרותיו ובעליו. לעומת הארז – גדל במקומות קרים במקומות גבוהים משתמשים רק בגזעו[20]

הצדיק פורח ומתגדל, היכן?

(14) "שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו"

כאן שומעים גם על בנין המקדש שעתיד להיות מקום פריחת הצדיקים ולא לתקופה קצרה אלא...

(15) "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו"

דומה כי שומעים בפסוק זה את ההמשך של פריחת הצדיקים בפסוק הקודם לא רק שתהוה פריחה אלא עוד ינובון – אולי מלשון להניב פרי – ישאו פרי ותמיד יהיו רעננים וכל זה לצורך מה?

(16) "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו"

הכרת ה' והפצת גדולתו שהוא למעשה סיבת קיומנו בעולם. והמענין הוא שהמצב הזה אנו מוצאים בפרשת האזינו לפני השחתת הבנים [21] הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. "שחת לו לא בניו מומים..."

סכום: בחלק הראשון ראינו את השבת בשני רבדים, תחום הרוח שהוא מקביל לשבת בראשית – תחום המעשה – שהוא מקביל לשבת מצרים (או למתן תורה) ובחלק השני השלבים להכרת ה' בעולם – שהוא גם ביטוי של השבת[22] השמדת הרשעים, עלית מלכות דוד, עליתם של הצדיקים, הקמת בית ה' והפצת דבר ה' בעולם. את שלשת המישורים האלו, אנו מוצאים בתפילות שבת.

"ויכלו כנגד שבת בראשית. "ישמח משה – כנגד יציאת מצרים ומתן תורה ולעתיד לבוא – "אתה אחד ושמך אחד"

"מזמור שיר ליום השבת"