גרמא במלאכות שבת / איתן אנסבכר

הגמ' בב"ק ס. מביאה ברייתא "ליבה וליבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב, ואם לאו פטור"

כלומר אם אדם מלבה אש אך אין בכוחו לבד להבעיר, ובאה הרוח וליבתה גם היא, ורק ע"י שניהם ביחד יכלה האש לצאת ולהזיק – פטור המלבה.

שואלת הגמ' "אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו, אמר אביי הבע' כגון שליבה מצד אחד וליבתה הרוח מצד אחר, רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה הרוח ברוח שאינה מצויה, רב זירא אמר, כגון בצמרא צמורי. רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו המ' לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזיקין פטור".

לדעת אביי רבא ורב זירא אין הבדל בין חיובי שבת לחיובי נזיקין, ובשניהם אם אני עושה פעולה בעזרת רוח אני נחשב עושה פעולה בידים ומתחייב (ואני נפטר בליבה וליבתו הרוח רק בגלל האוקימתות השונות העלו)

רב אשי הולך בכוון אחר ומחלק עקרונית בין שבת לבין נזיקין.

ונחלקו הראשונים בהסבר דבריו, וביחס בין דברי ולדברי האמוראים במסכת ב"ב.

שם בדף כו', מספרת הגמ' "דברי ברמוריון ברי דרבא, כי נפצא כיתנא הוה אזלא רקתא (זרע פשתן) ומזקא אינשי, או לקמיה דרבינא אמרו להו, כי אמרינן מודה ר' יוסי בגיריה דיליה, הני מיליה היכא דקא אזלא מכוחו, הכא זיקא (רוח) הוא דקא ממטי לה, מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו..."

תוס' הבינו את דברי רב אשי כפשוטם, שגם בזורה ורוח מסייעתו וגם בליבה ולבתו הרוח מדובר על היזק ברמה של גרמא, אלא שגרמא בנזיקין פטור, ולכן בליבה וליבתו הרוח פטור, אך בשבת מחייבים על גרמא, כי בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וברגע שנתקיימה מחשבתו אפשר לחייב – ואפי' הוא רק גורם למלאכה. גם הנמוקי' הולך בשיטה זו, ואלו דבריו "מלאכת מחשבת (אסרה התורה) וכגורם זריית הרוח מסייעתו קרינא ביה עושה מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרימת זרייה זו, אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמה לא מקרי ה"נ לא מקרי מבעיר אלא גורם הבער, והתורה לא חייבה, אלא מבעיר ולא הגורם הבער, ולהכי חשיבא גרמא ככל שאר גרמות דקמ"ל, גרמא בנזיקין פטור".

אלא שלשיטה זו קשה הרי מצאנו בב"ב ששיטת מרימר ומר בר רב אשי היא שאין חלוק בין שבת לנזיקין, שהרי אמרו "היינו זורה והרוח מסייעתו" ורק רבינא מחלק בין שבת לנזיקין, ולא מסתבר שמר בר רב אשי יחלוק על אביו, ועוד שהרי הלכה כרב אשי שהוא בתראה. ומצד שני הלכה כאמימר ומר נגד רבינא?

ועל כן מסבירים, שגם רבינא וגם אמימר ומר, מקבלים את דברי רב אשרי ומחלקים בין שבת לנזיקין, ודברי רבינא ברורים שהרי חלק ולא קבל את ההשוואה בין רקתא לבין זורה, ולכן בזורה חייב, וברקתא מותר.

ואמימר ומר גם הם לא סוברים שברקתא יהיה חייב בנזק. אלא אמרו רק שצריך להרחיק כדי שלא יזיק, אך אה"נ אם הזיק פטור, וזה עפ"י דברי רב אשי שהשתתפות רוח האי גרמא, וגרמא בנזיקין פטור, ובשבת יהיה חייב שכן גרמא בשבת חייב כדברי רב אשי.

וא"כ ההשוואה שבדבריהם בין זורה לרקתא, היא לא מבחינה דינית, אלא לומר שבשניהם זה גרמא. (רבינא יגיד שמותר כיון שרקתא זה אפי' לא גרמא, - רשב"א)

בדרך זו פירשו את הגמר' הרשב"א ותוס', הר"ן בחדושיו, נמוקי', וכן מביא הרשב"א בשם ר"ח, וכך משמע גם מדברי הרי"ף. (כך גם הבין בדבריו בעל ההשלמה) וגם מדברי רש"י. לשיטה זו אם נפסוק כאביי רבא או רב זירא, ממילא דין שבת יהיה שוה לדין נזיקין בגרמא. (שכן לא מצאנו שום חלוק בין שבת לנזיקין לדעתם, אם כי יתכן שיקבלו את חילוקו של רב אשי אלא שאצלם זה לא יועיל בב"ק, שכן שם מדובר על נזק בידיים) אך אם נפסוק כרב אשי שבשיטתו הולכים גם אמימר מר, ורבינא, אז בנזיקין בגרמא יהיה פטור, ובשבת בגרמא נחייב בכל המלאכות כיון שמלאכת מחשבת אסרה תורה.

הרי"ף הר"ח הרמב"ן והרא"ש פסקו כרב אשי, ובשיטתם זו גם הרשב"א הני' ור"ת (והרי"ף) שפסקו כאמימר ומר.

קבוצה שניה של ראשונים לא קבלו הסבר זה, כיון שהתקשו לומר שמר ואמימר, פוטרים במקרה של רקתא (שכן מהמשך הגמ' בב"ב לגבי גץ שיוצא מתחת לפשטיש לא משמע כך, וכבר ענו על שאלה זו התוס' והרשב"א).

ועל כן העלו הסבר אחר להבנת הגמ', ובספר ההשלמה בב"ב מובא הסבר זה, (בנוסף להסבר הקודם שמבא בשם הרי"ף) ואלו דבריו "ועי"ל דמרימר חיובי נמי מחייב, והלכתה כוותיה, שלא כדברי הרב ז"ל (הרי"ף – שהבין שאמימר פוטר ואוסר)

אע"ג דליבה ולבתה הרוח ואין בליבויו כדי ללבותה פטור שאני התם שליבויו וליבוי הרוח שוים דתרוויהו מזקי כי הדדי ולפיכך אמרינן גרמא הוא אבל רקתא דכיתנא, אין הרוח יכול לעשות דבר בעולם בלתי נפוצו ומעשיו והוה ליה כזורה ורוח מסייעתו, ובפרק הכונס צאן לדיר, אקשינן מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, ולא שני ליה הכי, הכא נמי קאמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מיליה לענין שבת וטעמא מפני שהרוח אינו יכול לסייעתו בלתי מעכשיו"

וא"כ הוא מסביר שדברי רב אשי בב"ק הם לא לחלק בין שבת לנזיקין, אלא בין המקרה של זורה, למקרה של ליבה, שכן המקרה של זורה הוא גיריה דיליה ולכן מחייבים, אך המקרה של ליבה הוא גרמא ולכן פטור.

ולפי"ז אם יהיה מקרה של גרמא בשבת ברור שלא יהיה חייב, - יתכן שיהיה פטור כמו בנזיקין אך אסור, אך יותר מסתבר שיהיה מותר בשבת שכן בנזיקין אמרנו פטור אבל אסור, שכן גורם נזק לאחרים, ואפי' הפעולה לא מיוחסת אליו כדי למנוע נזק אמרנו שאסור – צריך להרחיק. אך בשבת ברגע שהפעולה לא מיוחסת אליו ממילא מותר כי אין את הסיבה לאסור.

(לפי הסבר זה אמימר ורב אשי בב"ב אומרים שאין חלוק בין שבת לנזיקין בדין גיריה. ובשניהם יהיה חיב, ורבינא חולק ואומר שבדין גיריה עדין שייך לחלק בין שבת לנזיקין ובשבת אחייב ובנזיקין אפטור. ומימלא יהיה עלינו לחקור בדברי רבינא, מה יהיה בדין גרמא האם נגיד שזה מקביל לגיריה ומימלא בשבת חייב ובנזיקין פטור או שבגיריה חייבתי בשבת אך בגרמא אפטור)

עכ"פ ברור שלדברי רב אשי אמימר ומר אין שום חילוק בין שבת לנזיקין וכמו שבנזיקין בגרמא פטור כך גם בשבת.

וראינו בספר ההשלכה כאמימר, וכרב אשי, וכך פוסק גם היד רמ"ה.

בשיטה זו הולכים גם היד רמ"ה בב"ב, וכך הר"א בב"ק, והמאירי. אלא שנחלקו מה ההבדל בין המקרה של זורה ורקתא שחייבים לבין המקרה של ליבה שפטורים.

בספר ההשלמה ראינו שההבדל הוא בין מקרה שהרוח לא יכולה לעשות כלום בלי מעשיו – זורה ורקתא, - שנחשב מעשיו. לבין מקרה שהרוח יכולה לעשות משהו בלי מעשיו – ליבה, שזה גרמא.

המאירי והרא"ה – מבדילים בין מקרה שהרוח מסייעת בעשיית המזיק – ליבה לבין מקרה שהרוח רק מעבירה את המזיק – רקתא, וזורה.

היד רמ"ה – מחלק בין מקרה "שאהנו מעשיו בגופו של אסור לגמרי אלא גרמא... ואי הדר סלקיה לגרמיה מקמי דליזק איעקר ליה אסוריה מעיקרא" כלומר הוא אומר שיש הבדל בין שני סוגי גרמא, גרמא שעליו אני מחייב (גם בשבת וגם בנזיקין) וזה במקרה שהבאתי למצב שאינו ניתן לחזרה, ולכן נתקיימה מחשבתי, ועל זה אני מחייב. – זורה ורקתא. לבין מקרה שיצרתי מזיק אך עדין אני יכול למנוע ממנו מלהזיק, או שאני יכול למנוע שהפעולה תעשה, ואז לא נתקיימה מחשבתי וממילא על זה לא מחייבים – ליבה.

לשיטה זו א"כ לדברי רב אשי, אמימר ומר, לא קיים חילוק בין שבת לנזיקין, וממילא בכל מקרה של גרמא שבנזיקין פטור, אפטר גם בשבת. (בדעת רבינא יתכן שיודה לזה ויתכן שיחלוק) וא"כ עקרונית בגרמא בשבת פטור, - בכל המלאכות.

גישה שלשית אנחנו מוצאים בדברי הרא"ש ואלו דבריו "אם אין בלבויו כדי ללבות וגם לא ברוח כדי ללבות, ונצטרפו יחד וליבו פטור, ולא אמרינן אע"פ שסייעו הרוח בעשית האש הוי כאלו הוא עשהו לבדו, מטידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו, דחשבינן ליה כאלו עשה המלאכה לבדו, דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה, אעפ"י דלא הוי אלא גרמא, בעלמא בהכי חייבה תורה, כיון שמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזיקין פטור".

משמע מדברי הרא"ש שהחלוק שרב אשי מציג, הוא חילוק בין מלאכת זורה בשבת לבין שאר המקרים בתורה. שהם שאר מלאכות שבת, וגרמא בנזיקין.

שכן במלאכת זורה כיון שכל עשייתה הוא ע"י רוח, - ע"י גרמא, חייבנו גם בזה, משא"כ בשאר המלאכות שיש אפשרות לעשותן בלי גרמא, לכן בגרמא בשבת פטור כמו בשאר כה"ת. (ומחלוקת מרימר ורבינא היא מה הדין בנזיקין האם מותר בגרמא או שפטור אבל אסור)

והרא"ש פוסק כדברי רב אשי ואמימר.

ולכן בשבת בגרמא פטור במקרה שפטור בנזיקין, פרט למקרה של זורה בשבת חייב אפי' בגרמא.

ייתכן להרחיב ולומר שיש עוד מלאכות שבהם עיקר העשייה היא ע"י גרמא ולכן חייבנו בהם גם ע"י גרמא, ואכן האחרונים מעלים מספר מלאכות כאלו, המנחת יצחק מביא בשם תשובות ריב"א שכולל גם הבערה. וכן מביא שיש סוברים כך גם בבישול בשם הנתיב חיים, והאמרי בינה מעלה את זה לגבי צידה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון הלז' כותב "ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם, וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה מנכסיו כשאר כל נזקין".

והראב"ד משיג על הרמב"ם ושואל מדוע לא חלק הרמב"ם בין אם יש ללבותו שחייב לבין אם אין ללבתו שפטור כפי שחלקה הבריתא?

המ"מ מנסה לישב את דבריו ולומר שהרמב"ם פוסק לא כדברי רב אשי – כמו שאר הראשונים. אלא כדברי אחד מן האמוראים, אביי רבא או רבב זירא, שמחייבים גם אם אין בלבויו כדי ללבות.

(ומסבירים שהברייתא פוטרת בגלל אוקמתא צדדית)

אלא שמקשה שהרי בפי"א מהל' שכנים הלכ' א' וב' כותב "מי שעשה גורן בתוך שלו... אפי' היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר, אי נעורת והמוץ וכיוצא בהן, ומגיעתן לחבירו, הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפי' ע"י הרוח מצויה, שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן, אע"פ שהוא חייב להרחיק כ"כ אם הוליכה הרוח המצויה את המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם. שהרוח הוא שסייע אותו, ואין נזק זה בא מכח המזיק עצמו" והרי את זה אפשר להסביר רק עפ"י האוקימתא של רב אשי שהרי פוטר, וא"כ הרמב"ם סתר את עצמו, ונשאר בצ"ע.

על סתירה זו ברמב"ם נאמרו מספר תרוצים.

הכס"מ מתרץ על אתר (וכן מובא בב"י בחו"מ סי' תיח') שהרמב"ם פסק כאלו החולקים על רב אשי, כדברי המ"מ, אך בהלכות שכנים הרי מפרש, שאין נזק זה בא מכח המזיק עצמו ולכן פטור, כלומר במקרה של ליבה וליבתו הרוח זה נחשב כמעשיו ולכן חייב. בהלכות שכנים זה רק גרמא ולכן פטור.

אך הקשו על דברי, שאם פסק כחולקים על רב אשי לא פירש כמי מבינהם – אביי רבא, או רב זירא, וכן הרי הלכה כרב אשי דבתרא הוא ועוד מספר שאלות! (המל"מ הש"ג והש"ך שואלים שאלות אלו)

השט"ג בב"ק מסביר ומיישב אחרת את הרמב"ם.

ואומר שליבה וליבתו הרוח זה גרמי ורב אשי לשיטתו שבגרמי פטור (כך מוכח מהמקרה של שורף שטרותיו – בב"ק) ולכן אומר שבשבת יהיה חייב בגרמי, אך הרמב"ם שפוסק שבגרמי חייב, חייב במקרה של ליבה וליבתו הרוח, אך בהלכות שכנים שמדובר על גרמא שם פוסק הרמב"ם שבנזיקין פטור, כי גרמא בנזיקין פטור.

והוא מבין שההבדל בין המקרים הוא שברקתא, הרוח מרימה את הרקתא מהקרקע, ועל כן רק גרמא. מסייע שאין בו ממש, אך בליבה הוא מתחיל את הפעולה – ולכן הוא גרמי.

ולפי דבריו זורה דומה למקרה של ליבה, והוא גרמי, וא"כ בגרמא בשבת יתכן שבאמת יהיה פטור, שכן רב אשי מצאנו שחייב רק בגרמי, אך יתכן שיהיה חייב שכן מלאכת מחשבת יש בכוחה לחייב גם גרמא.

הש"ק בסי' תיח', חולק גם הוא בדרך דומה ואומר שאכן זורה וליבה זה גרמי, ורב אשי פטר כיון שסובר שבגרמי פטור, אך הרמב"ם פוסק שבגרמי חייב על כן חייב.

אך ברקתא שם כיון שהרקתא הולכת נגד רצונו – שכן הוא רוצה שתנוח על הקרקע ולכן פטור.

וגם לדעתו יתכן שבגרמא יגיד רב אשי שגם בשבת וגם בנזיקין פטור, ויתכן שיגיד שבשבת חייב כי מלאכת מחשבת יש בכוחה לחייב גם בגרמא ובנזיקין פטור.

תירוץ נוסף מתרץ ר' חיים.

והוא מחלק בין עשית מזיק ע"י גרמא, וזה במקרה של רקתא ואם אני מחייב על רקתא זה מדין ממוני שהזיק כמו אבנו וסכינו ומשאו שנפלו מראש הגג, וא"כ כאן אם ארצה לחייב זה על עשיית המזיק – אך בזה לא מצאנו חיוב על גרמא, ולכן פטור.

אך בלבה מדובר על אש, ואשו הרמב"ם פוסק שחייב משום חיציו, וזה נחשב כוחו ממש, והתורה חידשה שגם אם משתתף כח אחר ביחד עם כוחו – הרוח, בכל אופן חייב. ולפי דבריו פוסק הרמב"ם כאמוראים החולקים על רב אשי, ולכן מחייב בליבה.

סיכום

עד כאן ראינו מספר שיטות

שיטת התוס' – כל גרמא בשבת חייב אפי' שבנזיקין פטור.

שיטת ההשלמה – כל גרמא בשבת פטור אם בנזיקין פטור.

שיטת הרא"ש – כל גרמא בשבת פטור אם בנזיקין פטור פרט לזורה. (ולאחרונים בעוד מספר מלאכות)

שיטת הרמב"ם – עפ"י המ"מ כס"מ ור' חיים – אין הבדל בין נזיקין לבין שבת שכן פוסק כאמוראים החולקים על רב אשי. – עפ"י השט"ג והש"ק קיימות 2 אפשרויות.

א. בגרמא גם בשבת וגם בנזיקין הדין שוה ופטור.

ב. בשבת גרמא חייב ובנזיקין פטור.

הטור בחו"מ סי' תי"ח מביא את הברייתא, ומחלק בין יש בלבויו כדי ללבות שחייב או אין שפטור, ולא מביא את הגבלות שאר האמוראים וא"כ משמע שפוסק כרב אשי.

השו"ע הולך בשיטת הרמב"ם ולא מחלק בין יש בליבויו כדי ללבות או לא ותמיד חייב, וא"כ פוסק כאמוראים החולקים על רב אשי, ולפי"ז גרמא בשבת יהיה פטור כמו בשאר נזיקין.

הרמ"א מוסיף ומביא את החילוק בין אם יש בליבויו כדי ללבות, לבין אם בליבויו כדי ללבות (כדעת הטור) וממילא אפשרות בדבריו, או שיטת התוס' או שיטת בעל ההשלמה, או שיטת הרא"ש.

והסמ"ע כותב שהוא הבין כהבנת הרא"ש.

ההשוואה לגרם כבוי

המשנה בשבת קכ. אומרת "ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאין יכולים לקבל את האור, והן מתבקעים ומכבין את הדליקה" הגמ' מבארת שמחלוקת תק' – ר"ש בן ננס, ור' יוסי היא האם גרם כבוי מותר או אסור.

ומוסיפה הגמרא שגם לדעת ר' יוסי עקרונית גרם כבוי מותר אך לדעתו גזרו ואסרו, שכן אם נתיר מתוך שאדם בהול על ממונו יבוא ויכבה ויעבר על אסור דאו'.

והגמ' אומרת שר' יוסי לומד את ההיתר מן הפסוק "לא תעשה כל מלאכה – עשיה אסור הא גרמא שרי".

לשיטות ההשלמה הרא"ש, וכן לשיטת הרמב"ם אם נבין כמ"מ כס"מ או ר' חיים, או עפ"י האפשרות הראשונה שהעלנו בדעת השט"ג והש"ק, מובן מדוע גרם כבוי מותר, שכן בעצם הגענו למסקנה שגרם בכל המלאכות מותר (פרט לזורה לשיטת הרא"ש) אך לשיטת תוס' ולאפשרות השניה שהעלנו בדעת הש"ג והש"ק שכל מלאכות שבת חייב גם ע"י גרמא, מדוע יהיה גרם כבוי מותר? מה ההבדל בין גרמא לבין שאר מלאכות?

האבני נזק בתשובה רל מתרץ על שאלה זו שני תירוצים (שמופיעים גם בישועות יעקב סי' של"ד)

הראשון שגם כאשר מדובר על כבוי שמותר בגרמא מדובר רק על כבוי כשאינו מתכוון, ואמנם כך הבין השט"ג בדעת הטור (בנוגד להבנת הב"י בטור, ובנגוד לשאר הפוסקים והראשונים שלא מזכירם שמדובר רק על אין מתכוון) וכך גם הבין ישעות יעקב בדברי הרשב"א.

אלא שלכאורה קשה והרי גם אם זה אינו מתכוון בכל אופן זה פר' דניחא ליה – שהרי רוצה שהדליקה תכבה והרי מחייבים גם לדעת ר' שמעון בפר' דנחא ליה וא"כ לא הועלנו כשתרצנו שזה באין מתכוון!

יש מן האחרונים שאומרים שבאמת מדובר כאן על פר' דלא ניחא ליה, ורק בגלל זה מותר גרם כבוי, ולפי"ז לא יהיה דוקא כבוי אלא כל המלאכות, שלא יתכוון ויהיה פר' דלא ניחא ליה יהיה מותר והם מסבירים את הגמ' שכאן זה לא ניחא ליה מפני שהיה מעדיף שהאש לא תגיע למים, ולא ניחא ליה, שהאש מגיעה והכדים נשברים והמים מכבים את הדליקה.

וכך עונה האבני נזר בתשובה ר"ל.

אחרונים אחרים מסבירים שגם אם זה יהיה פר' דניחא לי בכל אופן אפטר בגרמא ובשיטה זו הולכים, אבן העוזר בסי' שכח' וכך מבין האבני נזר כדעת הרשב"א (תשובה קצב') וכן מבין גם השט"ג ובעצם כך משמע גם "מהיש מפרשים" שמביא המאירי לגבי מי ששכח נר ע"ג טבלה, שמותר לנער את הטבלה, בנחת והיא נופלת, ואפי' שפר' שיכבה מותר כיון שזה גרמא (בדף קכ:).

אם נרצה להבין את שרש המחלוקת שבין האבני נזר, ושאר האחרונים, נקדים ונסביר שבשבת יש אפשרות לחייב משני כיוונים,

או בגלל מעשה האדם, ואז אוכל לחייב גם אם לא היתה מחשבתו לכך – גם אם לא נתקיימה מחשבתו.

או מצד גרמא, וזה עפ"י הגמ' שראינו בב"ק, שבזורה מחייבים מצד נתקיימה מחשבתו, שכן בשבת יש חדוש של מלאכת מחשבת, שמחייב על גרמא אם יש נתקיימה מחשבתו, ובאין מתכוון פר' דניחא ליה קיימות 2 אפשרויות, או לומר שחייב ואפשרות שניה לחייב ואפי' שאין כוונה כלל.

אם נקבל את האפשרות הראשונה שיש כוונה אז אמנם א"א לחייב בגרמא מצד המעשה, אך כיון שהוא גורם את הפעולה, ונתקיימה מחשבתו – שהרי היתה כוונה ונתקיימה אוכל לחייב בפר' דניחא ליה, וזו דעת האבני נזר. אך אם אקבל את האפשרות השניה, שלא היתה כוונה, וממילא מצד המעשה א"א לחייב, ומצד הגרמא גם א"א לחייב שכן לא נתקיימה מחשבתו, שהרי אפי' כוונה לא היתה ולכן פטור, וזו דרך אבן העוזר וההולכים בשיטתו.

גם אם אסביר כמו הפוסקים שבכבוי אפטר גם אם יתכוון לכבות – וכך פוסקים רב הפוסקים, (ובכדי לתרץ את הסתירה בין גרם כבוי לגרם בשאר מלאכות אתן תירוץ אחר) עדיין יתכן שבשאר מלאכות אוכל לפטור רק בגלל שהוא אין מתכוון, ולגבי מלאכות אלו תחזור ותעלה מחלוקת זו האם אפטר רק בלא ניחא ליה, או בניחא ליה, כמו שהסברנו.

ואכן האבני עוזר אומר את דבריו לגבי מלאכות חובל וקוצר, והרב פרנק שהולך גם הוא בשיטה זו, מתיר בזורע, (מובא בשש"כ פרק יח' הערב פב', ובשו"ת בסי' קלג') וכן האבני נזר בשם הרשב"א לגבי מלאכת הצד. (בתשובה קצ"ד)

תירוץ שני שמתרץ האבני נזר הוא, שכיבוי היא מלאכה שאצל"ג, ומשאצל"ג היא אינה מלאכת מחשבת ולכן אם אוכל לחייב, בד"כ לדעת ר' יהודה, או לאסור לדעת ר' שמעון זה רק בגלל עשית מעשה.

אך אם זה גרמא א"א לחייב לא מצד המעשה, ולא מצד גרמא שנתקיימה מחשבתו, שכן כאן אין את הכלל של מלאכת מחשבת.

תירוץ שלישי מובא בספר "מעשה וגרמא בהלכה" בשם שו"ת זרע אמת (סי' מד) והוא שיש הבדל בין מלאכה שבה האדם עושה פעולה ולהשלמתה הוא משתמש בגרומים אחרים, כגון זורה שמשתמש ברוח.

לבין מלאכה שהאדם רק מכין את התנאים בשטח והמלאכה כלה נעשית ע"י גורם שני, וזה בכבוי ע"י כדי מים, שהוא הכין כדי מים, והאש שוברת אותם והם מכבים את האש.

תירוץ רביעי – מובא בספר "מעשה וגרמא בהלכה" והוא מחלק בין פעולה שהאדם גורם ומיד נעשית המלאכה, שזו בעצם "גיריה דיליה" ואלו דברים שבנזיקין אומנם פטור אך צריך להרחיק, ובזה בשבת חייב, וזה בזורה. לבין מלאכות שהמלאכה תעשה לאחר זמן כגון כבוי אש ע"י כדי מים, שאז בנזיקין אפי' לא חייב להרחיק, ובשבת פטור, ומותר.

הוא בונה חילוק זה עפ"י התוס' בשבת דף יז: שחלקו לגבי פריסת מצורה. בשבת בין מקרה שמיד כשפורס נלכד הנצוד ואז חייב, לבין מקרה שילכד לאחר זמן ואז אסור רק בגלל גזירה דרבנן.

חילוק זה מופיע כבר בישועות יעקב בהסבר הלכה ברמב"ם בסי' הל' כב' שאומר "שאם עמד בפני הצבי והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדות הצד וחייב". והוא מדיקי דוקא אם עמד עד שתפסו, אך אם הלך לפני כן פטור, והבבדל הוא שאם עמד עד שתפסו זה גרמא שבא מיד ועל זה מתחייב.

אם לא נקבל דיוק זה ברמב"ם, וננסה להבין למה חייב, יתכנו שתי אפשרויות, או שנבין כמו האפשרות השניה בהסבר השט"ג והש"ק ברמב"ם שחייב בגרם כל מלאכה, או שזו מלאכה שבד"כ נעשית ע"י גרם – מצודה, או כלבים וכדו', ולכן דינה כמו זורה שחייב, (כמו שהסברנו בדעת הרא"ש)

אם נחזור ונזכיר הרי לדעת תוס' וההולכים בשיטתם, עקרונית בכל מלאכות שבת חייב בגרמא.

ואם כשיטת הראש ההשלמה והמאירי וההולכים בשיטתם בכל מלאכות שבת בגרמא פטור.

אם נעיין בדברי הראשונים נראה, שהמאירי כשמסביר את ההיתר לשים כדי מים לעכב ולכבות את הדליקה, מסביר שבחלק מן המקרים יהיה גרם כבוי ובחלק יהיה גרם הבערה, - שע"י שהכדים יובערו, יספיק גוי לבא ולהציל, וא"כ זה מתאים לשיטתו, שבכל המלאכות מותר. ובשאר הראשונים לא מופיע הסבר זה, ומסבירים בפשטות הגמ' שמדובר רק על גרם כבוי ויתכן שהסבה היא שבגרמא בשאר מלאכות באמת חייב.

בגמ' כשמתירים גרם כבוי לומדת את זה הגמ' מן הפסוק, "לא תעשה כל מלאכה – עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי"

לדברי הראשונים שגרמא בכל המלאכות מותרת, מסתדרת הדרשה טוב, שכן משמע שזה למוד בכל מלאכות שבת.

אך לדברי האראשונים, שגרמא מותר רק בכבוי נצטרך להסביר שעקרונית גרמא שרי בכל מלאכה, והדין היה כך רק אם לא יהיה הגורם של נתקיימה מחשבתו, שגורם לחייב.

בשו"ע בסימן שלד' מובא הדין שמותר לעכב דליקה ע"י כלים ואפי' מלאים, כדעת רשב"נ בגמ' שכן גורם כבוי מותר, והרמ"א מוסיף שמותר רק במקום פסידא. (דבריו מתבססים על חלק מהראשונים שמצריכים תנאי זה, המרדכי בשם ר' יואל בפרק כז', הר"ן והמאירי וכן משמע מתוס' בביצה כב', המג"א בסי' תקיד' מדייק ברא"ש שלא מצריך תנאי זה, ומהרמ"א בסי' רסה' משמע שבאסורי דרבנן לא נצריך במקום פסידא, וכך כותב בפרוש מחצית השקל – שכך הבין בדבריו) הבאור הלכה כותב שמותר גרמא גם בשאר מלאכות, ולאו דוקא בכבוי (שהיא משאצל"ג), ואם נחזור נראה שהב"י הולך בדרך הרמב"ם בסי' תיח' בחו"מ, וזו דרך הרמב"ם שבדעתו ראינו, שלהבנות המ"מ הכס"מ ר' חיים, ולאחת האפשרות בשט"ג ובש"ק, גרמא בכל המלאכות מותרת.

וגם בדעת הרמ"א ראינו שהסמ"ע הבין כרא"ש, וראינו בדעת הרא"ש שפרט למלאכת זרייה, כל המלאכות מותרות בגרמא. (והאחרונים אסרו עוד כמה מלאכות שהזכרנו קודם)

הערה: לא דנתי בהגדרת גרמא, והראשונים והאחרונים דנים בנושא זה בהרחבה. ולגבי פסק הלכה נחלקו האחרונים.

השט"ג – מסתפק אם להשוות שאר מלאכות למלאכת כבוי, ובמילואים של הגרש"ז אוירבך על השש"כ בהערה י' משמע שמשוה ומתיר גרמא בכל מלאכה במקום הפסד גדול.

יש שאסרו גרמא בשאר מלאכות (פרט לכבוי) – שו"ת שבות יעקב (חב סי' מה') ועוד אחרונים וביניהם גם היסודי ישורון; וכבר השיג עליו האמרי בינה בסי' כז'. יש שהתירו במקום שנצרף את סברת אבן העוזר, ומתירים אם לא מתכוון. וכך גם פוסק הרב פרנק בח"א סי' קלג'.

ויש שהתירו בכל גרמא, (לדעת הרמ"א רק במקום פסידא) כדברי הבאור הלכה ועוד.