בעניין מחילה בנזיקין / איתמר ורהפטיג

אחד החריגים לכלל המחייב מזיק בתשלום עבור נזקו הוא מחילת הניזק מראש על הנזק שאירע לו.

מחילה זו כמה פנים לה והיא מעוררת מספר שאלות. היש להבחין בין נזקים קלים לנזקים חמורים ככריתת אברי גוף? האם המחילה צריכה להיות מפורשת או שמא יכולה להיות גם משתמעת מן הנסיבות או אף מיוחסת לניזק מכוח מנהג או חוק?

אלו רק חלק מן השאלות וננסה לדלות פתרונן מתוך מקורות הש"ס והפוסקים כדי לעמו על משמעה של מחילה זו.

א. מחילה בנזקי גוף

המשנה בבא קמא סוף פרק החובל (צ"ב, א) אומרת:

"האומר סימא את עיני קטע את ידי, שבר את רגלי חייב - על מנת לפטור ­- חייב, קרע את כסותי שבור את כדי חייב על מנת לפטור פטור".

אומרת הגמרא (צ"ג, א):

"שאל רב אסי בר חמא לרבא (יש גורסים רב, וי"ג רבה, ראה הגהות הגרי"ב ודק"ס) מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?"

כלומר מה ההבדל בין נזקי גוף לנזקי ממון? עונה הגמרא:

"אמר ליה, רישא לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים, א"ל וכי אדם מוחל על צערו, התניא הכני, פצעני על מנת לפטור פטור. אשתיק אמר מידי שמוע לך בהא?'

מביאה הגמ' כמה הסברים.

1. "אמר ליה הכי אמר רב ששת משום פגם משפחה", כלומר השמנה עוסקת בראשי איברים בהם אין מחילה משום פגם משפחה. אפשר לפרש שאין לו רשות למחול על עניין שיש להם אינטרס בו, ואפשר לפרש כי משום פגם משפחתו אינו מוחל לו בלב שלם (ראה ראב"ד שם). ואילו הברייתא עוסקת בצער הגוף שלא משאיר סימן קבוע ואין בו פגם משפחה.

2. "רבא אמר משום שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו". כלומר בראשי איברים אין כוונה מושלמת למחול למרות דבריו, ומסביר הרשב"א שם, מתוך צערו או כעסו אומר כך ולא בגמר דעת. ואילו הברייתא עוסקת בצער הגוף בלבד, שבו יש גמירות דעת למחול.

3. "רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן, תניא נמי הכי, הכני, פצעני על מנת לפטור? ואמר לו, הן? הרי יש הן שהוא כלאו, קרע את כסותי, על מנת לפטור ואמר לו, לאו? הרי לאו שהוא כהן". מסביר רש"י כי עקרונית יש מחילה אף על נזקי גוף, אלא שלם כך יש צורך במחילה מפורשת מפיו על הניזק, אך אם זו באה רק בתשובה לשאלת המזיק, אפשר לפרשה כאמירה בתמיה, ואינה מכוונת לפטור את המזיק, וכן להיפך, התוס' והרא"ש ממשיכים בכיוון זה ואומרים כי לעולם בנזקי גוף נוטים אנו לפרש דבריו של הניזק בכיוון שלילי, היינו שלא התכוון למחול, מה שאין כן בנזקי ממון.

לעומתם יש אומרים כי ר' יוחנן מודה לרבא כי אין אדם מוחל על ראשי איברים, אלא שהוא מוסיף דין אחר, דהיינו, כי בנזקי צער הגוף וכל שכן בנזקי ממון שבהם יכול הניזק למחול יש להבחין באופן המחילה כמוסבר לעיל (ראב"ד).

הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ה, י"א) פוסק: "ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו, שהאומר לחברו סמא את עיני... על מנת שאתה פטור הרי זה חייב בה. דברים, שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך". אפשר להסביר שהרמב"ם פוסק כרבא שם שאין אדם מוחל על ראשי איברים (שמ"ק בשם הרמ"ך וב"ח חו"מ סי' תכ"א). ואפשר לפרש כי פוסק כר' יוחנן אלא שמפרשו כהסבר הראב"ד הנ"ל (מגיד משנה שם). להלכה פוסק השו"ע (חו"מ ס' תכ"א י"ב) כרמב"ם כי אין מחילה בראשי איברים, ואילו הרמ"א פוסק כרא"ש כי הדבר תלוי באופן המחילה.

ב.מתאבקים שהזיקו אגב משחקם

הרא"ש בתשובותיו (כלל ק"א, ו) נשאל על שני מתאבקים שאגב מאבק הפיל האחד את חברו וסימא את עינו הנחייב אותו מדין אדם מועד לעולם? עונה הרא"ש כי הוא פטור. וכן הובאה תשובתו בקיצור בטור חו"מ סימן תכ"א, וזה לשונו:

"היכא דהוי אנוס פטור כדאיתא בירושלמי הנה ישן יבא חברו ושכב אצלו, הראשון פטור בנזקי השני (ב"ק סוף פ"ב), ותניא גבי ב' שרצו ברה"ר והזיקו זה בזה שלא בכוונה פטורים (ל"ב א' ותוס' שם). ובנדון זה שהתאבקו זה עם זה מדעת שניהם והזיקו זא"ז שלא בכוונה, כי הדבר ידוע בב' מתאבקין יחד עיקר כוונתם שיפיל אחד לחברו, ואי אפשר לאדם לצמצם... ומחלו זה על זה ואדעתא דהכי התאבקו יחד".

על תשובה זו שאול הב"י בבדק הבית שם שלוש קושיות:

א. מהי סיבת הפטור, הרא"ש פותח בטעם אונס ומסיים בטעם מחילה

ב. מה הראיה מן הירושלמי בעניין ישן ומב' שרצו לטעם על ראשי אברים הרי כאן התכוון להפילו וידע שעשוי להיות ניזוק א"כ מדוע שייחשב אנוס?

ג. טעם המחילה אינו מספיק שהרי אין אדם מוחל על ראשי איברים (צ"ק, א) כמוסבר לעיל.

המשנה למלך (הל' חובל ומזיק פ"א, י"א) מתרץ שאלה זו כי הרא"ש לשיטתו כי לר' יוחנן שהלכה כמותו, מחילה מפורשת מועילה, אך עדיין קשה לי, שהרי כאן אין מחילה מפורשת, ולכאורה אף ארע מ"הן שנחשב כלאו"?

הב"י עצמו מתרץ: "ושמא יש לחלק בין כשהאחד מוחל לחברו לכששניהם מוחלים זה לזה", סתם ולא פירש מהו החלוק, לפי דעת הרא"ש הנ"ל, אפשר להיעזר בסבר זו כדי לקבל דברי המשנה למלך, היינו כי מחילה הדדית שקולה כנגד מחילה מפורשת, אך לדעת הרמב"ם מסתבר כי זו היא החלכה מוחלטת שאין מחילה בראשי איברים. ואם כן לא נראה כי מחילה הדדית עדיפה על מחילה מפורשת וא"כ האם לרמב"ם אותו מתאבק חייב?

אף לגופו של תירוץ הב"י קשה לי מדוגמת הישן שבירושלמי, הב"י דימה דוגמאות אלו, הלא שמענו כי אם הישן נפל על חברו שבא אצלו וסימא את עינו, יחוייב, והרי שם אין מחילה הדדית?

ג. הבחנה בין מחילה חוזרת לקבלת סיכון

משום כך נראה להסביר כי בעניין מחילה בנזיקין יש שני דינים נפרדים. דין אחד אומר כי ניזק שחשף עצמו לנזק, קיבל סיכון על עצמו, והמזיק פטור מנזקיו, כך נלמד מהירושלמי בעניין ישן, וכך אפשר לפרש את עניין ב' שרצו בבה"ר, דין זה הוא חריג לכלל כי אדם מועד לעולם, ובאשר לטעמו יש גישות שונות.

לרמב"ן (ב"מ פ"ב, ב) כי אדם מועד לעולם, ללא כל צורך באשמה, סיבת הפטור נובעת מהתנהגות הניזק עצמו, אם חשף עצמו לסיכון, לא חייבה התורה את המזיק, לתוס' (ב"ק כ"ז, ב' ועוד) כי אדם המזיק פטור באונס גמור. הרי גם הדוגמאות הנ"ל יכולות להתפרש באופן זה, היינו כי אם השני פשט, לא המזיק אשם במעשה הניזק, והרי הוא נחשב כאונס. אמנם מחלוקת התוס' והרמב"ן ברורה יותר בעניין היישן הנ"ל. ואילו בדוגמת ב' שרצו ברה"ר, העניין מסובך יותר, קשה לומר כי זה שרץ - הורי הוא הדין בשניים שהלכו פשט יותר מחברו, מדרכם ומדרכם של בני אדם הוא ללכת ברה"ר, משום כך יש מקום לצרף כאן את טעם הגמרא ביחס לחבית וקורה (ל"ב, א) כי "תרוייהו בהדדי נינהו", כלומר הנזק בא ע"י שניהם, יש אומרים כי אין הם פטורים אלא כשהוזקו זה בזה ממילא, למעט הזיקו זה בזה בידיים (רש"י ב"ק מ"ח, ב'). לא כאן המקום לברר את השיטות השונות ביחס לב' שרצו.

בין כך כל זה הוא חלק מדיני נזיקין, כלומר, יש נסיבות בהן הניזק חשף עצמו לנזק, ואין אלו בתחום אחריות המזיק, מאידך הגמ' בסוף פ' החובל עוסקת במחילה הנובעת מדיני חוזים, הניזק במפורש מחל על הנזק. יש כאן הסכם הפוטר את המזיק מתשלומים. תוס' בכתובות (נ"ו, א) קושר מחילה זו לדין "מתנה על מה שכתוב בתורה" ומסביר כי אינו מוחל על הנזק, ולדעה אחת שם זהו אף בגדר "מתנה על מה שכתוב בתורה" אינו מועיל, ושלא מוחל רק על התשלום המגיע לו, כמו שיכול למחול על כל חוב. במסגרת מחילה חוזית זו יש להבחין בין ראשי איברים לנזקים אחרים. ביחס לראשי איברים המחילה פגומה מחמת חוסר גמירות דעת ואינה תופסת כמוסבר לעיל.

בניגוד לכך, טעם קבלת הסיכון הנ"ל אינו מבחין בין ראשי אברים לנזקים אחרים, יסוד הפטור אינו נעוץ בגמירות דעת הניזק אלא בנסיבות שסיכן עצמו, אין כלל אחריות על המזיק.

מעתה נחזור לנידון דידן. עניין המתאבקים שייך לסוג הראשון, היינו, כי המתאגרפים חשפו עצמם לנזק, משום כך פטורים אף על סימוא העין כעת מובנים דברי הרא"ש. הרא"ש לא מתכוון לומר כי המתאבק הוא אנוס, אלא שהרא"ש סובר כתוס' כי באונס גמור פטור, ורצה לומר כי ביסודו של דבר יש כאן הפטור של אונס, היינו, אי אשמתו של אותו מתאגרף, מכיוון שהניזק חשף עצמו, קיבל את הסיכון על עצמו, ואין המזיק אשם בנזק, ומכיוון שעניין זה דומה יותר למקרה של שניים שרצו ברה"ר מביא הרא"ש אף דוגמה זו.

בין כך אין הפטור מצד מחילה ובעניין כי הרא"ש עצמו לא הזכיר מילה "אדעתא דהכי" הוא טעם קבלת סיכון כאמור ורק הטור הוסיף תיבת מחילה אך אף הוא מתכוון להסבר האמור.

ואם תשאל, הרי גם באותו הסכם פגום (שבדף צ"ג, א). טעם קבלת הסיכון להיכן הלך? כלומר, מדוע לא נאמר כי יש שם שני האלמנטים, גם מחילה חוזית, ומכלל זה אתה שומע גם כי הניזק חשף עצמו לנזק, ומצד זה יש לפטור את המזיק?

התשובה היא כי בכך שהנפגע עשה הסכם מפורש גרע כי הוציא עצמו מתחום מי שחושף לנזק, החוזה ביניהם מפקיע את הפטור הכללי של חשיפה לנזק.

יש כמה דוגמאות מתחומים אחרים שבהם דווקא הייחוד, ההדגשה על הפרט, מוציאת את הכלל, כך למשל, הגמ' בב"מ (י', א) אומרת כי הנופל על המציאה לא קנאה בקניין ד' אמות, כי דווקא כוונתו הפרטית לקנות בנפילה גרעה, ונראה שלו היה סתם מתכוון לזכות, היה זוכה בקנין ד' אמות.

יותר קרובה לעניננו היא סברת הריב"א (תוס' רבנו פרץ, ב"ק כ"ז, א ד"ה יאמר). ביחס לשומר ואומן, כל פגיעה של אדם ברכוש נידונת לכאורה מדין אדם המזיק, עם זאת אומר הריב"א כי שומר או אומן נידון כשומר דווקא ולא כמזיק.

(ראה עוד יבמות ע"ה, א ותוס' ד"ה שאין לו).

כדי להטעים את הדברים יש שוב להסביר כי תהליך קבלת הסיכון בנזיקין אינו בנוי על גמירות דעת, קשה ליחס גמירות דעת כזו למי שבא לישון ליד חבור. יש להניח כי לא היה מודע כלל לאפשרות כי הישן יפול עליו, אלא שההלכה קובעת כי במקרה כזה אין זה צודק להטיל האחריות על המזיק. במאזן האינטרסים הנוגדים של התנהגות מזיק וניזק, יש תחום מסוים שבהם דורשים כי הניזק יזהר, וחשיפתו לנזק מסירה את האחריות מכתפי המזיק, דין זה אינו קיים במקום שיש חוזה בין הצדדים, הצדדים התכוונו למצות את היחסים ביניהם במסגרת החוזה דווקא. כביכול הנפגע אומר, אל תעשו לי טובות ותראוני כחושף עצמי לנזק. אני במפורש מוחל ולא רוצה ליכנס בכלל אלו שחושפים עצמם לנזק, יתר על כן אינני חושף עצמי לנזק, אלא מוחל למזיק על תשלומי נזיקין, ואם הסכם זה פגום בגלל חוסר גמירות געת, נמצא שהמזיק חייב בנזקיו.

לסיכום יש להסביר פטור אותו מתאבק מדין קבל סיכון כנגדו, עדיין יש לברר את היחס בין הלכה זו לב' שרצו. כלומר, ככל שמודעות הסיכון גדולה יותר, נחיצות העניין פחותה יותר (כעין מזיק שלא ברשות) ושכיחות הנזק גדולה יותר מסתבר שאין צורך לצרף את סברת "תרוויהו כהדדי" או 'הוזקו ממילא' כדי לפטור את המזיק.