ועתה אשיבנו לך[1] / מרדכי סבתו

בספר שופטים פרק יז' אנו קוראים את הפסוקים הבאים:

א. ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו.

ב. ויאמר לאמו: "אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך ואת אלית וגם אמרת באזני הנה הכסף אתי אני לקחתיו" ותאמר אמו: "ברוך בני לה'"

ג. וישב את אלף ומאה הכסף לאמו, ותאמר אמו: "הקדש הקדשתי את הכסף לה' מידי לבני לעשות פסל ומסכה, ועתה אשיבנו לך".

ד. וישב את הכסף לאמו ותקח אמו מאתיים כסף ותתנהו לצורף ויעשהו פסל ומסיכה ויהי בבית מיכיהו.

ה. והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן.

ו. בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה.

המעיין בקטע מרגיש מיד ש"ריבתה תורה כאן השבות הרבה" ובגלל ריבוי ההשבות, קריאת הקטע נתקלת בקשיים.

בתחילת פס' ג' נאמר שמיכה משיב את הכסף לאמו, אולם בסופו אנו שומעים שהאם מתכוונת להחזיר את הכסף חזרה לבנה, ובעוד אנו מצפים לשמוע על מימוש כוונותיה, (מעין: "ותשב לו את הכסף") אנו שומעים בתחילת פס' ד' את ההיפך הגמור: "וישב את הכסף לאמו", ואתה עומד ותמה, כיצד משיב מיכה את הכסף לאמו לפני שקיבל אותו ממנה, ומה טעם רוצה האם להשיב לו את הכסף, אם לבסוף היא עצמה קונה את הפסל והמסיכה, ובכלל מה צורך לכתוב לספר לנו שהאם רוצה להשיב את הכסף, ושלבסוף מיכה משיב, ומה טעם בכל ההשבות האלה.

ראיתי אחד מהמפרשים החדשים שניסה לפרש את ענין ההשבות המרובות בכך שעל הכסף רבצה קללת האם. והעברתו מיד ליד תפקידה לבטל את השפעת הקללה. עד כאן דבריו. ודברים אלו אינם אלא דברי נביאות, מפני שאין רמז בכתוב לכל זה. מה עוד שמן הסתם הקללה היא על הגנב ולא על הכסף.

על בעיות אלו עונים המפרשים (רד"ק, רלב"ג, אברבנאל, מלבי"ם ומצודות) בצורה פחות או יותר - זהה, ומסבירים שהאם רוצה להשיב את הכסף למיכה כדי שהוא יעשה את הפסל והמסיכה. ואמנם קיימה האם את כוונותיה והשיבה את הכסף למיכה. אלא שהכתוב מקצר ואינו מספר לנו פרט זה. לאחר שמיכה קיבל את הכסף, הוא איננו הולך לצורף מסיבות שונות. כגון: עצלות, חוסר רצון וכדומה. לכן, משיב מיכה את הכסף לאמו פעם שניה, והאם אמנם הולכת לצורף ועושה את הפסל והמסיכה. עד כאן תורף פירושם.

אלא, שלא יתכן שהכתוב יתייחס בפס' ד' אל הכסף כאילו הוא נמצא כבר בידי מיכה, ויבנה על זה את המשך גלגולו של הכסף, בלי שיספר לנו קודם, שאמנם הכסף הגיע אליו. והעובדה שהכתוב מספר לנו על כוונת האם להשיב לו את הכסף אינה מספיקה, שאין דרך הכתובים לדלג על שלב מכריע בהבנת הדברים. כן אין פירוש זה מסביר מדוע אנו צריכים לדעת על כל ההשבות האלו. ונראה לי שיש שאלה נוספת על גישה זו. והיא נעוצה בהבנת הפועל "להשיב", נדמה לי שלא מתאים בתשובת האם למיכה: - "ועתה אשיבנו לך" - הפועל להשיב, מפני שהכסף לא היה שיך למיכה, כמו כן אין לאמו מה להשיב לו, אדרבה מיכה הוא שמשיב את הכסף הגזול לאמו, וכך הכסף מגיע למקומו הטבעי. כל נתינה חדשה של האם למיכה צריכה להיקרא "נתינה" ולא "השבה" והמשפט כולו היה צריך להיות: "ועתה אתננו לך" (ואע"פ שהכסף היה אצל מיכה, היות והוא היה גזול בידו לא שייך להשיב לו את הכסף).

על כן נראה לי לפרש קטע זה בצורה שונה לחלוטין.

לצורך זה, אקדים ואומר שכותב ספר שופטים, דהיינו שמואל הנביא (עיין ב"ב יד:) לא כתב את הדברים כפי שעלה תחילה בדעתו לכתבם. כלומר, בדעתו של שמואל עלה במחשבה לכתוב את הדברים בצורה מסוימת, ואלו בנוסח שלפנינו החליט שמואל - בכונה תחילה - להכניס מספר שינויים.

נחלק אם כן את הפירוש לשניים. בשלב ראשון ננסה לעמוד על הנוסח שעלה בדעתו של שמואל לכתוב (להלן יקרא נוסח זה "טיוטה"). ובשלב שני ננסה להסביר מדוע שינה שמואל וכתב כפי שאמנם כתוב לפנינו.

1. נראה לי שהנוסח ב"טיוטה" היה כך: (השינויים מודגשים).

א. ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו.

ב. ויאמר לאמו: "אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך את אלית וגם אמרת באזני, הנה הכסף אתי אני לקחתיו ועתה אשיבנו לך". ותאמר אמו: "ברוך בני לה'"

ג. וישב את אלף ומאה הכסף לאמו, ותאמר אמו: "הקדש הקדשתי" את הכסף לה' מידי בני לעשות פסל ומסיכה.

ד. ותקח אמו מאתיים כסף ותתנהו לצורף ויעשהו פסל ומסיכה ויהי בבית מיכיהו וכו'.

נמצא הנוסח הזה שונה מהנוסח שלפנינו בשני פרטים.

א. המשפט "ועתה אשיבנו לך" הוא סיום דברי מיכה, ולא מדברי האם.

ב. המשפט שבתחילת פס' ד' "וישב את הכסף לאמו" נמחק.

ברור שלפי נוסח זה בטלים מאליהם כל אותם קשיים שהזכרנו לעיל. ולא עוד אלא שמבנה הקטע מוכיח מתוכו על נכונותו. וכדאי לעמוד מעט על מבנהו המושלם של הקטע.

המילים "ועתה אשיבנו לך", ברגע שהן עוברות לסוף דברי מיכה, עומדות בהקבלה מושלמת למילים שבתחילת דבריו "אשר לוקח לך", וכל דבריו מקבלים כעת משמעות קצת שונה, ושיעורם: "אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך" היות ואני לקחתיו - "עתה אשיבנו לך" ואין כאן סתם הודאה על הלקיחה, כי אם כוונה ברורה להשיב את הכסף. ומעבר למילים "ועתה אשיבנו לך" אנו שומעים את דברי התורה: "והשיב את הגזילה אשר גזל".

מיד אח"כ בא פס' ג' המספר על ביצוע דברי מיכה: "וישב את אלף ומאה הכסף לאמו" כפי שאמנם הבטיח. כעת מגיע תורה של האם לגלות את כוונותיה: "ותאמר אמו: הקדש הקדשתי את הכסף לה' מידי לבני לעשות פסל ומסיכה", כלומר הכסף מיועד לעשיית פסל ומסיכה למען מיכה. ותיכף לאמירה - עשייה: "ותקח אמו מאתיים כסף ותתנהו לצורף ויעשהו פסל ומסיכה ויהי בבית מיכה".

יוצא, אם כן, שהקטע כולו מורכב משני חלקים:

1. דברי מיכה וביצועם. 2. דברי האם וביצועם. כאשר בין אמירה לביצוע אין הפסק, חוץ מתגובה אחת של האם בתוך דברי מיכה "ותאמר אמו ברוך בני לה'", ותגובה זו תבואר להלן.

2. כעת אנו מגיעים לשלב השני, והוא היותר קשה, לפרש מה ראה שמואל לכתוב את הקטע בנוסח שלפנינו. ונתייחס שוב לשני השינויים, אבל הפעם בכיון הפוך. א. מדוע העביר שמואל את סוף דברי מיכה: "ועתה אשיבנו לך לסוף דברי האם בסוף פס' ג'. ב. מדוע חזר שמואל וכתב מיד אח"כ בתחילת פס' ד', את ענין ההשבה: "וישב את הכסף לאמו" משפט שמקומו בתחילת פס' ג', ושם אמנם הוא נכתב ביתר פירוט: "וישב את אלף ומאה הכסף לאמו". נראה לי שההסבר לשתי השאלות נעוץ בהבנה נכונה של משפט מפתח בתחילת הסיפור בפס' ב': "ותאמר אמו ברוך בני לה'".

לכאורה נראה שברכה זו נאמרה למיכה על עצם רצונו להשיב את הכסף, אלא שהבנה זו - מוטעית היא מכיון שלא מגיעה לגנב שום ברכה על הודאה בגניבה, ואפילו לא מצד אמו, אדרבה, כשהאם שומעת שבנה הוא הגנב צריכה היא לנזוף בו ולא לברכו, מה עוד שמיכה לא אמר עדיין שרצונו להשיב את הכסף, ורק ציין שהכסף נמצא אתו.

משמעותה האמיתית של ברכה זו, כפי שאמנם נמצא במפרשים, היא סלוק האלה שרבצה על הגנב, כעדותו של מיכה "ואת אלית". (ודוק - על הגנב ולא על הכסף) כלומר, בשעת הגניבה, כשעדיין לא ידעה האם שבנה הוא הגנב, קללה האם את הגנב, ומיכה שמע. עתה, כאשר שומעת האם שבנה הוא הגנב, ממהרת היא להסיר את הקללה, בעזרת ברכה נגדית "ברוך בני לה'".

פרופ' אליצור בפירוש "בדעת מקרא" מרחיב נקודה זו, ומסביר שתפיסה זו של סלוק קללה ע"י ברכה - תפיסה כנענית היא, ואחת מכוונותיו העקריות של הכתוב היא להראות לנו, כיצד השתרשו תפיסות כנעניות בעם ישראל. (כיוצא בזה: עבודת ה' ע"י אפוד ותרפים, ה"לקיחות" המרובות בפרק זה, פלגש בגבעה וכו'). נדמיין לעצמנו כעת, את אשר התרחש במציאות באותו מעמד.

מיכה מודיע לאמו: "אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך ואת אלית וגם אמרת באזני הנה הכסף אתי אני לקחתיו ועתה אשיבנו לך". האם שומעת את תחילת דברי בנה - ונזכרת במקרה הגניבה, שומעת את ההמשך - ונזכרת באלה, כאשר מגיע מיכה למילים "הנה הכסף אתי אני לקחתיו" מיד מבינה האם שהקללה תחול על בנה, ולכן היא מתפרצת באותה שניה, קוטעת את דבריו, ואומרת "ברוך בני לה'" וזאת כדי לסלק את השפעת הקללה. מיכה, שאינו יודע שאמו תקטע את דבריו, מסיים את דבריו, ונראה שהמילים "ועתה אשיבנו לך" נאמרו יחד עם דברי האם: "ברוך בני לה'".

כאשר שמואל בא לתאר את אשר ארע, הוא אינו יכול לכתוב קודם את כל דברי מיכה כולל המילים "ועתה אשיבנו לך", ורק לאחר מכן לכתוב את דברי האם: "ברוך בני לה'", מפני שבמציאות הדבר לא התרחש כך, ומפני שאז היינו טועים לומר שברכת האם היא תגובה לרצונו של מיכה להשיב את הכסף, ודוקא נקודה זו רוצה שמואל לשלול, ולהשמיענו ענין שונה לגמרי, דהיינו שברכת האם היא סלוק הקללה. וכבר בארנו שזוהי נקודה עקרונית וחשובה ביותר בתיאור הדברים. משום כך חייב שמואל לכתוב דברים כהוויתם ולהביא את דברי האם באמצע דברי מיכה, במקום שבו הם נאמרו. כלומר לאחר המילים: "אני לקחתיו". אלא שכעת נשאר שמואל עם סוף דברי מיכה: "ועתה אשיבנו לך" בלי לדעת מה לעשות אתם, וישנם שתי פתרונות אלטרנטיביים לבעיה זו.

1. אפשר לכתוב את הדברים ממש כפי שהתרחשו, ולשים את סוף דברי מיכה לאחר דברי האם, והמשפט כולו יראה כך: "ויאמר לאמו, אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך ואת אלית וגם אמרת באזני הנה הכסף אתי אני לקחתיו". "ותאמר אמו ברוך בני לה', ועתה אשיבנו לך". מובן שמשפט כזה אינו ניתן לכתיבה מפני שהוא כלל איננו משפט, והמילים "ברוך בני לה'" אינם יכולות להתחבר עם "ועתה אשיבנו לך", מה עוד שגם כתיבה זו אינה תאור נאמן למציאות מפני שדברי האם "ברוך בני לה'" ודברי מיכה "ועתה אשיבנו לך" נאמרו יחד, ולא בזה אחר זה.

2. אפשרות שניה היא להקדים פתיחה נוספת למילים אלו, והמשפט כולו יראה כך: "ויאמר לאמו, אלף ומאה הכסף... אני לקחתיו", "ותאמר אמו: ברוך בני לה'" "ויאמר לה: עתה אשיבנו לך".

גם אפשרות זו לא באה בחשבון, מפני שאז היינו חושבים שדברי מיכה הם שני משפטים עצמאיים, ולא הינו יודעים לעולם שדברי האם הם בעצם קטיעת משפט אחד שלם של מיכה, נקודה שכבר אמרנו שהיא עקרונית להבנת הדברים. כלומר, ניסוח הדברים צריך למלא שני תנאים: א. שהמשפט יהיה ניתן לקריאה. ב. שיהיו לנו רמזים בכתוב שאמנם דברי מיכה הם משפט שנקטע באמצע.

לצורך זה מצא שמואל פתרון נפלא.

שמואל המתין עם המילים: "ועתה אשיבנו לך", ושם אותם בסוף תשובת האם למיכה, דהיינו בסוף פס' ג', זהו המקום הראשון שניתן לשים מילים אלו בצורה הניתנת לקריאה. וכך קיבלנו את המשפט הבא: "ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לה' מידי לבני לעשות פסל ומסיכה ועתה אשיבנו לך". ע"י כך התמלא התנאי הראשון וקיבלנו משפט שניתן לקריאה.

אלא שעדיין איננו יודעים שמילים אלו - סוף דברי מיכה הם, ולא עוד אלא שכעת נראים הדברים כאלו מילים אלו הם מדברי האם.

כדי לתקן זאת חזר שמואל מיד בהמשך, בתחילת פס' ד', על המשפט שהיה ב"טיוטה" לאחר המילים "ועתה אשיבנו לך", כלומר על "וישב את אלף ומאה הכסף לאמו", ועי"ז רמז לנו שמואל שהמילים "ועתה אשיבנו לך" מקומם הוא לפני "וישב את הכסף לאמו", כלומר בסוף דברי מיכה לאחר המילים: "הנה הכסף אתי אני לקחתיו".

כך יצר שמואל את הנוסח שלפנינו, שבו גם המשפטים מנוסחים בצורה הניתנת לקריאה, וגם יש בו רמזים כדי לפענח את חידת הקטע כולו, ולהבין את הרעיון המרכזי שנמצא בו.

אף הרשב"ם בפירושו לתורה (שמות יט' ח') מבין שהמשפטים: "וישב את אלף ומאה הכסף לאמו", ו-"וישב את הכסף לאמו" מציינים את אותה הפעולה, אלא בעוד שלפי פירושי המקום הנכון למשפט זה הוא בפעם הראשונה, ואלו הפעם השניה אינה אלא חזרה מקוצרת כדי לרמז על מקום המילים "ועתה אשיבנו לך", לפי פירוש הרשב"ם המקום הנכון הוא בפעם השניה, ואלו הפעם הראשונה היא הקדמה למה שעתיד לקרות, מעין "כלל ואח"כ פרט", הכלל הוא "וישב את אלף ומאה הכסף לאמו" ולאחריו בא הפרט, דהיינו הדו-שיח בין האם למיכה שבעקבותיו התבצעה אותה השבה שהוזכרה לעיל. עיין שם.

לאחר שכתבתי כל זה, ראיתי אחד מהמפרשים החדשים שמציע את השינויים הנ"ל, אולם אינו טורח כלל להסביר מדוע נכתב הקטע כפי שהוא לפנינו.



[1] התפרסם בדף קשר 97.