מעשים ומניעיהם – הרהורים / יוחאי רודיק
"ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדין עד יום גלות הארץ" (שופטים י"ח).
מובא בירושלמי (סוף מס' ברכות) כי המדובר ביהונתן נכדו של משה רבנו.
ונשאלת השאלה: כיצד יהונתן, נכדו של משה רבנו, כומר לעבודה זרה, ומאריך ימים? וממשיך הירושלמי ומתרץ:
"הייתה עינו רעה בעבודה זרה שלו. היה בא אדם להקריב לע"ז, והוא אומר לו: מה זו מועילה לך לא רואה ולא שומעת... כיוון שעמד דוד המלך שלח והביאו. אמר לו:אתה בן בנו של אותו צדיק ואת עובד עבודה זרה? אמר לו: כך מקובל אני מבית אבי אבא, מכור עצמך לע"ז, ואל תצטרך לבריות. אמר לו: חס ושלום! לא אמר כן, אלא, מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות".
לכאורה במבט ראשוני מצטייר לעינינו יהונתן נכד משה, כאדם רודף מוסר, בעל ערכים ואידיאלים, המנסה למנוע עובדי אלילים מעבודתם ומנסה להשיבם לתורת אל חי, והכול בשמה של אותה אמרה שמקובלת עליו מבית זקנו נביאם של ישראל.
אך, לא כן היו הדברים בפנימיותם. ההשקפה לא נבעה רק מטעות אופטית גרידא, בהבנת הפשט האמיתי, הדברים היו נעוצים בשורשים עמוקים יותר.
..."כיוון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון מה עשה? העמידו קומו על הטבריות שלו" (ממונה על אוצרותיו).
מלך ישראל, חשף את הלוט מעל פניו של בן גרשום. לא אידיאלים, וערכים הסתתרו בחובה של האמירה "אל תצטרך לבריות" אלא תאוות בצע וממון שמצאה לה הצדיקה ומחסה מאחורי אידיאל – לכאורה.
בעיה זו, של מציאת הצדקות ותירוצים שונים למעשינו, שלא תמיד משוכנעים אנו בצדקתם, אך למען השקטת מצפוננו, ולמען הכנסת המעשה למישור היושר והאמת הפנימית בונים אנו למענם מסגרות מלאכותיות המרגיעות 'לכאורה' את הלבטים הפנימיים, מלווה אותנו בכל המישורים וברוב ההחלטות המשמעותיות.
הבניין הוא תורה נבואה ומלכות. לפעמים ולעיתים קרובות אדם אחד ישמש בשני תפקידים (עי' בהקדמת הרמב"ם) אבל התפקידים הם שונים. כאשר דוד המלך בסנהדרין הוא אחד מהחבורה, נמלך במפיבושת רבו ושאל יפה דנתי. קביעות משפטיות, פסיקת הלכות נשלחות לסנהדרין ואינם נפסקים בשדה הקרב (בק' פ':) כי המומחים לחיי עולם והעוסקים בתורה בתדירות הם יקבעו ואין מקום להסתמך על הידע הרוחני של המלך. לא ייתכן שההתעסקות בחיי שעה שזהו עניין במלך לא ישפיע על שיקול דעתו בקביעה מהי ההנחיה האלוקית. הסיכויים שהתעסקות במצוי ישבשו את ראית המצוי גדולים מאוד. לכן חייבים ת"ח המיוחדים לכך והעוסקים בכך כל הזמן לפסוק ולהשמיע את דבר השם בשטח חיי עולם בכל התחומים, לכן חייב הנביא בת"ח העוסק בכך והמומחה להוראות אלוהיות בחיי שעה להנחות ולהתוות את הרצוי והתכלית במדיניות המלוכה.
"ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל" אפי' מצווה קלה של נביא "למען יאריך ימים וכו" וכן מצינו בשאול שאמר לו שמואל וכו' ועתה ממלכתך לא תקום הא למדת שבשביל מצווה קלה של נביא נענש (רש"י על אתר). בקשר שבין נבואה ותורה בדרך כלל אין סיבוכים. הנביא יודע יפה יפה את תפקידו בהדרכות לחיי שעה, יודע שחכם קודם לנביא, ואינו פולש לשטח הפסיקה בחיי עולם. הבעיה היא בנבואה ובמלכות עד כמה המלך יודע מהו תפקידו ומהו תפקיד הנביא. הבעיה היא ממה נפשך, אם המלך אינו ירא שמים הוא מצפצף על הדרכות אלוהיות, ואם הוא שומר תורה ומצוות נדמה לו שהוא בעצמו יודע ליישם את הצווים האלוהיים לחיי המעשה, ואינו רואה שהוא סוטה מהרצוי וכל סטייה מהרצוי בהנהגת הציבור היא פגיעה נוראה בכל תפקיד עם ישראל ועיכוב בקידוש שם שמים ברבים שזהו כל עניננו, כי לא לדברים הקטנים אנו שואפים, אלא לא פחות מאשר מלכות השם. ומי הוא הפתי שיחשוב שעל ידי רגש דתי ויראת שמים יוכל לכוון את עם ישראל לתכלית הנרצית. הלוא הוא כסומא בארובה. אמרו על החפץ חיים זי"ע כשראו אותו עוסק בצרכי ציבור, אי אפשר היה שלא להאמין שרוח הקודש לא שרתה עליו. ולא לחינם נפסקה ההלכה וכן נהגו התנאים שהעוסק בצרכי ציבור פטור מקריאת שמע. הלוא זהו דבר שבקדושה ממדרגה ראשונה.
מתוך שמירה קפדנית הן על הוראות הת"ח המומחים להלכה בחיי עולם והן על הוראות הת"ח המומחים לחיי שעה יוכלו המנהיגים להוביל את עם ישראל למטרתו הקדושה ובמהרה יופיע אור חדש על ציון ונזכה כולנו לאורו.
"ויאמר שאול מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זכות לה' אלוקיך, ואת היותר החרמנו" (שמו"א ט"ו).
משפט זה הובע, כניסיון הצדקה עצמי של מעשי שאול, העובר על ציווי הקב"ה להחרים את כל אשר לעמלק. ואכן, הטענה כשלעצמה לגיטימית ומוצדקת "למען זבוח"! אך כיצד מגיב שמואל הנביא על טענה "מוצדקת" זו?
"ולמה לא שמעת בקול ה' אלוקיך ותעט אל השלל" איזה ביטוי חריף "ותעט אל השלל"!
שמואל, כדוד בדוגמא הקודמת, חושף את המסווה המלאכותי מעל פני שאול. לא אהבת ה', ולא דקדוק במצוות, כי אם חמדת ממון פשוטה, אפילו כרוכה היא ב-"למען זבוח"!
ומעניין, כה חבוי ועמוק היה המניע "הטהור" אצל שאול, עד שמסרב הוא להודות בקיומו, ולטענת שמואל חוזר שוב על טענתו: "אשר שמעתי בקול ה'... למען זבוח..." וכו'.
אך נשאלת השאלה: כיצד נמצא את הדרך הנכונה, כאשר כוונתנו לשם שמים, אך מאידך קיימים מניעים חבויים בתוכנו שאיננו חשים בהם?
דומני, שניתן ללמוד זאת מתשובת שמואל: החפץ לה' בעולות ובזבחים, כשמוע בקול ה' – אין התחכמויות בעבודת ה', שורש הרע הינו ברגע שנדמה כי מצאנו דרך טובה ומוצלחת יותר מאשר נצטווינו...
היססתי, מלשטוח מחשבות אלו בפני כל, אנכי, הדל באלפי יהודה, אך דומני שחייבים אנו, כדי להגיע לשלמות האמיתית, לנבור בתוך עצמנו, ולסלק מתוכנו את כל המניעים המהווים 'אצטלה' בה מכניסים ועל ידה מחפים על מעשים וצעדים שונים, שיודעים אנו בפנימיותינו, שלא זו הדרך הטהורה והאמיתית העולה "בית-אל".