בירור הלכתי בדין פתיחת קופסאות שימורים ושקיות מזון בשבת* / יצחק קוגלר

מקורות:

א. שבת קמ"ו.

"שובר אדם את החבית להוציא ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי".

ב. עירובין ל"ד:

"נתנו במגדל ואבד המפתח הרי זה עירוב... ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר (שהרי אסור לסתור המגדל), רב ושמואל דאמרי תרוויהו הכא במגדל של לבנים עסקינן (רש"י: דלאו סתירה היא)".

כלומר משמע שלולא היה מגדל של לבנים (סדורות בלא טיט – רש"י), היה כאן איסור היתר.

ג. ביצה ל"ג: מבואר שיש מחלוקת ר"א וחכמים באדם שקוטם חתיכת עץ כדי להשתמש בו מקיסם, דלר"א חיוב חטאה, ולרבנן – אסור רק מדרבנן (משום דהוי כלאחר יד – ראשונים). הגמ' קובעת שהשאלה אם מותר לקטום עצי בשמים כדי להריח (ולא להשתמש ככלי לחצוץ שיניו) – תלויה במחלוקת הנ"ל. לר"א שמחייב במתכוון לעשותו כלי גם כשאינו מתכוון אסור מדרבנן. לרבנן שבמתכוון אסור מדרבנן, שאינו מתכוון לכלי – מותר. ובהמשך

"ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי? אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי (רש"י – כיוון דרעועה היא ליכא למגזר פה שלא יתכוון לעשות כלי)".

1. בעיית איסור סתירה בחבית ובקופסאות שימורים

ראשית נעסוק בבעיית סתירה ללא קשר לבעיית עשיית כלי. מבואר לעיל שמותר לשבור החבית להוצאת הגרוגרות. מדוע, והרי יש כאן סותר? – ואע"ג שי"ל שבכלי עצמו הסתירה היא קלקול, בכא"פ מקלקל אסור מדרבנן, וכמו שהעירו כאן הרשב"א, הריטב"א והר"ן.

א.

הרשב"א, הריטב"א והר"ן (על הרי"ף) – מבססים כאן ההיתר על הכלל הידוע 'אין בניין וסתירה בכלים' (ביצה י'). לדעתם כלל זה נאמר בכל מקרה ואפילו בבניין וסתירה גמורים, ולכן מותר כאן לסתור החבית אפילו בחבית שלמה. את הסוגיה בעירובין הנ"ל מעמידים במגדל גדול – שיוצא מתורת כלי לתורת אוהל ועל כן שייכת בו סתירה. (מידת הגודל – 40 סאה. כ"כ בתה"ד הובא ברמ"א סי' שי"ד ס"א).

אמנם גם ברש"י משמע בפשטות שמתיר גם בשלמה אלא שטעמו 'דאין במקלקל שום איסור בשבת'. הר"ן מסביר בו שא"ג שמקלקל אסור – לצורך אוכל בשבת התירו (ונפ"מ בין רש"י לרשב"א דלרש"י יותר דווקא לצורך אוכל). גם ברש"י י"א שטעמו העיקרי מצד שאין בונה וסותר בכלים (כשיטתו בשבת ע"ד: שאין איסור בונה אפילו בבניין גמור), ומה שהזכיר קלקול הוא להשמיע שאין איסור בקלקול מצד עצמו (עונג יו"ט), או מצד עניין של מכה בפטיש (אגרות משה קכ"ב), ובכך יבואר גם הלשון אין שום איסור (גם לשיטות הנ"ל יש איסור ביצירת כלי – משום מכה בפטיש רש"י שבת מ"ז).

ב.

תוס' בעירובין (שם) ושבת וכן הרא"ש בעירובין – טוענים שבבניין וסתירה גמורים יש איסור גם בכלים, וההיתר בזה נאמר רק בבונה וסותר שאינם גמורים. הסוגיה בעירובין אתי שפיר – שיש איסור בסתירת המגדל. הסוגיה בשבת שמתירה לשבור החבית מדברת בחבית "מוסתקי" – היינו, חבית שעשויה משברים מדובקים בזפת, שבזה אין סתירה גמורה, ועל כן בכלים היא מותרת. ואע"ג שפשטות הסוגיה בביצה (מקור ג') מורה שרק לר"א (ומתוך קשיים בדיני עשיית כלי), נאלצים להעמיד המשנה במוסתקי – יש לדחוק שגם לרבנן יש להעמיד כן, דאי בשלמה – לכו"ע אסור מצד דין סתירה.

ג.

הרי"ף מביא המשנה בסתם, ומבינים בו שמתיר גם בשלמה. הרמב"ם ג"כ מביא הדין בסתמא. אמנם השלטי גיבורים בשבת (שם) טוען שע"כ הר"מ מתיר רק במוסתקי שהרי הוא פוסק שיש חיוב בעושה כלי חדש (פ"י הי"ג – העושה כלי הוי תולדת בונה) מצד בונה, וא"כ בסתירה גמורה ג"כ צריך לאסור. אך האחרונים דוחים דקדוק כזה דהו"ל לפרש כאן, ונוקטים שמתיר בשלמה. את הסתירה מתרץ האגרות משה (קכ"ב) דאין בונה וסותר אחר שיש שם 'שם כלי', אבל בעושה כלי, כשמתחיל פעולתו עדיין אין כלי והוא יוצר אותו – ובזה יש בונה, לכן גם בסתירה גמורה אין איסור.

היוצא מהנ"ל שלרשב"א, ריטב"א, ר"ן, רש"י, או"ז וכנראה הרי"ף והר"מ מותר לסתור חבית שלמה. כן היא דעת הירושלמי המובא בתוס' בעירובין, לעומתם – דעת התוס' והרא"ש שמותר דווקא במוסתקי. בפשטות יש לדמות קופסת שימורים לחבית שלמה שיש בזה סתירה גמורה, דלפי התוס' והרא"ש אסור לפתוח הקופסה בכל דרך שהיא, לפי הרשב"א וכו' אין איסור סתירה בפתיחת קופסת שימורים ואפשר לפתחה מצד זה (אמנם יש הגבלות בצורת הפתיחה – שבזה נדון לקמן, בדין עשיית כלי).

ד. פוסקים:

בשו"ע סי' שי"ד ס"א, "אין בניין וסתירה בכלים וה"מ שאינו בניין ממש כגון חבית שנשברה ודיבק...יכול לשברה ליקח מה שבתורה... אבל אם היא שלמה אסור לשברה אפילו בעניין שאינו עושה כלי ואפילו נקב בעלמא אסור". כלומר – פסק כתוס' והרא"ש (בהסבר דבר זה מציע היסודי ישורון שהשו"ע למד בר"מ כש"ג הנ"ל וא"כ הו"ל הרא"ש והר"מ כנגד הרי"ף), ואף הרמ"א לא הגיה בזה.

הגר"א שם מביא הראשונים שחולקים, והירושלמי, וכן מוכיח מהסוגיה בביצה. לבסוף - פוסק כנגד השו"ע, להקל אף בשלמה.

המ"ב מביא דעת הגר"א ואינו מכריע. האגרות משה (שם) והחזו"א (או"ח סי' נ"א) כ' שיש לפסוק כשו"ע, אכן ערוך השולח (שם סעיף ח') כ' שאין לגעור במקילים דיש להם על מי לסמוך. כמו"כ כ' בציץ אליעזר (ח"ו סי' ל"ה) שאם לא פשע מע"ש ויש צרך לכבוד השבת לפתוח עתה יש להקל. ביסודי ישורון על ל"ט מלאכות (עמ' 219-220) משמע שמתיר לכתחילה, וכן היא דעת שמירת שבת כהלכתה (פ"ו ס"ב).

מהנ"ל נראה שיש מקום להחמיר לכתחילה שלא לפתוח קופסאות שימורים בשום דרך וכפסק השו"ע והרמ"א, אלא שהמקל בשעת הצורך לפתוח יש לו על מי לסמוך.

היתר מיוחד בקופסאות לעומת חבית

עד עתה נקטנו שלדעת השו"ע והרמ"א פשוט שיש איסור לפתוח קופסאות שימורים בכל דרך שהיא, והמקל בכך צריך לסמוך על הגר"א. אמנם, יש אחרונים המציעים שגם לדעת השו"ע האוסר בחבית, יהא מותר לפתוח קופסאות שימורים.

א. בשו"ע סי' שי"ד ס"ח: "חותלות של תמרים וגרוגרות.. וחותך אפילו בסכין ואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם". (מקור הדברים – כלבו המובא בכ"י).

חותלות הוא – "כלי של כפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנים לתוכן תמרים" (רש"י שבת קמ"ו). ברור שלשיטת הר"ן וכו' דין זה הוא פשוט, רק השו"ע לשיטתו שאוסר סתירת כלי שלם, נאלץ להסביר דין זה משום טעם חדש – דימוי החותלות לקליפת פרי. מהו דימוי זה?

במג"א: "משמע דווקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשויים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם", וכדבריו נוקט הפמ"ג ומסביר שכיוון שעשוי לבשל הפרי והפרי צריך לו אין זה ככלי קיבול רגיל ולא חשוב כלי אלא כקליפת הפרי ולכן מותר, וכן העתיק המ"ב. לפי טעם זה אין יסוד חדש להתיר כקופסת שימורים, דהא זה אינו עשוי לבישול הפרי וחשוב כלי.

אמנם באגרות משה (קכ"ב) מבין כשו"ע שאין הטעם משום בישול דווקא, אלא העיקר – שאם הכלי עשוי רק למטרת שימור הפרי (ולאו דווקא בישולו – דבגרוגרות אין זה שייך), וכשגמר לשמש מטרה זו הוא נזרק, אין לו שם כלי והוי כקליפה, עפי"ז הוא טוען שיש מקום להקל בקופסאות שימורים כאלו שאין אף אחד שמשתמש בהם אלא נזרקים מיד אחר הפתיחה כדין חותלות שבשו"ע שייחשב כקליפה, אמנם אם יש אי אלה אנשים שמשתמשים בזה לשימוש אחר אח"כ כבר יש לזה שם כלי ושוב יש איסור סתירה. והנה, כדר"כ בקופסאות שימורים קיים מיעוט שמשתמש לפעמים לשימוש אחר הפתיחה – כגון לעציץ, לשים מסמרים או לבשל, וא"כ התירו לא שייך (ובעצמו מגביל שם דווקא לקופסאות שאין שום שימוש), ובעצם כתב כן בקצות השולחן סי' קי"ט סק"ז ש-"הרבה פעמים אין משליכין הקופסא... ע"כ צ"ע היתר פתיחת הסרדין" (דאין היתר החותלות). יש לציין שהאג"מ עצמו לאחר ביסוס צדדי היתר – אוסר למעשה בכל מקרה מחשש הקלטה.

ואולם, ביסודי ישורון עמ' 221 בתוספת לכך שבין כך מתיר לפחו הקופסא כ' ''דהרי הכלים האלה הם רק עשויים להניח בהם המאכל.. וכן נראים דברי המחבר בקשר לחותלות'. ולאחר מכן באותו עמוד כתב שהרוב נוהגים לזרוק, ונראה שלדעתו גם הרוב יפקיע משום כלי, וי"ל עוד שאפי' אם ישתמשו בכך אנשים מעטים, ודאי שעיקר מטרת בית החרושת היא רק לשמו הפרי ובתר זה אזלינן. וא"כ לפי"ז יש מקום למי שמקל לומר שאף השו"ע יודה בזה.

ב. בחזו"א סי' נ"א סקי"א מעלה היתר מסברה, ללא ראיה: 'משום סתירת כלי ליכא כאן, שאין כאן סותר כלל, שהפתיחה תיקון וסתום מכל צד לאו כלי הוא היינו שכלי אטום אין לו שם כלי ובפתיחתו אין סתירה. לפי"ז אף החזו"א פוסק כשו"ע בעניין חבית (ושם אין זה אטום – דהמגופה מחוברת לחבית) – מתיר בקופסאות שמורים (מצד איסור סתירה. למעשה גם הוא מחמיר – מצד עניין כלי שנדון בו לקמן).

לפי הנ"ל יוצא שהמקל לפתוח קופסאות אינו בהכרח פועל בניגוד לדעת השו"ע דיוכל לסמוך על סברת היסודי ישורון בדימוי לחותלות (א"כ זה כנגד הבנת המג"א, פמ"ג ומ"ב) או על סברת החזו"א. יש להעיר שסברת הזחו"א אינה מסתברת כ"כ, דסוף סוף שימש ככלי לאחסון המזון ומה בכך שאטום. לקמן נראה שקולתו של החזו"א – אתי לידי חומרא (בעניין עשיית כלי).

פתיחת שקיות סוכר, סוכריות וכדו'

הנה, למרות שבדין קופסאות שימורים מצינו מי שמחמיר לכתחילה (פמ"ג, מנח"ש, אג"מ, צי"א, ערוה"ש), לא מצינו מעולם מי שיחמיר שלא לפתוח שקיות, ומנהג העולם לקרוע שקיות שבתוכן אוכל בשבת. ויש לדון מדוע אין בזה איסור סתור לכו"ע ומדוע אין בזה איסור קורע (אמנם האג"מ – למעשה, מחמיר אפי' בשקיות אוכל לא מעצם הדין אלא מגזירה לו).

א. איסור סותר:

אפשר אולי לומר דאין איסור סתירה אלא בפעולת שבירה אבל בפעולה עדינה כמו קריעה אין בזה איסור סתירה. מצד הסברה ניתן בהחלט לדחות דהסתירה כאן היא מצד התוצאה ולא אכפת לן באיזו דרך נעשתה, אולם מצינו כה"ג לגבי חבל שקשור עפ"י בור שלהפקיע החבל אסור מדין סותר, ולהתיר הקשר מותר אע"ג שהבור פתוח באותה מידה, וכמו"כ בגמ' בעירובין שאם המגדל עשוי לבנים סדורות ומפרקים המבנה בלא פעולת שבירה – אין בזה איסור סותר, וצ"ע.

אמנם באג"מ (קכ"ב) מתייחס לבעיית הסתירה בשקיות וכ':

"והנה בבגדים לא מצינו שיהא שייך בניין וסתירה (כוונתו כנראה לפותח בית הצוואר שבת מ"ח.), משמע דלא שייך רק בכלים של עץ ומתכות וחרס שהחלל שלהם עומד בבניין ואוהל, אבל בבגדים שמתקפלים ואינם בבניין אין בהם מלאכת בונה וסותר, וא"כ לקרוע שק אולי יש להתיר גם לשיטת התוס' והרא"ש".

לפי טעמו נראה שדין קופסאות קרטון מרובעות שחללן הרי עומד, כדין קופסאות שימורים ולא כשקיות, משא"כ לטעם שהצעתי היאך שלא נסביר – לגבי שקיות ברור שאין איסור סותר אף לאוסרים בקופסאות.

ב. איסור קורע:

המקור להיתר הקריעה היא התוספתא בפ"ג דביצה, אשר הובאה בב"י, במג"א ובמ"ב סיד שי"ד סקכ"ה 'מותר לקרוע העור מעל פני חבית של יין ובלבד שלא יכוון לעשות זינוק (פי' כעין מרזב' (אין מכאן ראיה לבעיית סותר כשקיות – דהווי כמגופה). אלא שיש באמת להבין מדוע אין איסור קורע במקרה זה?

בשו"ע הרב סי' ש"מ מחדש מכאן יסוד מפתיע. הוא טוען שרק בדבר שמחובר מחלקים ועתה מפריד אותם חשיב קורע (כגון בד – שמחובר בחוטים), אבל בדבר אחיד לא שייך כלל איסור קורע, כגון בעור או בנייר, וזו סיבת היתר קריעת העור בתוספתא (אמנם גם לפי יש קריעות שאסורות מצד תיקון מנא – כגון קריעת נייר טואלט). אמנם, יסוד זה דחו האחרונים ובביה"ל סי' ש"מ סי"ג מוכיח מהירושלמי שיש איסור קורע בעור.

החזו"א בסי' נ"א סקי"ג מסביר התוספתא 'כשעסק להוציא היין ועושה דרך השחתה לא חייל עליה שם קורע'. לפי הסברו יצא שההיתר לקרוע אינו דווקא לצורך אוכלין, ואכן בסי' ס"א סק"ב דן החזו"א עפ"י סברה זו להתיר פתיחת מעטפה בדרך השחתה גמורה להוציא מכתב. לפי"ז נפתרה בעיית קורע. אמנם הרי לגבי מעטפה מחמירים (מ"ב סי' ש"מ סקמ"א ועוד) (וא"כ לא מקבלים סברתו).

לדעת המ"ב לא נותר לנו אם כן אלא לקבל את הסברו של האג"מ (שם) שכיוון שהוי מקלקל, ואסור רק מדרבנן – התירו לצורך אוכל בשבת את קריעת העור (ועיי"ש שמסביר מדוע בסותר חבית לא התירו ובקורע התירו). לפי הסבר זה מוגבל אם כן היתר קריעת שקיות בשבת דווקא לצורך אוכל ולא למכתב וכדו'.

4. בעיית איסור עשיית כלי

עד אתה עסקנו רק בבעיית סותר. ואולם, גם אם מקילים לפתוח קופסאות שימורים, עדיין מוגבל ההיתר לציורים מיוחדים וזאת משום בעיית עשיית כלי, וכמו"כ בשקיות שלכו"ע מותר לפתוח – יש מקרים שיש לאסור משום בעיה זו.

ראשית – כאשר מתכוון לעשות כלי.

במשנה (קמ"ו.) נאמר שמותר לשבור החבית ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי ע"י הפתח, והוא מדין תיקון מנא (שפשוטו – מכה בפטיש). וכן נפסק בשו"ע שי"ד ס"א.

בגמ' ביצה (מקור ג') מבואר שבקוטם קיסם לחצוץ שיניו יש בו איסור תורה לר"א, הרי שאפי' בפעולה קלה כזו יש איסור תורה (רבנן פליגי משום סיבה צדדית). ועל כן ברור שאין לפתוח קופסת שימורים כאשר המטרה היא גם להשתמש בה אח"כ לכלי כגון לבישול, לשים מסמרים וכדו' (בפתח שעשוי רק להכניס או להוציא – האיסור רק מדרבנן). לגבי מקרים מיוחדים שיש לדון בהם אי חשיב מתכוון לעשות כלי נדון בסעיף 5.

הבעיה מתעוררת כאשר כוונתו בפתיחת הקופסה היא רק להוציא המזון, אלא שממילא נוצר כאן 'כלי' שאפשר להשתמש בו.

בגמ' בביצה ל"ג: מבואר שגם כשקוטם עצי בשמים להריח ואינו מתכוון בכך לכלי אוסר ר"א, ורש"י מסביר – משום גזירה שמא בפעם אחרת יקטום כדי לחצוץ שיניו והווי מתקן כלי. גם רבנן מסכימים עקרונית לגזירה, ורק במקום שגם אם יתכוון לכלי – יהא האיסור מדרבנן, שם התירו באינו מתכוון משום שהוי גזירה לגזירה. עוד משמע שם, שהקושיה מדין שבירת חבית שמותרת הייתה רק לר"א, אבל לרבנן אין קושי ממשנה זו. עיקרון נוסף הנובע משם הוא שבמקום שאין חשש שיבואו בפעם אחרת להתכוון לעשות כלי כמו ב-"מוסתקי" – שמחמת גריעותו אין חסים עליו – לא גזרו הגזירה לכו"ע וגם לר"א.

ראשית יש להאיר נקודה אחת. בפשטות הגמ' משמע שכשאינו מתכוון לעשותו כלי אין איסור מצד עצמו – ורק הווי גזירה מיוחדת, ולכאורה קשה הרי הוי פסיק רישיה ומדוע לא ייאסר מצד זה.

ענו על כך כבר ראשונים שבעשיית כלי כשאינו מתכוון לכך פקע שם המלאכה בכלל, במיוחד כאן – הרי אובייקטיבית לא נגדיר חתיכת עץ ככלי וא"כ בקוטם להריח אין כאן עשיית כלי, אסור. על כן בקוטם להריח לא חשיב איסור מצד פ"ר, אלא שישנה הגזירה שמא פעם אחרת יתכוון, וזה כבר תלוי בנסיבות (דרבנן, מוסתקי וכו') (כ"כ הרמב"ן שבת מ"א:, והמ"מ הל' שבת פי"ב ה"ב, ומובא במג"א סי' שי"ח סל"ו). לפי"ז נראה שגם בקופסאות שימורים כשמוציא המזון ואינו מתכוון לעשות כלי אין בזה איסור מצד פ"ר, אמנם עלינו לדון מצד הגזירה הנ"ל.

(דנראה, שגם בקופסא אובייקטיבית עומדת לזריקה אחר הוצאת המזון – ורק מחשבתו משויא ליה כלי).

עתה נבאר בפשט הגמ' מדוע לרבנן חשיב בלאח"י שהויי רק איסור דרבנן, ונראה שיש בזה מחלוקת ראשונים.

הרא"ש בביצה פ"ד סי"ג כ' "...משום שבות כשקטמו בידו דהוי כלאח"י, דאי בסכין אמאי לא מחייב'. השינוי הוא משום שהקטימה נעשתה ביד.

רש"י כתב "תיקון שלאח"י הוא ולא תיקון מעליא הוא אא"כ מחתכו וממחקו בסכין". מלשונו משמע שאפי' יחתכנו בסכין עדיין יהא כלאח"י אם לא ממחקו אח"כ, דהוי קיסם מעליא רק כשממחק ומשפץ.

והנה, צ"ב מה דעת רבנן בשובר חבית (בשבת קמ"ו), האם קיימת הגזירה אם לאו.

התוס' (בשבת ועירובין) מוכיחים את שיטתם שהובאה בסעיף 1, שהמשנה בשבת מיירי במוסתקי, גם מתוך דין זה. הם טוענים – הרי רבנן מסכימים לגזירה של ר"א, אלא רק כמקרה מיוחד של כלאח"י חולקים, אבל בחבית אין כלאח"י, ואם יתכוון לעשות כלי יהא אסור מדאורייתא וא"כ גם הם צריכים לגזור שם. עכצ"ל שגם לרבנן מוכרחים להעמיד המשנה כמוסתקי, כמו לר"א ודלא כפשטות הגמ' בביצה (ובמוסתקי – אין בכלל גזירה לכו"ע דאין חשש). ובאמת צ"ע, לפי כל הראשונים שמסבירים המשנה בשבת גם בחבית שלמה (והובאו בסעיף 1). התינח מדין סתירה, אבל להיכן נעלמה הגזירה?

ונראה שהדבר תלוי במחלוקת הרא"ש ורש"י הנ"ל. לפי הרא"ש שהשינוי הוא מצד ששבר בידו ולא בסכין, אכן בחבית אין זה קיים, דבחבית סביר ששובר בכלי ולא בידו (וכן מוכח מהמשך הסוגיה בשבת לעניין בוריטא), וממילא צריך לאוקומי במוסתקי אף לרבנן.

אך לרש"י אפילו שיפתח החבית בכלי עדיין נשאר כלאח"י כשאינו משופץ ומסותת, והנה בנקב במשנה כתב רש"י 'בלבד שלא יתכן לנקב – לנוקבה יפה'ף דהיינו שכשמתכוון לכלי בד"כ מנקב יפה, אבל כשרוצה רק להוציא הגרוגרות אינו מנקב יפה אלא שובר סתם, וזה הוי כלאח"י (כמו בקיסם), ולכן כשאינו מתכוון לא כזרו אפילו בחבית שלמה, וניחא לראשונים הנ"ל וכפשטות הסוגיה בביצה (אחרי זה מצאתי שהסביר כן באבני נזר או"ח רי"ג).

ובעצם, ראיתי שהדבר מבורר בדברי הראשונים עצמם: הרא"ש שבביצה מסביר השינוי מצד שקטם ביד, בעצמו כותב שם בהמשך – דבחבית איירי ככלי, ונאמן לשיטתו – מוכיח בעירובין דגם לרבנן חייבים להעמיד במוסתקי. הר"ן בביצה מסביר השינוי כמו רש"י, ואחרי זה כתב שם... והיינו נמי טעמא דמתני' דשובר אדם את החבית... לא מיתסר אלא מדברנן כיוון שהוא עושה כלי בשבירה לבד שלא כדרכו ומשום הכי כי לא מכוון שרי אפי' לכתחילה" (וכן משמע בשלטי גיבורים בשבת).

המורם מזה הוא שגם לשיטות הראשונים המתירים בשלמה הוא דווקא כשעושה נקב כלאח"י, אבל אם עושה נקב כזה – שאותו יעשה גם כשיתכוון לעשות כלי, אזי גם כשאינו מתכוון אסור משום גזירה.

לפי"ז – בקופסת שימורים שפותחים המכסה העליון כשמוציאים תוכן הקופסה גם כשמתכוון לעשות כלי פותח באותה צורה ואותו פתח, ממילא ייאסר לכו"ע משום הגזירה הנ"ל וכמש"כ בחזו"א סי' נ"א סקי"א "אמנם יש לאסור משום גזירה דילמא יכוון לשם פתח... והרבה בני אדם דעתם על הקופסה לשמש בה להניח בורית או מסמרים וכיו"ב".

ואולם, במקרה שאין דרך כלל להשתמש בכלי לאחר פתיחתו ברור שלא שייכת הגזרה הנ"ל, כמו במוסתקי. לפי"ז ברור שאם יפתח הקופסה בדרך קלקול גמור, שלא תצלח עוד להוות כלי, או שאף אחד לא משתמש בה במצב כזה – אין מקום לגזרה הנ"ל.

עפ"י עיקרון זה פסק בספר שמירת שבת כהלכתה פ"ו ס"א:

"אסור לפתוח קופסאות שימורים או קופסאות קרטון שסגורות ע"י הדבקה אא"כ נקבן בצידן או בתחתיתן כך שלא תהיינה עוד ראויות לשימוש בתורת כלי וה"ה לגבי שקיות ניילון"...

אך, עצתו אינה נראית כ"כ, דמשמע שדי בנקב כלשהו. הרי ניתן עדיין להשתמש לעציץ או כדוגמה של החזו"א – לשים מסמכים וכו'! וא"כ מה מועיל שייעשה נקב, ועדיין נשארו החששות שישתמש. ואולי משום כך שינה מעט בספר דיני צבא ומלחמה בצטטו את דברי השש"כ וכתב 'קלקול הקופסה נעשה ע"י פתיחתה במקצת מצד אחד, ואח"כ פתיחת כל המכסה בצד השני' – היינו שלא די בנקב אלא צריך ממש לפתוח (סעיף 194). מובן שצריך לפתוח כך שלא יוכל עוד לשמש כלי – ומצד שני שא"א יהא דרך פתח זה להוציא כרגע את האוכל, דאם לא כן פתיחה זו עצמה תיאסר, ודי קשה לצמצם.

אמנם ראיתי אחרי זה בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' פ"ב שמתיר ג"כ ב-'נקב' שא"א להוציא ממנו, ומדמה זאת למוסתקי שהווי שבור ורעוע ולא גזרו. וי"ל שאע"ג שיש איזה שימוש גם עם נקב ככא"פ זה מקטין מאוד את אפשרויות השימוש והחשש שיעשה כלי, ומסתבר דגם במוסתקי ישנו איזה מיעוט שישתמשו וככא"פ לא גזרינן.

ונראה שיש אפשרות – שייתכן שעדיפה על הנ"ל מבחינה הלכתית, וודאי עדיפה מבחינה מעשית (דהנ"ל קשה לפעמים כשיש נוזלים, וככלל שיש נוזלים ייתכן שההצעה הנ"ל לא תתפוס גם מבחינה הלכתית דנאסור עשיית הנקב שמא יתכוון לעשותו כדי לשתות דרכו – וזה מצוי).

נראה, שאם יפתח רק חלק מהמכסה של הקופסה ויקפלו – גם אם יתכוון לעשות כליייאסר רק מדרבנן דהוי ממש כמו נקב לא יפה שבמשנה קמ"ו. דהא כשרוצה להשתמש לעציץ, מסמרים וכדו' רגיל להוריד את כל המכסה ולא להשאיר חלק דאינו נוח (וגם קצת מסוכן), וא"כ כיוון שגם אם יתכוון ייאסר רק מדרבנן, אזי כשאינו מתכוון לא גזרינן, כמו בחבית שלמה. ואע"פ שפותח בכלי, הרי הסומך לפתוח ולא חושש לסתירה – ממילא סומך על שיטות הראשונים המתירים בשלמה, והם ע"כ צריכים לומר שגם ככלי עדיין חשיב שינוי כשאינו נקב יפה, וכדכתב הר"ן, ולכן לכאורה מותר לפתוח בצורה כזו, ואין צורך אף בנקב מלמטה (ובסימן שכ"ב ס"ד וס"ה מבואר דפסקינן כרבנן ודלא כר"א עיי"ש ובמ"ב, ומש"כ המ"ב דבכלי לא חשוב כלאח"י זה לשיטת הרא"ש והשו"ע).

מאחר שלא מצאתי הצעה זו בספרי האחרונים, שלחתיה לרב נויבירט שליט"א מחבר ספר שמירת שבת כהלכתה כדי שיחווה דעתו, וענה לי בזה הלשון: 'נכון אני מביא דבר זה במהדו"ת, וה' יתן שאוכל לברך על המוגמר' הרי שמסכים להיתר בזה, וכבר כתבו במהדו"ת של ספרו שמחבר עתה

(אמנם נעיר שדווקא המיקל בפתיחת קופסאות מכוח פסק הגר"א ורוב הראשונים ממילא יוכל לסמוך ע"ז, אבל הרוצה שלא לסטות מפסק השו"ע ומקל בפתיחת קופסאות רק מכוח הדמיון לחותלות ביסודי ישורון או מצד סברת החזו"א – אין לו הוכחה להיתר זה דלתוס' והרא"ש אפשר דאין זה חשיב כלאח"י או שגזרינן שישפץ וכו').

והנה, למרות האמור לעיל בספר יסודי ישורות (עמ' 221) לפתוח הקופסאות בדרכו בימות החול משום 2 סברות:

1. רוב האנשים זורקים הקופסה ואינם משתמשים בה והגזירה אמורה דווקא בחבית שמצוי להשתמש, אבל כשרק מיעוט משתמש שלא שייכת הגזירה.

2. מסתמך על דעת האו"ז שכל הסוגיה בביצה, שמשמע שיש גזירה, היא דווקא אליבא דאוסר 'אינו מתכוון' אבל אנן שקיל מותר – אין לנו גזירה זו. לגבי סברתו השנייה נראה שהיא בניגוד לפשטות הגמ', וכן מנו"כ של השו"ע בסי' שי"ד ס"א (כגון – מג"א), וכן בסי' שכ"ב (עיי"ש במ"ב סקי"ג וי"ז) מבואר שלהלכה נקטינן גזירה זו.

לגבי הסברה הראשונה אף שנראית מחודשת נראה שיש לסייעה מדין מוסתקי דסביר שאע"ג שהחבית קצת רעועה בכא"פ יש עניין שישתמשו וכדו' ובכא"פ משום מיעוט לא גזרינן. אמנם בספרי האחרונים לא הוזכרה סברה זו ונראה שדעתם להתיר דווקא כשממש לא משתמשים בה, ומשום מיעוט גזרינן.

לכן נראה שלכתחילה לא ראוי לסמוך על כך, אבל אין למחות ביד המקל דיש לו על מי שיסמוך (ובייחוד בקופסאות שטוחות כגון סרדינים שבזה כמעט ולא שייך שום שימוש). ברור שגם לפיו אין שום היתר – כשמתכוון לעשות כלי.

לגבי שקיות ניילון וכדו' נראה שעקרונית שייכת הגזרה כמו בקופסאות, אלא שנראה שמבחינה – מציאותית אין דרך להשתמש כלל בשקיות לאחר הוצאת המזון (ובכא"פ – ודאי לא להתכוון לכך בעת הפתיחה), ולכן נראה שבפתיחת שקית סוכריות למשל אין צורך לקלקלה לגמרי וכן אין צורך לנקבה מלמטה לפני כן דהא אין מקום לגזירה משום שלא עושים ממנה כלי, ודלא כשש"כ פרק ו' ס"ב שכתב גם בשקיות לעשות נקב לפני הפתיחה (אמנם בדין שקיות חלב וכדו' – עיין בסעיף הבא).

בעיות מיוחדות במתכון לעשות כלי

יש לדון במקרים מיוחדים שיש לשאול האם חשיב כמתכוון לעשות כלי ונפ"מ כשלא שייכת הגזירה (כגון בשקיות).

א. כאשר נוקב בקופסה חור, כדי להוציא ממנה מעט משקה מדי פעם, די"ל שהפך את כלי האחסון למעין משפך, או שמא סוף סוף רק מוציא המשקה שהינו בו ולא חשיב כלי חדש.

בחזו"א כ' בפשיטות בסי' נ"א "ובקופסא של שמן ועושה נקב לטפטף השמן ודאי הוי כדין ולא יקבנה מצידה... ולפי שרגילין לעשות ב' נקבים אחת להכניס האוויר... יש בזה חיוב חטאת דכל נקב משתמש להכניס ולהוציא". א"כ לדעתו חשיב בזה מתכוון לעשות כלי, אמנם אם עושה רק נקב אחד להוציא – אסור רק מדרבנן.

אמנם בגמ' עצמה בדין 'ולא יקבנה מצידה' ניתן להבין אחרת, אבל במאירי נוקט ג"כ כדברים 'שרוצים להתחיל בשתיית יין שבחבית נוקיבן נקב צר ומטין את החבית ומוציאין יין דרך אותו נקב ואמר שאין עושין כן בשבת מפני שהוא כמתקן. ואף שיש עוד לדון בזה מכך שמוסתקי מועיל (ובייחוד לפי הסברי התוס' בביצה לדין מוסתקי) ואכמ"ל, בכא"פ מודים כך בפשוטות גם דברי התוספתא בביצה שמותר לקרוע עור מע"פ הבית ובלבד שלא יעשה זינוק, היינו מרזב ונראה שהכוונה מרזב להוציא דרכו יין זה.

א"כ לדינא נראה שיש כאן מתכוון לעשות כלי, ולפי"ז אסור גם לפתוח שקית חלב כפי שרגילים בימות החול – לשפוך דרך הנקב מעט מעט דחשיב מתכוון לעשות כלי – וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק לאסור בשקיות חלב (ח"ו סי' כ"ז), וכן פסק בשש"כ פ"ו ס"א "אין כל היתר לנקב פחות או קופסת קרטון... כדי להוציא מתוכנו דרך הנקב".

ונראה לפי"ז דגם לעשות נקב כנ"ל ולהוציא דרכו מיד את כל החלב (אף אם נאמר שבזה לא חשיב מתכוון לכי דמוציא מיד הכול והוי כשופך סתם) בכא"פ ייאסר משום הגזירה שמא יתכוון לעשות נקב כזה למשפך, וא"כ העצה היא דווקא לקרוע השקית בצורה כזו שלא תצלח להוות משפך (וכן הוא בשקית סוכר וכדו' שג"כ דרך לעשות משפך להוציא מדי פעם – צריך לקרוע כל החלק העליון, א"כ א"צ לקרוע כל השקית. ואפשר שבשקית סוכריות וכה"ג שלא שייך בהם משפך וכדו' – יהא מותר לפתוח בכל דרך שהיא, דלא משתמשים בזה חוץ מאשר לאחסון הסוכריות. לגבי נקב – כבר כתבנו שבשקיות נראה שא"צ בזה) (ועיין הערה בסוף הסעיף)

ב. כאשר פותח הקופסה או השקית (ולא בעשיית משפך כנ"ל) – ולא מוציא מדי את כל תוכן הקופסה, אלא מוציא חלק ומשאיר חלק לפעם אחרת, האם בזה שמתכוון להשאיר חלק חשיב מתכוון לעשות כלי?

מסברא נראה שלא חשיב עשיית כלי, דהא איזה כלי עשה כאן? – כלי שמשמש לאחסון המזון. אבל זאת הלא גם היה לפני הפתיחה וא"כ לא שינה כלום, במקודם אחסן כל המזון ועתה רק את חלקו ולא נראה שיש בזה עשיית כלי חדש.

אמנם, בחזו"א סי' נ"א סק"א משמע לא כן שכאשר דיבר על גזירת עשיית כלי כ'

"אמנם יש לאסור משום גזירה דילמא יכוון לשם פתח... והרבה בני אדם דעתם על הקופסה לשמש בה להניח בה בורית או מסמרים וכיו"ב, וזמנין דאינו אוכל כל הדגים השתה וניחא ליה בשימושה",

ומסוף דבריו משמע שכאשר אינו אוכל כל הדגים השתא ומשאיר חלקם לפעם אחרת, חשיב מתכוון לעשות כלי ואסור, וצריך להוציא כל המזון מיד.

וכבר כתבנו שמצד הסברה אין הדברים נראים כ"כ, וייתכן שהחזו"א לשיטתו שכלי אטום לא חשיב כלי ורק עכשיו נוצר כליו וכאן אתי קולתו לידי חומרה.

אם נקבל דעת החזו"א בזה נגיע לידי חומרות גדולות. ראשית – ייאסר לפתוח כל קופסה ושקית ע"מ להשאיר חלק מתוכה בפנים (ואפי' שקית סוכריות וכה"ג שהקלנו למעלה). שנית – בגלל הגזרה ייאסר גם לפתוח שקית, קופסה וכו' בדרך שתאפשר להשאיר בה חלק מהמזון, היינו שבכל שקית נצטרך לקרעה לגמרי כך שא"א יהא להשאיר בה המזון וכו'. כמו"כ נראה שגם נקב לא יועיל כ"כ דלא יפריע להשאיר בה המזון וכו'. כמו"כ נראה שגם נקב לא יועיל כ"כ דלא יפריע להשאיר הסוכריות או מזון בקופסה וכו'. ובאמת החזו"א בעצמו, לא נתן שום עצה לפתיחת הקופסאות ומשמע שבכל דרך אסור משום גזירה (אא"כ בשבירה גמורה).

לולא דעת החזו"א נמצא שסדרך שמותר לפתוח הקופסה – מותר להשאיר חלק מהמזון, וכן בשקיות מותר להשאיר, וחזרנו לכך שבשקיות סוכריות וכדו' אפשר להקל לפתוח רגיל גם בלא נקב (דחוץ מלהשאיר הסוכריות – אין שימוש אחר), ובשקיות סוכר וכדו' – לפתוח יותר מנקב, כגון כל החלק העליון, כך שלא יהווה משפך (ועיין הערה בסוף הסעיף).

ג. למרות האמור לעיל, מתעוררת בעיה חדשה בקריעת שקיות שלא בדרך השחתה וכאשר ממשיך לאחסן בשקית את המזון – מצד איסור קורע שעסקנו בו בסעיף 3.

בשו"ת מנחת יצחק נוקט שיש לקרוע שקיות חלב בדרך השחתה ולא ע"י עשיית נקב. אלא, שמבסס איסורו לא רק על בעיית עשיית כלי, אלא משום שכיוון שכל ההיתר בקורע עור מעל חבית לדעת החזו"א מבוסס על כך שהוי 'דרך השחתה ועסק להוציא' – ממילא כאשר לא הוי דרך השחתה כגון בשקית חלב שממשיך להשאיר בה חלק מהחלב, חזרנו לאיסור קורע! ולפי דבריו יוצא שבכל שקית יש להשחית את השקית ולא להמשיך להשתמש בה, דאם לא כן חזרנו לאיסור קורע.

ועתה נראה להסביר יותר דעת החזו"א. הביה"ל בסי' ש"מ סי"ג ד"ה 'אין שוברים' מסביר שדין קורע ע"מ לתקן שחייב (החיוב לפיו אינו דווקא בקורע ע"מ לתפור), הוא דווקא כשמתקן ע"י הקריעה את 2 החלקים שנקרעו (וכמו בפותח בית הצוואר שחיובי משום קורע לדעת הרמב"ם), אבל כאשר ע"י הקריעה מתקן רק חלק אחד, ואין לו חפץ כלל בחלק השני – אין בו איסור תורה.

ייתכן להסביר את החזו"א בדרך דומה, שכל איסור קורע (ואפי' מדרבנן) הוא דווקא כשמשתמש בדבר הנקרע (ואפי' בחלק אחד) – אבל כאשר לא משתמש כלל בדבר הנקרע, וקורעו רק כדי להגיע למשהו אחר בדרך השחתה – בזה אין איסור קורע כלל. אמנם לפי הסבר זה באמת אם קורע שקית בדרך רגילה ומשאיר שם חלק מהמזון חזר לאיסור קורע, לפחות מדרבנן, וכמש"כ במנחת יצחק הנ"ל.

אמנם אם נסבור שאסור לקרוע מעטפה וכמו שפסק בביה"ל סי' ש"מ סי"ג ד"ה "הנייר" וא"כ ע"כ בהיתר פתיחת שקיות אוכל חזרנו להסברו של האגרות משה שהתירו לצורך אוכל איסור דרבנן של קורע, - וא"כ מותר גם שלא בדרך השחתה וכנ"ל בסעיף ב'.

אבל נראה שצריך דווקא לקרוע החלק העליון שבשקית – ולזרקו, ולא רק להפריד בין 2 חלקי השקית, וכן בקופסאות קרטון שמדובקות למעלה צריך לקרוע החלק העליון ולזרקו ולא להפריד הדיבוק (הפרדת דיבוק הוי תולדת קורע – סי' ש"מ סי"ד בשו"ע). ומדוע? מכיוון שהביה"ל מסביר שבקורע לתקן ולהשתמש ב – 2 חלקי הקריעה יש איסור דאורייתא של קורע, א"כ יש לחשוש, כשרק יפריד הדיבוק וכדו' – לאיסור דאורייתא, וכמו שנוטה בביה"ל סי' ש"מ סי"ד בד"ה 'הנייר' שבפתיחת אגרת (כעין אגרת אוויר שלנו) יש איסור דאורייתא דמתקן 2 חלקי הקריעה (משא"כ בקריעת מעטפה של מכתב שהוי איסור דרבנן כשלא משתמש בה יותר). ואע"ג שיש אולי לחלק בין אגרת שמוכרח לפתוח בצורה זו, משא"כ בשקית וכו' שיכול גם לקרוע ממש ולא נחשב כ"כ מתקן ב – 2 החלקים, ראוי לחשוש באיסור דאורייתא – ומכיוון שאיסור דאורייתא לא הותר לצורך אוכל ייאסר לפתוח בצורה זו.

על כן נראה שגם הפותח שקית שלא בדרך השחתה וקלקול – ייקרע החלק העליון ויזרקנו ולא רק יפריד בין החלקים התפורים, וכן בקופסאות קרטון וכדו'.

הערה: לגבי מה שכתבתי בסעיף א', שאם עושה נקב לשפוך ממנו מעט מעט נחשב מתכוון לעשות כלי, ושעל כן 'אסר לפתוח כך שקיות חלב' – לא כן דעת הגרש"ז אוירבך שליט"א כפי שהובאה בשמו במכתב מאת הרב נויברט שליט"א. לדעתו, כיוון שאינו ראוי לשימוש בפעם אחרת אין לאסור ובזה גרע מקופסאות שימורים. כלומר – לגבי סעיפים א-ב דעתו שאין בהם מתכוון לעשות כלי, שדבר זה נחשב רק כאשר משתמש בזה לאחר הוצאת המזון (ולכן מתיר לפתוח שקית חלק כנהוג בימות החול).

סיכום

1. קופסאות שימורים

א. עפ"י דעת השו"ע כפשוטו, ראוי לא לפתוח קופסאות שימורים בכל דרך שהיא, מחשש סותר (וכן – מנ"ש, אג"מ, צי"א, ערוה"ש). אבל לדעת הגר"א מותר (וכן מתירים לכתחילה – מהרש"ם, יסודי ישורון ושש"כ, ובשעת הצורך – צי"א, פה"צ).

ב. גם כאשר פותחים הקופסא – קיימות ההגבלות הבאות: -

1. שלא יתכוון לעשות כלי, היינו להשתמש אח"כ שימושים שונים בקופסא.

2. שלא יפתח בצורה שהכלי יישאר כשיר למטרות אלו, גם אם אינו מתכוון לכן עכשיו. י"א שצריך לפתוח למטה קצת (אבל במידה שלא תאפשר הוצאת האוכל מלמטה) (דצו"מ), וי"א שדי בנקב כלשהו (שש"כ, שו"ת מנחת יצחק).

ג. קיימת אפשרות לפתוח גם בלא עשיית נקב (ובקופסאות נוזלים כגון מיץ אפשר שעדיף אף מבחינה הלכתית) – לפתוח רק חלק מהמכסה, שנחשב פתיחה כלאחר יד,וכשאינו מתכוון מותר לכתחילה. כך נראה מהסוגיות, וכהסכמת הרב נויבירט שליט"א.

ד. בצורות שמותר לפתוח: לדעת החזו"א צריך לרוקן את הקופסה, אבל נראה שלדעת הגרש"ז אוירבך שליט"א מותר להשאיר.

ה. מול דעת רוב האחרונים, קיימת דעת היסודי ישורון שמתיר לפתוח הקופסה כדרכו בימות החול, בלא קלקול (בתנאי שלא יתכוון לעשות כלי).

שקיות סוכר, חלב וכדו'

א. לכו"ע אין איסור קורע וסותר. ומותר לכתחילה לפתחן בצורה שאין בעיית כלי.

ב. בשקיות אין דרך להשתמש אחר שהוצא המזון ועפי"ז נראה שא"צ נקב למטה, יכול לפתוח שקית סוכריות וכדו' כהרגלו.

ג. כאשר מנקב בראש שקית חלב או סוכר, כדי לשפוך מעט מעט, והשקית הופכת למעין 'משפך' – לפי דעת החזו"א, המנחת יצחק והשש"כ ייאסר. דעת הגרש"ז אוירבך להתיר (לפי האוסרים נראה שייאסר לעשות נקב בזה גם אם ישפוך מיד הכול).

ד. כאשר פותח השקית למעלה כהרגלו (לא בנקב), אלא שרוצה להשאיר חלק מהמזון בשקית לפעם אחרת (כגון בסוכריות וכדו'): עפ"י החזו"א נראה שאסור, אבל לפי דעת הגרש"ז אוירבך, כאן ודאי יהיה מותר (ק"ו משקית חלב).

ה. כאשר פותח שקית יקרע החלק העליון ויזרקנו, ולא יסתפק בהפרדת החלקים התפורים, וכן בקופסת קרטון יעשה כן ולא יפתח ע"י הפרדת החלקים הדבוקים (עפ"י הביה"ל).



* אין לפסוק הלכה למעשה ממאמר זה