על הגאולה ועל התמורה[1] / הרב יהודה עמיטל

בעוונתי נעדרתי מן הארץ ומבית המדרש זמן ממושך. נוסף למחיר ששלמתי בעד שהותי בחו"ל - מחיר של ביטול ביהמ"ד וריחוק מא"י - היה עוד מחיר. בזמן העדרותי מהארץ נעשו כאן דברים גדולים. היו כאן תחושות וחויות גדולות ומאורעות פוליטיים גדולים. לכל היותר יכולתי להסתכל בחלק מהתופעות הללו בטלביזיה בניו-יורק.

אומר את האמת. לא הפריעה לי כל כך העובדה שלא הייתי כאן בארץ, כשהתרחשו אותם המאורעות ולא יכולתי להיות שותף לתחושה הראשונית של תושבי הארץ. הפריע לי שלא הייתי יחד אתכם. זה חסר לי. אני חסיד גדול של משנת החסידות האומרת שישראל מוסיפים כח. מקובל בחסידות כשממנים לפעמים לאדמו"ר אדם שלא הגיע לקרסולי אבותיו ושואלים איך יוכל להנהיג את העדה, לומר שישראל מוסיפים כח. חסידים הדבקים ברבי מוסיפים כח. אני לא הגעתי למדרגה שמתאר הרב קוק, שבחו"ל מחשבותיו לא היו בהירות במדה מספקת, והוא הרגיש בחוש איזה מן ערפל. רמת המחשבות שלי, רמת התורה שלי, אינה כזאת שאוכל להרגיש הבדל בין הארץ לחוץ-לארץ. אבל בכדי שהדברים שלי לעצמי יהיו בהירים יותר, מסודרים יותר, אני זקוק לציבור שאני קשור בו בלב ובנפש, בכלל ובפרט. זה מחייב אותי, עי"כ אני מגיע לסדור מחשבותי. כמו שבלימוד, העובדה שאני יודע שאני צריך להעביר את הדברים מחייבת אותי למחשבה, ומחייבת אותי לסדר את הדברים. על ידי כך שהדברים מתבהרים תוך כדי התמודדות עם ציבור. וכך התהלכתי שם עם תחושות ודברים מעורפלים, והרגשתי צורך להיות בקרבתכם בכדי שאוכל לסדר את מחשבותי ואוכל להבהיר לעצמי מה אני חושב, מה אני רואה. אבל נגזר עלי שאהיה בחו"ל.

עלי להקדים שני דברים. ראשית עלינו להזהר שלא להגיב כפי שהגיבו בנות יתרו. לאחר שמשה רבנו נפגש עם בנות יתרו, הן באו אל אביהן ואמרו "איש מצרי הצילנו". אומרים רבותינו ז"ל (שמות רבה פ"א): "משל לאחד שנשכו הערוד (נחש) והיה רץ ליתן רגליו במים. (תרופתו היתה לתת את רגליו במים.) נתנן לנהר. ראה תינוק אחד ששוקע במים, ושלח ידו והצילו. (תוך כדי כך הציל התינוק) אמר לו התינוק, אילולי אתה כבר הייתי מת (שהרי אף אחד לא היה בא להציל אותי.) אמר לו, לא אני שהצלתיך, אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך. (איך אני הגעתי לנהר? הנחש הכיש אותי והייתי צריך להכניס רגלי במים וכך הגעתי לנהר. אז תן יישר-כח לנחש.) כך אמרו בנות יתרו למשה, יישר כחך שהצלתי אותנו מיד הרועים. אמר להם משה, אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכן".

משה אמר: לי מגיע יישר-כח? הרי ברחתי לכאן מכיון שהרגתי מצרי, אם כן למצרי מגיע יישר-כח. כשבאו בנות יתרו לאביהן הן רצו להיות דיקניות, להגדיר את המאורע בדיוק, ואמרו איש מצרי הצילנו. מה חז"ל רוצים לספר כאן? משה רבנו לימד את בנות יתרו פרק בהשגחה. אתן אומרות לי יישר כח? תהיינה עקביות. לאדם מגיע יישר כח? אם להיות עקבי, ולאדם מגיע יישר כח, הרי שיש להגיד יישר כח לאותו מצרי שהרגתי. למצרי מגיע יישר-כח? הרי זה ממש כמו אותו אדם אומר: לי מגיע יישר כח? יישר כח מגיע לנחש. אם לנחש לא מגיע יישר כח, כך גם לי לא מגיע. מה המסקנה? תבין שיש השגחה הדואגת שהיה נחש שיכיש אותי, ואני אגיע אליך ואציל אותך. כך אמר משה רבנו: לי מגיע יישר כח? יישר כח מגיע לקב"ה שסיבב את המאורעות. מי שקצר-ראי אומר איש מצרי הצלנו. צריך לראות מה יש מאחורי הדברים.

ודבר שני שיש לדעת הוא "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו נ"ה). חס ושלום שלא נתפס למחשבה "אני יודע את מחשבות הקב"ה, ככה זה צריך ללכת, ואם זה מפתיע אותי זה לא מהקב"ה". כשהייתי בחו"ל אמרו לי יהודים: אתה מדבר על תקומת מלכות ישראל, זה דרך בן גוריון? זה מעשה הקב"ה? הם יודעים איך הקב"ה צריך לגאול את ישראל ואיך צריך לעזור לישראל, ואם זה לא הולך כך אז זה לא מעשה הקב"ה. (הם, היודעים, מוציאים את הקב"ה.), אמרתי להם: הפסוק "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" לא נאמר עליכם? הרב זצ"ל היה רגיל תמיד להזכיר את האמרה של הבעל שם טוב שכשם שיש לעבוד את ה' בכל הדרכים, כך יש לצפות לגאולה בכל הדרכים. "לא מחשבותי מחשבותיכם". אין אנחנו יודעים עד פרטי-הפרטים את מהלכי ההשגחה האלקית. בל נתפס לקונצפציה: זהו, ככה הקב"ה צריך לעשות וכך צריך להיות המהלך. ואם זה לא הלך לפי הראש הקטן שלנו - זה לא מהקב"ה.

יש לזכור שישנם שני דרכים לגאולה. יש דרך של שלום ויש דרך של מלחמה.

חז"ל במדרשים עומדים על כך שרוב הנביאים נבאו על גאולת ישראל בשלום. היה מקובל אצל חכמי ישראל בדורות האחרונים שאין הכרח שתהיינה מלחמות. שום מלחמה אינה הכרחית, אפילו לא מלחמת גוג ומגוג, היו להם כל מיני הסברים מדוע. זו הדרך של "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קדשי ירושלים אמר ה'" (ישעיהו ס"ו).

ויש דרך של מלחמות "בשישית מלחמות" (סנהדרין פרק חלק). כשבאה הצהרת בלפור גדולי ישראל האמינו, יהודים האמינו, שדרך הגאולה תהיה דרך של שלום ולא דרך של מלחמה. היה זה פשוט אצל מאורן של ישראל, הפרשן הגדול של עניני הגאולה, מרן הרב קוק זצ"ל, שאחרי הצהרת בלפור הדרך הינה דרך של שלום. בכל ספריו לא תמצאו מילה על מלחמה. בעוונתינו הרבים לא זכינו לכך. באה השואה שהיתה בלתי צפויה ובאו מלחמות. גדולי ישראל קוו שלא יהיו מלחמות אך לא זכינו לכך, ולא זכו אומות העולם לתת לנו את א"י כפי שאמר ישעיהו "והביאו כל הגוים את כל אחיכם מחנה לה'".

ישנם שני פסוקים. "ה' מלך תגל הארץ" ו-"ה' מלך ירגזו עמים". הפסוק הראשון מדבר על שמחה בכל העולם כולו, כשמלכות ה' מתגלה. הפסוק השני - אומרים חז"ל - מתאר את הרוגז של אומות העולם כשקב"ה מקים ממלכה לישראל, מכיון שמלכות ישראל היא ראשיתה של מלכות ה', והגוים נלחמים כנגד ה'. זו לא רק מלחמה על ישראל זו מלחמה על יהדות.

כל הדיפלומטים החכמים מהרצל נורדאו וסוקולוב, לא העלו בדעתם אפשרות של מלחמות עם הערבים. לא תארו לעצמם דבר כזה. הם דברו על כל מיני בעיות שתהיינה למדינת ישראל, אבל שאנחנו נעמוד בעימות עם כל ארצות ערב - את זה לא העלו בדעתם. זה לא היה צפוי. הם לא היו רגילים לסולידריות ערבית. כשצרפתים שלטו באלז'יר האם זה נגע לכל ארצות ערב? מי ממדינות ערב נקף אצבע? מי הכריז ג'יהאד, מלחמת קודש? מה פתאום שכאן בא"י כל העולם הערבי יתעורר? הם לא לקחו בחשבון שמלכות ישראל פירושה מלכות ה' - "כי עליך הורגנו כל היום" - והמלחמה נגדה היא, בתת ההכרה, מלחמה כנגד יהדות. אילו זכו ארצות ערב ואוה"ע - היו מקבלים את ישראל בשמחה כי זהו ראשית של תהליך המביא גאולה לאנושות כולה. "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" (ישעיהו י"א).

ראשית של תהליך המביא לעקירת כל סבל. לא תהיינה דמעות ולא יהיה כאב בעולם, לא יהיה אי צדק ולא יהיה עול בעולם, לא יהיו מקופחים ולא יהיו עשוקים. המלחמה הראשונה בעולם - אומר ריה"ל (כוזרי מאמר שני י"ד) - מלחמת קין והבל היתה על א"י, כי מי שיושב כאן קרוב לקב"ה. לא זכינו אנו ולא זכו הם, והוכרע שגאולתן של ישראל תהיה בדרך המלחמה. אבל אף אחד לא יודע עד היכן. יש דרגות שונות במלחמה. יכולות להיות הרבה, מעט או קצת מלחמות. יכול להיות שלום עם מחיר גדול, שלום עם מחיר קטן או שלום בכלל בלי מחיר. הרבה שלום או קצת שלום. זה תלוי בנו ואולי גם במעשי אוה"ע.

יש לראות את מה שקרה כאן בעינים מעמיקות. זהו מהלך של השגחה אלקית. בניו יורק כמעט שלא קראתי את עתונות הארץ, אבל קראתי את הטיימס. שם כולם פקחים. הסבירו - למה סאדאת היה צריך לעשות את הדבר הזה? בגלל מצב כלכלי ובגלל מצב צבאי וכו'. שאלתי אותם: אלפי מאמרים נכתבו על בעיית ישראל - ערב. חדש ימים קודם לכן מישהו העלה בדעתו אפשרות כזאת? לאחר מעשה כולם פקחים וכולם יכולים לומר שזה היה טבעי ומוכרח. וזה היה צריך לקרות דוקא בממשלתו של מנחם בגין? דברו על כך שהשלום רחוק ובכדי לשמור אינטרסים צריך את מנחם בגין. אף אחד לא חזה שסאדאת ידבר עם מנחם בגין. לאחר מעשה כולם חכמים, כולם פקחים. הם אומרים: יש רה"מ שיש לו אישיות חזקה ואצל הערבים הכל אפשרי. זו טעות. מי שמכיר את הערבים יודע מה זה אצלם שלום ומהו ריב. מה נקרא סולחה ובאיזה תהליך זה כרוך. יש לזה הגדרה אחרת. לא אצל הערבים הכל אפשרי אלא בארץ-ישראל כל מאורע בלתי צפוי הוא צפוי. זהו. בא"י כל דבר הוא בלתי צפוי, כשם שכל המהפכה שקרתה כאן הייתה בלתי צפויה. אמרתי ליהודים שם באמריקה: בואו ונסתכל הסתכלות הסטורית. הרי אתם זוכרים שלפני ארבעים שנה נשיא ארה"ב - רוזבלט - ישן בשקט כששרפו את היהודים בכבשנים באירופה. היום, כשבחרו בבגין, קרטר לא יכול לישון בשקט, קראתם בעתונות שהוא הפסיק את מנוחתו ותיכף באמצע הלילה הזעיק את היועצים שלו. זה צפוי? איזו מהפכה נעשתה בעולם. ראש ממשלת ישראל בא ונותן לטיפה לנשיא ארצות הברית, נזיפה לנשיא צרפת, לטיפה לראש ממשלת בריטניה. בא"י הכל צפוי.

לאן זה יוביל זו חידה. אף אחד לא יכול לדעת האם יבא שלום - שלום חלקי, שלום נפרד, או שלום מלא. אינני יודע. אבל כבר הושג הרבה אם לאור מה שקרה המלחמה נדחתה. מלחמה לא נראית קרובה מפני שלא בקלות אפשר יהיה להביא את תושבי מצרים למלחמה, וזה הרבה מאד. על כל יום שעובר בלי מלחמה אני מודה לקב"ה, ובמיוחד בתקופה הזאת. כל הזמן אני מתפלל: חס ושלום, לא במצב הזה שבו ישראל נמצאים עכשו. דחיית המלחמה בתקופה הקריטית ביותר של עם ישראל היא דבר גדול. אתם זוכרים אולי שדברתי בערב שמחת תורה על כך שיש לנו שעה קשה. היה זה כשנשיא ארה"ב החליט ללכת בדרך של הפקרת ישראל. חלומו של קרטר היה שהוא יביא שני נציגים לז'נבה שידברו משני עברי השולחן אל האמריקאים שבאמצע, ועל זה ביקש תמורה מישראל, ואמר שהיהודים הם עקשנים, לא רוצים שלום, ואש"ף רוצה בשלום. ראיתם כמה זמן לקח לו עד שהסכים לתת יישר-כח לבגין וסאדאת. ציפינו לאיזה משהו בלתי צפוי שיבוא. היום משהו התהפך, זה כבר השג ואת זה אין לקחת.

אבל יש עוד משהו. רבותי, הכרה במדינת ישראל מצד חלק של ארצות­ ערב משמעותה הפנימית היא הכרה במלכות שמים. אם ארץ גדולה כמצרים מוכנה להכיר במדינת ישראל הרי המשמעות הפנימית של הדבר היא הכרה במלכות ה', כי מלכות ישראל זו מלכות ה'. בתת ההכרה זו הכרה במלכות שמים. נעשה כאן צעד גדול, מהלך גדול. אנחנו מתפללים, מצפים, שמעתה הכל ילך בדרך של שלום "והביא את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'". אנחנו נמצאים בתוך מהלך אלקי, מהלך משיחי גדול. יש מי שמפחד מהביטוי משיחי, וקורא לזה אתחלתא דגאולה. לא אכפת לי. צריך לראות את קיום חזון הנבואה, את שיבת ישראל לארצו. ארץ שהייתה שממה אלפיים שנה הפכה להיות מיושבת, זה קיום חזון הנביאים. אנחנו נמצאים בתוך התהליך הגדול של קיום החזון הנבואי. יש שקוראים לזה אתחלתא ויש שמרחיקים מעבר לזה. אני לא יודע את כל הטרמינולוגיה הקבלית. אבל זה מאורע אלקי שהנביאים צפו וציפו.

שתי תחנות חשובות היו במהלך הזה. תחנה אחת היתה תקומת מדינת ישראל, כינון מלכות ביהודה. לא רק הארץ נושבה, לא רק "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו" (יחזקאל ל"ו), אלא מלכות ישראל קמה. עם כל סמני החולשה שהיו בצעדים הראשונים ושיש עדיין. תחנה שניה היתה מלחמת ששת-הימים. כיבוש חלק גדול של א"י ושל ירושלים בדרך של מלחמה, בהסח הדעת. בחנוכה אמרתי שבמלחמת ששת הימים גיליתי פן אחד בנס חנוכה, במשמעות הנס. בעצם קדמונים כבר אמרו את הדברים.

אנחנו מתפעלים מנס פך השמן, הרי היתה אשה אחת שאלישע עשה לה נס יותר גדול. מה א"כ הענין? נס, זו שפה שהקב"ה מדבר עם בני אדם, והשאלה היתה מה הקב"ה רצה לומר להם על ידי הנס. המכבים נצחו, אבל המלחמות לא הסתיימו. תפתחו את ספר המכבים ותראו שהיו אחרי הנצחון עוד מלחמות. יהודה המכבי ובני החשמונאים נפלו בקרבות שאחרי כן. היהודים לא ידעו איך להתייחס לנצחון הזה. סיפר לי קצין גבוה שבמלחמת ששת הימים לקח בשבי קצין גבוה מצרי, העלה אותו למיטלה, הראה לו את מאות הטנקים המצרים השרופים ושאל אותו: נו, מה אתה אומר על זה. אמר לו אותו מצרי: אבדנו קרב אחד. זאת היתה השאלה: האם זה נצחון של קרב או נצחון מהותי. החשמונאים ראו את הנס של פך השמן שאמר להם שהנצחון הוא נצחון משמעותי. יהיה מה שיהיה, מה שאירע הוא משמעותי וישאר לדורות. למלחמת ששת הימים לא ידענו איך להתייחס. היינו בצרה גדולה וחשבנו רק איך להנצל. נצלנו. נצחנו. אז מה? יש לזה משמעות פנימית, מהותית, לדורות? כשראינו שלא רצינו את חברון, שלא רצינו את יריחו ואת שכם, שלא רצינו את ירושלים. ופתאום היינו שם בהסח הדעת, הבנו. לפני המלחמה שלח ראש ממשלת ישראל שדר לאותו מלך אביון: אנחנו לא רוצים ממך שום דבר, שב בשקט, כולם דברו על הכל רק לא על יריחו ושכם ולא על ירושלים. המאורעות היו כאלה שהיינו צריכים להכנס לשם. הגענו להר הבית - זה משמעותי. יהודים שנכנסו לארץ ישראל זו לא תוספת של כמה קולומטרים, זה משהו מהותי ומשמעותי. איך דיבר עגנון על דור שמודדים גאונות לפי קילומטרים של נייר, אוי ואבוי למי שמודד את א"י לפי קילומטרים. קילומטרים - "חיי נשמות אויר ארצך" (ריה"ל, ציון הלא תשאלי). הגענו לא"י, זאת תחנה חשובה.

יש לדעת שהקב"ה רצה שהגאולה תהיה בדרך הסטורית-טבעית, ופירושו של דבר להכנס לתוך ההסטוריה, ולהגיב תגובות הסטוריות. כשבאו חכמי ירושלים אל החזון-איש וטענו, כנגד הרב קוק וכנגד חכמים שהיו לפניו שהתירו עבודה בשמיטה מפני שהיה רעב בארץ ולא היה מה לאכול, הרי כתוב "וציויתי את ברכתי" יקיימו שמיטה, תהיה ברכה, ויהיה מה לאכול. אמר להם החזון-איש שזו לא טענה. מצד הקב"ה יש "וציויתי את ברכתי", ומצד הטבע חכמי ישראל צריכים לדון אם יש מה לאכול או אין מה לאכול. אלה הם שני דברים שונים. יש מהלך אלקי, ברכה אלקית, אבל האדם צריך להגיב, לבנות בדרך הטבע על פי מה שיש לו. בשאלה האם יש חשש של רעב וחשש פיקוח-נפש הוא צריך לדון ע"י בחינת הנתונים שיש לו. עלול להוצר חס ושלום מצב שבגלל האינטרסים של כלל ישראל נצטרך לסגת, כשם שבתוך המלחמה צריך לעשות נסיגה אסטרטגית. לפעמים בא מפקד חזית ואומר שעכשו צריך לסגת, המצב לא טוב. נחכה להזדמנות אחרת ואחר כך נעשה התקפת נגד. שיש כאן מהלך אלקי זה ודאי, אבל עלול להוצר ח"ו מצב כזה שנצטרך לסגת מחלק של א"י. אלה הם שני דברים שונים. לפעמים הקב"ה נותן לנו את א"י בצורה חלקה, לפעמים הוא אומר לנו להלחם על כל דבר. אין לזה שייכות לתגובה הפוליטית, כי הקב"ה אמר שהגאולה הזאת תהיה בדרך הסטורית-טבעית, ולפיכך אנחנו מחויבים להגיב בדרך הסטורית-טבעית.

מצות מלחמה קיימת גם כשיחידים מסתכנים. בגלל פיקוח נפש של פלוני, של אלמוני, של יחידים, לא אומרים שמצות כיבוש הארץ נדחית. זה יסוד המלחמה. אם בשביל להציל שעה אחת של חיי ילד יהודי יש צורך שכל ישראל כולם יחללו את השבת, אז כל ישראל יחללו שבת. במלחמה זה לא כך. אבל כשיש מצב שאינטרס של עם ישראל עומד על הפרק, קיומו של משהו יסודי בעם ישראל נתון בסכנה, לא סיכון של יחידים, אין יהרג ואל יעבור. ועלול להיות ח"ו מצב כזה - שלמה המלך נתן שישים ערים לצור, ויש אומרים עשה חליפין. עלול להיות מצב שנצטרך להחזיר ועלול להיות מצב שהאינטרס של עם ישראל ידרוש לא לותר כי הוא זה. וזוהי הבעיה המרכזית.

רבותי, אין דבר שמקומם את כולי, שמרתיח אותי ואני צריך לשמור על עצמי, שעה שאני שומע יהודים המדברים על ההימור לשלום. מה זה הימור לשלום? זה יכול להיות פשע או תמימות. הימור פירושו הימור על הילדים שלי. בדור ששליש האומה נעקד מדברים על הימור? סכנה שמדינת ישראל כולה תעמוד בה זה הימור? לזה מותר להכנס? יכול להיות מצב שנהיה מוכרחים לותר מפני סכנה קרובה, תהיה סכנה שנשאר בלי עזרת שום מעצמה, בלי נשק ח"ו. עלול להיות מצב כזה בדיוק כמו שעלול להיות שקיום עם ישראל ידרוש, השלום ידרוש, לא לתת לערבים להתקרב לת"א ולירושלים. אבל הסכנה הגדולה ביותר היא שח"ו לא נגיע למצב של "וימאסו בארץ חמדה" (תהילים ק"ו). וזה נאמר על דור ראשון, דור יוצאי מצרים! ארץ חמדה מצד אחד ומאיסה מצד שני, געוולד! תראו את הקונטרסט! מה פירוש מאיסה בארץ חמדה? מה הם מאסו? הם לא רצו צרות. במדבר הכל הולך חלק, למה להם צרות. בענין הזה יש דרגות שונות.

אסיפת רבנים בשיקאגו שלחה מברק למנחם בגין שלמען ה' לא יסכן את מדינת ישראל ואת יהודי אמריקה ולא יבא לידי התנגשות עם קרטר. רבנים גדולים היו חתומים על המברק. אני שמח שלא פרסמו את זה בארץ. אני ראיתי את זה בעתון שמה. הם מדברים לכל הפחות על סכנה, סכנה ליהודי אמריקה. לאחרים יש בעיות הרבה יותר קטנות. שהניו-יורק טיימס לא יכתוב מאמר אנטי ישראלי. הם לא יכולים לאכול את ארוחת הבוקר שלהם בשקט כשיש מאמר נגד ישראל. שיהודים לא יעשו צרות, שבגין ישב בשקט. אגב לפי הערכתי רק יהודים קוראים את הצד הפוליטי בטיימס. טסתי בתוך ארה"ב וניסיתי לעקוב מי קורא את הצד הפוליטי בטיימס. תמיד ראיתי שהגויים מסתכלים בכל מיני דברים, רק זה לא מעניין אותם. כשראיתי מישהו מסתכל בפוליטיקה הבנתי שהוא יהודי. אבל זה לא משנה.

יהודים שלא רוצים בעיות זו מאיסה בארץ חמדה. אם מישהו עושה חשבונות: "עזוב, לא יהיו בעיות, נשבר לי כבר מצבא, ממלואים, נעזוב", אני לא מדבר על השטות שבדבר, זה נקרא מאיסה בארץ חמדה. ומי יודע כמה הפסדנו מפני שלא עמדנו בנסיון הזה. אומר ריה"ל למה לא התקיים היעוד האלקי בבית שני שעליו דברו כל הנביאים דברים כל כך נשגבים? על מה לא דיבר ישעיהו - ומה יצא מבית שני? למה לא התקיים היעוד "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'" (זכריה ב')?

"כי הענין האלהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו - ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם... ולכן גמלם האלוה כמחשבת ליבם, ונתקימו בהם ההבטחות האלהיות רק במדה מצמצמת כפי מיעוט התעוררותם" (כוזרי מאמר שני, כ"ד).

ההבטחה האלקית הולכת לפי מידת ההתעוררות. אם יש התעוררות גדולה אז יש מעשים גדולים. רק עכשו יש מהלך משיחי? בבית שני לא היה מהלך משיחי? ואעפ"כ העסק הצטמצם כי ההתעוררות היתה מעטה. מי יודע איזה חטא נפגום בזה שגם עלינו חס ושלום יאמר שבזמן שאנחנו היינו צריכים לתקן את חטא המרגלים, הגענו למאיסה בארץ חמדה. אם ח"ו יוצר מצב שבו נצטרך להחזיר חלקים מא"י, הרי יחסנו צריך להיות כמו אדם העומד בפני סכנת כריתת ידו בכדי להציל את גופו. יש צורך לפעמים להחזיר כי אנחנו חייבים להגיב תגובות טבעיות-הסטוריות, זוהי דרך הגאולה. אבל לא לזלזל, לדבר על התפטרות מבעיות, לותר על "קילומטרים". בעיות יסוד עומדות על הפרק.

אני לא מאמין, רבותי, שהשלום יפתור בעיות רוחניות במדינת ישראל. כשם שאינני מאמין שהמתח הבטחוני יפתור את הבעיות של מדינת ישראל. עברו הזמנים שהיה מתח בטחוני ובארץ היתה אוירת פלמ"ח. היום יש מתח בטחוני וכל אחד מחפש את שלו. "אכל ושתו כי מחר נמות". לא רואים את האוירה של ימי הפלמ"ח, ומתח בטחוני, זו לא תרופה. אבל גם השלום לא יפתור בעיות. ילמדו יותר תורה בימי שלום? יותר יהודים יחזרו בתשובה? אני לא יודע. אני לא רואה את הפתרון לא לצד זה ולא לצד זה. עברו הזמנים בהם היצירות הגדולות נעשו בתקופות הקשות ביותר של תולדות ישראל. אני זוכר שפעם ישבנו באיזה מרתף באירופה, בימי השואה, מלאי חרדה ואמרנו אחד לשני: אתה יודע, כך חי רש"י וכתב את ספרו, במרתפים מתוך פחד. הזמן של רש"י עבר ועתה הקב"ה צריך לעשות משהו חדש.

שלום זה אתגר, אתגר רוחני גדול ולא אנחנו נברח מאתגר כזה. אם היינו בורחים מאתגרים לא היינו עושים ישיבות תיכוניות, לא ישיבות הסדר ולא היינו באים לכאן לגוש עציון. עם אתגר אנחנו חייבים להתמודד ובעזרת ה' נעמוד בזה. אני רואה את שלום האמת רחוק מאד בדרך הטבע. מצד האמונה יש לי בטחון. אולי נפתח משהו והקב"ה יביא הכל בדרך של שלום. אבל אני כל כך רחוק מלראות את שלום האמת עם כל הערבים, עד שזה פוגם במדת הבטחון שלי. אני מאמין שאם יבוא שלום אמת זה יהיה פלא ואז הקב"ה יעשה נפלאות גם ברוחניות, גם במצבו של עם ישראל. תבוא התעוררות רוחנית מלמעלה כמו שהשלום יבוא שלא בדרך הטבעית.

אומר את האמת, לא במדינת ישראל אני רואה את הבעיה. אני שותף לחרדה שקיימת באמריקה. אני בא משם. הרגשתי את זה והיה לי קשה להביע את זה. מה יהיה עם יהודי ארה"ב כשא"י לא תהוה בעיה? אתם יודעים שיש מאות אלפי יהודים שכל הזהות היהודית שלהם מתבטאת אך ורק בקשר שלהם עם מדינת ישראל, שנותנים כסף פעם בשנה למגבית? לא יודעים מה זה יום כיפור. הייתי בשכונה אחת ושאלתי כמה יהודים גרים שם. אמרו לי שבעים-שמונים אלף. אמרתי שאני רוצה לטייל ולראות את כל בתי הכנסת בשכונה הזאת. ספרתי את כולם. יש ג'ואיש סנטר אחד שיכול לאכלס עם הפרוזדורים, עם הכל, אלפיים יהודים גברים ונשים. מצאתי עוד איזה טמפל רפורמי שיכול לאכלס אולי אלפים. מצאתי עוד איזה שטיבלך כאן ושם והגעתי בקושי, בצפיפות רבה, לששת אלפים-שבעת אלפים מקומות. ואתם אומרים שיש שבעים אלף יהודים? איפה שבעים אלף יהודים ביום כיפור? הם לא יודעים מה זה יום כיפור. לא יודעים במציאות. יש שלושים אלף שלא יודעים מהי מדינת ישראל, יש שלושים אלף שבשבילם כל יהדותם היא ארץ ישראל, מכיון שעושים זעקות בעתונות ובטלביזיה וזה עוד מחזיק אותם כיהודים. מה יהיה אם א"י לא תהיה בעיה? יהודי אמריקה יתחילו ללמוד תורה?

אני מאמין שתבא התעוררות רוחנית. אם הקב"ה יעשה נפלאות שיוכל להיות שלום בימינו, שנזכה לשלום אמת, אז הקב"ה יראה נפלאות גם בעליתו הרוחנית של עם ישראל.

בשעה הזאת יש בפי שתי תפילות. ואולי תפילה שלישית. תפילה אחת - שהפתח שנפתח לשלום יהיה שער גדול. שמעתה גאולתם של ישראל תבא בדרך של שלום ולא בדרך של מלחמות. שלא נדע יותר שפיכות דמים. שכל יהודי ויהודיה, שכל אם בישראל תוכל לשמוח בגאולתן של ישראל. ותפילה שניה - שהקב"ה יחונן את מנהיגי המדינה בעוז ובתבונה לקבל הכרעות אחראיות. שההכרעות שלהם לא תהיינה מושפעות ח"ו, מבעיות אשיות, מהצורך למצא חן בעיני הציבור ומכל מיני שיקולים לא עניניים. כשתעמוד בפניהם השאלה איך לנווט את ספינת ישראל - כל שיקוליהם יהיו רק לגופו של ענין. ידעו את כובד האחריות המוטל עליהם. זוהי התפילה השניה. ואני אומר אולי תפילה שלישית כי זו לא רק תפילה שלנו, זוהי גם תפילה של הקב"ה: "פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי" (שיר השירים ה'), שיהודים יפתחו את ליבם לאביהם שבשמים, ולזה גם הקב"ה מתפלל.

אמר לי פעם ר' יעקב משה חרל"פ, בשם הרבי מאוסטרובצא, על המאורעות בא"י, "הקורא מגילה למפרע לא יצא". מי שקורא את המגילה מהסוף לא יצא. אמר הרבי מאוסטרובצא, למה לא יצא? אדם הקורא רומן מסופו, בכדי לדעת מה היה עם הגיבור, הרי הוא הורס את כל ההנאה מהמתח. צריך לעבור את כל המתח עד שבסוף תבא ההפתעה. הענין של נס פורים היה שעמדנו בפני מאורע לא מובן, מעשה עם ושתי, מן ספורים משונים, וכאן עוד מאורע עם המן ועוד מאורע ועוד אחד עם שבסוף מתברר שהכל היה מכוון, והכל נלקח בחשבון. אחד הפרשנים הקלאסיים של המגילה מראה בכל פסוק ופסוק איך הוא נחוץ בסופו של דבר לגאולה. "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", עלינו לדעת שאנחנו נעמוד בפני מאורע בלתי מובן ובפני עוד מאורע בלתי צפוי, אבל הכל מביא לגאולה. לבסוף החידה תפתר. אנחנו מקוים שתפתר בדרך של שלום ורוח, של עליה רוחנית והתעוררות, של קרבה לאבינו שבשמים, שנוכל לעמוד באתגר הזה.

מכאן, רבותי, מילים אחדות לפרט. אני אוהב מדי פעם לספר את התרשמותי מסיפור המסופר בספר החזיונות לר' חיים ויטאל. אני חושב שמאז תקופת התלמוד לא היה אדם שראה בגאולת ישראל דבר כל כך גדול, כמו האר"י הקדוש. אצל האר"י הקדוש גאולת ישראל זה לא רק שתהיה להם מדינה, שיהיה להם שלום. זו גאולת כל האנושות כולה. לא יהיה סבל ולא תהיה דמעה, לא יהיה קיפוח ולא יהיה עול, לא תהיה טומאה ולא יהיה רשע "לא ירעו ואל ישחיתו בכל הר קדשי". כשהאר"י הקדוש מדבר על הגאולה הוא מדבר על גאולת עולמים. כפי שאומר הרב על הפסוק "אז ירננו כל עצי היער" (תהילים צ"ו), עצי היער בוכים עכשיו. כמה שחיתות הם רואים, כמה טרף, "אז ירננו כל עצי היער" "לא ירעו ישחיתו בכל הר קדשי". האר"י הקדוש אמר שלו נועד התפקיד לגלות את הדבר הזה. דבר הגאולה תהיה ע"י פרסום התורה הזאת לכל ישראל. צריך לגלות סתרי תורה, וישראל צריכים לדעת מהי גאולת ישראל, מה זה להכניס אור בכלים, לתקן את השבירה בכדי שהכל יתחיל לנוע במשנה זוהר, הספירות והאורות.

אמר האר"י הקדוש, ר"ח ויטאל זה האדם. בא האר"י הקדוש לר' חיים ויטאל ואמר לו, תשמע אנחנו עומדים בפני דברים גדולים ואתה נועדת להיות האדם שממנו הכל יתחיל. לך אני אגלה כל מה שהתגלה לי ברוח הקודש ובגילוי אליהו. אמר ר' חיים ויטאל, כן רבנו, אבל אני לא יכול להסכים שרק לי תגלה את הסודות האלה. זה יעורר עגמת נפש לכמה חברים. נמצאים כאן עוד חכמים, יש כאן פלוני, ואתה תלמד רק איתי? זה יעורר קנאה. האר"י הקודש מדבר על גאולת עולמים, וזה מדבר על עגמת נפש ליחידים. התעקש האר"י הקדוש ואמר לו, מחר אני בא אליך ואני מגלה לך מה שגילו לי, נפגש בבית המדרש, מחר בשעה זו. ר' חיים ויטאל בצניעותו אמר לכל החברים: בואו, האר"י הקדוש עומד לגלות סודות. למחרת בא האר"י הקדוש לבית המדרש ואמר, מה עשית? אמר לו ר' חיים ויטאל, אני לא מסוגל. וכך היו מתוכחים יום אחר יום, עד שפעם אמר האר"י הקדוש ביטוי שר' חיים ויטאל לא שם לב אליו: אם ככה, אין לי מה לחפש בעוה"ז. ר' חיים ויטאל לא היה מוכן לקבל. למחרת נפטר האר"י הקדוש. אמר ר' חיים ויטאל: אילו ידעתי שזה היה מביא להסתלקותו של רבנו אז לא הייתי מתעקש כל כך. אבל הוא עדיין חושב שהוא צודק. גאולת ישראל יכולה לבא על ידי כך שיגרם עגמת נפש לפלוני ולאלמוני? אחר כך בא אליו האר"י הקדוש בחלום ואמר לו: דברים גדולים עומדים להתרחש אבל דע לך שבבגדד יש כמה נואפים זקנים, לך ותוכיח אותם. אמר ר' חיים ויטאל, אני אדם צעיר, אני יכול ללכת לאנשים זקנים ולספר להם מה הם עושים בחדרי משכבותם? אני לא יכול, אני לא מסוגל לזה. ענה לו האר"י הקדוש, אתה צריך ללכת, אחרת כל הגאולה תתעכב. אך ר' חיים ויטאל עמד בשלו. פירושם של דברים הוא שגאולת ישראל קשורה בדברים קטנים, זו משמעות הגאולה.

באיזו התעלות גומרים ביוכ"פ את סדר העבודה! ומיד אח"כ במנחה, מוציאים את ספר התורה וקוראים בלי הניגון של שחרית בפרשת אחרי-מות על כל מיני דברים לא יפים שאסור לעשות. ירידה כזאת? זוהי יהדות. זה תורה. לכל אחד מאתנו צריכה להיות ההרגשה שהוא נושא את כלל ישראל על כתפיו.

רבותי, הלואי והיו לי מילים איך להסביר לכם מה זאת אומרת ללמוד עוד דף גמרא, עוד שעה, עוד חדש. הלמוד הוא לא רק בכדי שתוכל לפסוק בשאלות, אלא מה המשמעות הרוחנית של הלימוד, איזה מקום רוחניות תתפוס אצלך בחיים. בעוד עשרים שנה כשתעמוד בפני הכרעה אם לגור כאן או שם, אם לקחת משרה זאת או אחרת, ואיך לחנך את הבן, הכל תלוי בשאלה איזה משקל תופס אצלך הרוח. וכל זה תלוי כמה השקעת בדף גמרא, בר' חיים, בקצות, בהבנה עמוקה. זו לא רק שאלה כמה אתה יודע. ככה אתה בונה את עצמך. מי יודע כמה ערך יש לעוד חדש לימוד, של לימוד לשמה, להבין דברי תורה. בדור שמודד על דבר השאלה היא מה תהיה מידת משקלו של אותו ציבור שיש לו משהו אחר, ואצלו תורה היא לא קישוט בכדי להיות בעל בית יפה. "אני אהיה קרייריסט, כמו כולם, אבל אני אהיה גם דתי. אני רוצה להנות גם מסעודה שלישית יפה. למה לא? להנות מכל תענוגות החיים, לרדוף אחרי כסף, אחרי מכונית, ואחרי עוד עסק ועוד ביזנס. יחד עם זה אני אוהב גם איזה סעודה שלישית יפה, אוהב להתפלל יפה". ככה אנחנו רוצים להיות? זה יציל את עם ישראל? השאלה היא מה מידת הדומיננטיות שתורה ורוח יתפסו בחיים שלנו, וזה תלוי במסירות בה אנחנו דבקים בתורה.

בתקופה גדולה יש לדעת שהדברים הגדולים קשורים בדברים הקטנים. איך אנחנו מעצבים את עצמנו, איך אנחנו חיים בבהמ"ד ומחוץ לביהמ"ד, בחדר האוכל ובפנימיה. איך אנו רגישים לזולת ועוזרים לו, איך כל אחד מוכן לשמוע את רחשי הזולת. איך דבקותנו בכל מצוה, איך יחסנו לזמן - לבין הזמנים ולתוך הזמנים.

אני מקוה שהקב"ה יתן לנו את הכח להתמודד עם האתגרים הגדולים שלפנינו ונוכל להיות חלוצי התורה והרוח של עם ישראל ולהביא להתעוררות רוחנית בכל העם כולו. שנזכה לגאולה בדרך של שלום ולא ישמע שוד ושבר בגבולנו ולא פרץ ולא צוחה, ומשיח צדקנו יבא בדרך של נחומים ופיוסים, בדרך של חן וחסד, שלום ואהבה.



[1] השיחה נאמרה בי"א טבת תשל"ח.