בלכתך בדרך / הר' אליהו בלומנצוויג

א.

1. משנה, גיטין פ"ב.

"המגרש את אשתו ואומר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני – ר"א מתיר וחכמים אוסרים.

משנה, שם פ"ה.

"הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך... ולכל מי שאין עליו קידושין – כשר.

הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכהן גדול... וכל מי שיש לה עליו קידושין אפי' בעברה פסול (דהוי שיור – רש"י).

גמ' שם –

"בעא מיניה רבא מרב נחמן: חוץ מקידושי קטן מהו. מי אמרינן השתא מיהא לאו בר הויה הוא, או דילמא אתי לכלל הויה".

והגמ' פושטת כאפשרות השנייה – "הכא נמי אתיא לכלל הויה:"

ב.

2. ב"מ ע"א:

"רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי לית ליה (לא נכרי כשלוחו של ישראל ולא ישראל כשלוחו של נכרי), זכיה מדרבנן אית ליה ("שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי" – רש"י) מידי דהוי אקטן, קטן לאו אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכיה מדרבנן ("דתנן זכין לקטן" – רש"י) – ה"נ לא שנא. ולא היא – ישראל אתי לכלל שליחות, נכרי לא אתי לכלל שליחות".

האם בשני המקומות הנ"ל מוזכר למעשה אות כלל, או שהיה אפשר לחלק בין הסוגיות?

ג.

שו"ע יו"ד סי' א' סע' ה'

"ואם הקטן יודע לאמן ידיו – אם אחרים עומדים על גביו שוחט לכתחילה ומותר לאכול משחיטתו".

רמ"א שם –

"אבל אם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה אע"פ שיודע הל' שחיטה".

ש"ק שם ס"ק כ"ז –

"...והטעם כתבו הרא"ה בבדק הבית וה"א ומהרש"ל שם משום דאין נאמנות לקטן. דלא כמו שדחק בעל ט"ז בטעם דכיוון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מן התורה אין שחיטתו שחיטה. דכתיב וזבחת, שפירושו מי שהוא מצווה וכו' כמו שיתבאר סי' ב', עכ"ל. דזהו תימא דבסי' ב' עכו"ם אינו מצווה על השחיטה כלל, אבל ודאי דקטן מצווה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה".

מה תמוה בדברים הללו מהגמ' דלעיל, וכיצד אפשר ליישב?

האם אפשר ליישב את הנ"ל גם עם דברי התוס' דלקמן:

במשנה בגיטין כ"ב: נאמר:

"הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן:"

והגמ' שם:

"והוא היה גדול עומד על גביו".

וכ' תוס' שם:

"וא"ת והא לאו בני כריתות נינהו. וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות".

1. רמ"א שו"ע יו"ד סי' ב' סע' א' –

"שחיטת קוף פסולה".

רע"א שם –

"עי' מג"א סי' קנ"ט ס"ק כ"ד שהקשה דהכא סתם דקוף פסול, ואלו התם לעניין נטילה מביא ב' דעות ומכשיר בדיעבד (המחבר שם כ' שקוף הנותן מים לידיים יש פוסלים ויש מכשירים ונראו דבריהם. וכ' הרמ"א דמ"מ יש להחמיר, אך משמע שבדיעבד כשר. ותי' המג"א על הסתירה הזאת שאני שחיטה דהיא מדאורייתא ואזלינן לחומרא). ולענ"ד מעיקרא לא קשה מידי, דאך אם בנטילת ידיים מכשירים דמיקרי כח גברא, מ"מ הכא אינו בר זביחה והוי כשחיטת נכרי".

2. רע"א שו"ע שם סי' א' סעי' ה' –

"בקטן פחות מבן שש שנים י"ל דהוי כקוף בעלמא דחיטתו פסולה לקמן סוף סימן ב' (ולכן יש לפסול אפילו אחרים עומדים על גביו").

מה הבנת רע"א ביחס למעמד הקטן ופסולו לשחיטה?

תוספתא חולין פ"א ה"א:

"שחיטת עובד כוכבים הרי זו פסולה, ושחיטת הקוף הרי זו פסולה. שנא' וזבחת ואכלת, לא שזבח העובד כוכבים ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאליה".

לעיל הובאה הבנת הט"ז בלימוד זה. האם אפשר להבין את הלימוד באופן שונה?