על אהבת התורה וגאולת נפש הדור / הרב יוסף דב סולוביצ'יק שליט"א

רצוני להתעכב על שני ביטויים שנשתרבבו לתוך מאמרו של מר ווייזל שלא יצאו מפי. אני אומר את זה בוודאיות גמורה ואינני חושש לשלטון של שכחה, משום שביטויים אלה אינם קיימים באוצר ניבי, ואי אפשר היה לי להקנות לאחרים דברים שלא היו שלי וגם לא ברשותי.

א. המונח "משיחיות" הוא זמורת זר בגני. מימי לא השתמשתי בו. יש במונח זה משום השמטת המוטיב האישי מאמונת המשיח, שעלולה לערער את הבנין כולו. חכמינו ז"ל, דחו בשתי ידים את דברי רבי הלל, שקבע מסמרים להלכה, כי "אין להם משיח לישראל", וכי הגאולה התגשם בלי אמצעות אישיות נבחרת. "שרא ליה מריה לרבי הלל" - התפלל רב יוסף בעד בעל המאמר. כמו כן המעיין בדברי רבינו משה בו מימון, בהלכות תשובה, פרק ט', ובהלכות מלכים, פרקים ט' וי', ירגיש מיד, כי הדיוקן האישי של מלך המשיח מהווה נקודת-המוקד של העיקר המשיחי, הגאולה תבוא על ידי גואל בדמות בשר ודם, על כל סימניו המובהקים, אשר יופיע כשליח הא-ל כשיעלה רצון מאתו. בן אדם, חרף היותו יצור סופי, מוגבל ומותנה, שהיום הוא כאן ומחר בקבר, יכול להתרומם לדרגת שליחות א-לוהית. יש באספקט שהעניק לאדם כושר טרנסצנדנציה עצמית וכח התעלות אל האלסופיות והנצח. הטייה קלה משם - עצם אישי לשם - עצם מופשט מפסידה את כל מהותו של העיקר הדתי הזה. ועוד: ע"י ניסוח צורה חדשה, ילידת ההפשטה, מחד גיסא, והסובייקטיביזציה מאידך גיסא, הופכת מציאות דתית מסוימת אידיאה מופשטת, ופעולת האמנה אובייקטיבית רבת אונים ועצמה מתגלגת במצב נפש עמום ומעורפל. האדם המודרני צמא א-ל, וגם אובד דרך א-ל, לא עמד על כוחה של אמונה האובייקטיבית כפעולת יסוד בזיקת האדם לקונו ונכשל במאמציו שאינם מכוונים כלפי מעשה האמנה גמורה הצמודה למציאות טרנסצנדנטית מוחלטת. בן דורנו פותח בפסיכולוגיה של האמונה ומסיים באפס ותוהו של כפירה. בקיצור, המונח "משיחיות" לא מצא חן בעיני ומעולם לא עלה על שולחני.

ב. עדיין לא כיניתי אף פעם את המדינה בארץ הקודש בשם "ישראל". אין אני רוצה להיכנס לעובי הקורה במסגרת תשובתי זאת ולבאר את נימוקי. הדברים יגעים, וכמה דיו נשפכה וכמה קולמוסאות נשתברו עליהם. אני דן על מנהגי כעובדה, והטעם איננו מעלה ולא מוריד. באגרותי שאני משגר לארץ אבות אני כותב במקום "ישראל" מדינת ישראל, ארץ ישראל.

נמצא, כי שני המשפטים האחרונים אשר בהם בולטות שתי המלות שאינן לרצוני: משיחיות וישראל ( בלשון נקבה) - "כיום - הפכה ישראל למושג שאינו יונק ממעמקי הנפש ומגעגועי ההדורות. כיום - איבד המושג ישראל את המשיחיות שבו". - לא נתנסחו על ידי. חזותם מוכחה עליהם, כי יצאו מתחת קולמוסו של העיתונאי החשוב. דייני בהנחה זו לדחות את כל קובלנותיו של מר מייזלש עלי, כי הלא שני המשפטים האלה עוררו את החשד בלבו, שמא נכשלתי "במינות". כיוון שהנחתו נתגלתה כתלויה על בלימה, בטלו כל טענותיו נגדי. כל מאמרו הוקדש לבעיה אחת: מי איבד את המשיחיות, ישראל או יהודי אמריקה "השבעים"? עכשיו שהדבר מחוור כשמלה, שלא פי הוא המדבר בלשון זו, אינני מחויב לרר ולפסוק שאלתו, אף על פי שמורה הוראה אני, וידי מלוכלכות בשפיר ושליא.

בעייה חינוכית פילוסופית חמורה

גופא דעובדא הכי הווי. הדברים שנתפרסמו בשמי היוו קטעים - אחדים מתוך שיחה ארוכים שהתנהלה ביני לבין העיתונאי, מר ווייזל הנכבד. השיחה נסבה לא על מדינת ישראל כי אם על מצב היהדות המסורתית בארצות הברית בכלל ועל החינוך התורתי-ישיבתי, שאני עסוק בו זה זמן רב, בפרט. סיפרתי למר ווייזל על ההישגים הגדולים, שהעדה החרדית זכתה להם אחרי שנות עמל וסבל, כשלבות העסקנים היו מלאי חרדה לגורלו של החינוך התורתי, שהיה בו משום שינוי מופלג בגישתו המגושמת של המהגר היהודי למדינת הזהב. עכשיו, ציינתי בסיפוק נפש, אנו מתחילים לקצור ברינה את אשר זרענו בבכי. מן הישיבות יוצאים לומדי תורה ושומרי מצוות עד כדי דקדוק בקוצו של יוד של המסורת, והרבה צעירים העסוקים בענפי הכלכלה והמחקר המדעי השונים קובעים עתים לתודה ומשתעשעים בה. החידוש האופייני במערכת החינוך המסורתי כאן, הדגשתי, הוא העובדה, כי הצלחנו לגדל לא בנים יראי שמים ושומרי מצוות בלבד, אלא גם בני תורה הלנים בעומקה של הלכה, שיש להם ענין בסוגיא חמורה ושנהנים מסברות "קצות החושן", ו"חידושי רבינו חיים הלוי". תוך כדי דיבור הפסיקני איש שיחי ושאלני אם אני חושב, כי החלום החינוכי של היהודים החרדים נתקיים במילואו כאן, ואם אני מאושר במלוא משמעות המלה, עניתיו בתכיפה: לא; אני מצטער על שלש תופעות שליליות המעכבות את גישום החלום כולו. ראשית, האחוז של הנוער הלומד בישיבות מצער מאוד. אמנם הוא הולך וגדל מדי שנה בשנה, אבל אין בגידול זה כדי להניח את הדעת עדיין; שנית, עוד לא זכינו לחנך גדולי תורה אמתיים שעליהם נתגאה, יש חוגי תורה וגם תלמידי חכמים, ואין אנשי קומה תורתית. הנצנים נראו בארץ, אבל עוד לא פרחה הגפן בכל תפארתה; שלישית, ופה הרחבתי את הדיבור, שרק מקצתו נמסרה - בהתאם לאמת - המידה העיתונאית הקובעת את ערכם של דברים על פי האקטואליות היום-יומית שבהם. נגעתי שלא במתכוון בבעיה חינוכית פילוסופית חמורה המטרידה את מוי זה עידן ועידנים. אמרתי כי לצעירים החרדים נתגלתה התורה בצורות מחשבה למדנית, בהכרה שכלית והיגיון צונן, אולם לא זכו לגילויה בהרגשה ה"חושית" החיה, המרעידה והרנינה לבבות. מכירים המה את התורה כאידיאה אבל אינם נפגשים עמה כ"מציאות" בתלי אמצעית הנרגשת ב"טעם מראה ומישוש". מחמת העדר "התחושה" התורתית מסורסת היא השקפתם של רבים מהם על היהדות. מצד אחד נוטים המה, צעירי אמריקה, לפעמים, לקיצוניות מופרזת, המבהילה בשחצנותה, ולעיתים תכופות מתנועעים המה בכיון מהופך ומסכימים לוויתורים ולהליכה בדרך ההתנגדות הקלה. במלה אחת, נבוכים המה בשבילי היהדות, ומבוכה זו היא בת תפיסת עולם וחוויית עולם בלתי משוכללות.

דו-פרצופין להלכה, המשכתי את שיחתי, ראשיתה היא הכרת אידיאה, וסופה - חווית מציאות. יש בה מן שגב הדיאלקטיקה הנועזה ביותר. פותחת היא ב"גדלות המוחין", בהעפלה אינטלקטואלית, אמיצת הכוח ורבת הביטחה, של בן-חורין אביר לב ומוח, וחותמת ב"קטנות המוחין" בהתמכרות תמימה של תינוק נבוך הכרוך אחרי אמו, שכולו סופה אימוציונאלית, תליאות, ייחול ובקשה, ללא אימון עצמי, ללא הכרה עצמית וללא גאות בת ההשליה ששמה עצמאות פרסונאלית.

ההכרה האינטלקטואלית והחווייה האמוציונלית

תחילת דרכו של בעל תורה הוא הלימוד. כשתלמיד חכם עסוק בפעולתו הקוגניטיבית, שיעור קומתו הולך וגדל. חירות הדעת והרצון הוא ראשון למושגים אצלו. הדעת העצמאית, ולא מקורות חוץ, הוא יסוד חייו."לא בשמים היא" ציטט רבי יהושע את לשון הכחוב, כשיצאה בת-קול והכריעה כר' אליעזר בענין תנורו של עכנאי. האדם בשקידתו על דלתות התורה מוצא את עצמאותו ועצמאותו ובונה את עולמו כולו משלו, בלי סיוע חיצוני. הוא האדריכל הקובע את מידת הבנין, תבניתו ומראהו. ריבונות נפלאה ניתנה לו מאת הבורא, נותן התורה. "על תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תודה וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות". עולמו של תלמיד חכם, שהוא בונה מכוחות עצמו, אינו נתפס בקטיגוריות של המוחשיות, הדמיון והרגש. מופשט הוא מכל סרך חוויות אלו. היגיון חותך שאינו נענה לקסמי הפנטסיה, דייקנות מחשבתית נטולת צפרונות והתחטאות נעורים, והנבה עמוקה, ללא משוא פנים לשום ערך ומאווי, מעצבים את דמותה של פעולת ההכרה ההלכתית. השכל האובייקטיבי בעל הביקורת החדה, המעוף וההיקף, הוא יסוד היסודות של העסק בדברי תורה.

גם אמונת תלמיד חכם בשלב זה מושתתת על גדלות אינטלקטואלית. האמונה יונקת מן האמת שמתגלית לו. כשהאדם מתעמק בתורת א-להים וחושף את המאור וההוד שבה, כשהוא נכנס לתוך תוכה של המחשבה ההלכית על כל גידוליה, משרשה עד נופה, ונהנה הנאת יצירה וחידוש, הוא זוכה להתיחדות עם נותן התורה. חזון הדביקות מתגשם על ידי הזדווגות השכל עם הרעיון הא-להי שהתגלם בדפוסי דינים, הלכות ושמועות. "כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה וכו' הרי שכלו מלובש בה באותה שעה והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה וכו' הרי זה משיג ותופס בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה וכו' והוא יחוד נפלא שאין כמוהו ולא כערכו נמצא כלל וכו'". כך כתב הרב הזקן ז"ל, בספרו "לקוטי אמרים" שבו נתנחה מחשבת יסוד של החסידות במלוא תפארתה ושלל צבעיה."ויכוון להתדבק בלימודו בתורה בו בהקב"ה, היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ד' זו הלכה ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול כי הוא יתברך ורצונו חד כמ"ש בזוהר וכל דין והלכה מן התורה הקדושה הוא רצונו יתברך" וכו'. אלה הדברים אשר דיבר רבי חיים איש ואלוז'ין, תלמידו המובהק של הגאון מווילנה, בספרו "נפש החיים" המשקף את תפיסת עולמו של רבו, המתנגד הגדול בכל תקפה ובהירותה.

ברם ההכרה ההלכית אינה נשארת סגורה בתחום השכל. פורצת היא לה דרך אל התודעה האכסיססנציאלית ומשתלבת בה. ההווייה האישית מתמלאה תוכן חי ומפעפע, בעל כיוון ומבט חדשים. המנוחה והעמידה בתוך ההווה הסופי מפנות מקום לתנועה קדחתנית אדירה, ללא הפסק וללא סיפוק, אל האין-סוף. החוייה הדתית הגדולה, המתבטאת בתסבוכת הרגשות, במצבי נפש אנטיתטיים בגילוי צורות הווייה חדשות, בסער של כיבוש ובחרג על-עצמי, נולדת. בניה של תורה נכספים אל הנעלה והנשגב וגם מתיראים מהם. מתבודדים המה במעמקי יחודם מתוך בישנות וצניעות ובשעת מעשה המה מתאווים להתחגר אל הזולת. שמחים המה בקיומם וגם מבטלים אותו תכלית ביטול, לועגים למוות. וגם מפחדים מפניו, עולים המה, נופלים וקמים, וכן כל כיוצא בזה. בשלב זה מתקיימת מיטאמורפיסה נפלאה. האידיאה הופכת נסיון מרתיח ומסעיר הדעת - באש קודש, ריבוא רבבות אותיות שחורות, שלתוכן נתכווצו תלי תלים של דינים, ביאורים, קושיות, בעיות, מושגים ומידות יורדות מן המוח הצונן והשאנן, השוקט על הפשטותיו הדקות ומערכותיו השיטתיות, אל הלב המלא רעד, רטט וחרג, ומתגלגלות בזיקי שלהבת חוויה אדירה הגורפת את האדם אל קונו.

איש - ילד התורה

והאדם הנסחף אל הא-ל, איננו עוד איש מבוגר, כביר הדעה ושליט הרגש, כי אם תינוק רך, שכולו מתלהב ומתרגש ושכולו נפעם מחמדת הילדות ומגעגועים טמירים שאינם נתפסים בקטיגוריות של ההגיון הבהיר. הגדלות השכלית שהגיעה לשיאה, חוזרת לשרשה, לקטנות המוחין, לקטנות ילדותית, שטל שחרית וטהרת התמימות לא נמחו ממנה. במקומו של גדול, העומד ברשות עצמו, מופיע קטן הנתון כולו ברשות אחרים, שאין לו בעולמו אלא ישרות ופשטות מרנינות לב ומשיבות נפש. ילד זה שאינו טורח להבין את המופלא ואת התעלומה - בעדו המציאות כולה מהווה פלא וחידוש מרהיבי עין-חי את חייו עם הא-להים ומתיחד עמו לא דרך אידיאות כי אם מתוך התלהבות ילדותית - ספונטאנית. אמונתו פשוטה ותמימה, טהורה כמי המעין הצחים השוקקים מן המקור סתרים. גישתו ישירה ללא התעלות שכלית, ללא "גדלות המוחין". הוא מרגיש בנוכחות א-לקים בכל חושיו, והרגשה זו משכרת את נפשו הערנית עד כדי דרגת שגיון-שגעון. כתינוק בוכה הרץ לתוך זרועותיה של אם אוהבת, כן נחפז איש-חלד התורה אל א-לוהיו. והא-ל מקבל את הילד באהבה וברצון. חובב הוא' תינוקות של בית רבם וילדים קטנים, תממי רגש ומחשבה. אין הקב"ה מזדקק לאדם אלא כשהוא פושט את עטיפת הגדלות והגאות החופפת על הילד הקטן המתחבא אי-שמה בנקרי אישיותו. אין לבוא אל מלך מלכי המלכים בלבוש - גדול דעה. רק על ידי המעטת הדמות האנכית והשפלת הקומה האינטלקטואלית זכוה האדם לקבלת פני השכינה. הקטן נכנס לפני ולפנים, הגדול נשאר בחוץ. שכרי שמים סגורים לפניו. "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברו בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ד'". רק הילד אהוב על אביו שבשמים, רק הנער מתחטא לפניו. אין חוט של חן משוך על המבוגר, העומד ברשות עצמו,"כי נער ישראל ואהבהו".

הזיקה בין הרב לתלמיד

גם הזיקה בין רב לתלמיד, בסיס המסורה הדתית, מתגבשת בשתי רשויות. באחת מהן מזדמנים שני בני- אדם מבוגרים, בעלי דעת והכרה, נושאים ונותנים ומתעמקים בתורה, מזדקקים למידותיה, עקרוניה ודקדוקיה ומטפלים בהם. היחס הוא טכני- הרב ממציא ידיעות לתלמיד. הקומוניקאציה היא פורמאלית. הפעולה היא אינטנציונאלית. ישנה התכוונות כלפי חוץ, כלפי הזולת, בין מצד הרב ובין מצד התלמיד. דו-שיח מתפתח ביניהם. מוחות נפגשים. המסורת היא עיווית. משתמשת היא בכלים קוגניטיביים דקדוקיים. משפטי הגיון ולשון, מורכבי מלים ואותיות קולטים מסורת זו.

ברשות השנייה משתעשעים שני ילדים, שטופי אור וחום. הנישאים בשטף חוויותיהם התמימות, ואינם נזקקים לאומר ודברים של הגדולים. הקומוניקאציה אדנה משתמשת בשקלא-וטריא הגיונית - לשונית, כי אם בריתמוס משותף של דפיקת הלבבות. אין ביניהם מאמץ מכוון, ואין פעולה מועדת-חוץ מקשרת אותם. אין הרב עסוק בדו-שיח עם תלמידו. הוא מושקע, ראשו ורובו, במונולוג - בחוויות עצמו על כל השוני שבהן. התלמיד מבלי שיתכוון לצייתנות, בולע פירורי רבו, ומסתבך בה. מיזוג חוויות - והשתתפות רשויות קיום מבצבצים ועולים מתוך המונולוג של הרב והקשבת התלמיד, קרב רב קשב, אל צלילי שיחת פלאים זו. תהליך זה של הקשבה מתחיל בשנות הילדות המוקדמות, כשהתינוק עדיין אינו רואה כלום מעבר לעולמו הקטנטן המסורת היא חווייתית. כליה הם מחוץ לגבול המחשבה והלשון.

מבשרי, אמרתי, אחזה את זה. הרבה למשל, למדתי ולימדתי על דבר ימי הדין והרחמים, ראש-השנה ויום הכיפורים. דנתי לפני אבא מרי, ז"ל, בעניינים אלה וגם דרשתי לפני קהילתי ולפני תלמידי וחברי עליהם מכל הבחינות- מצד ההלכה, האגדה והמחשבה הדתית. גם יש לי בכתובים מאמרים רבים הדנים בנושא זה. ובכל זאת עיני נשואות בימים אלה לחוויותי הילדותיות הנחשפות מתוך הערפל בגבורת-איתנים. רק הן, כשהן חוזרות וניעורות בזכרוני, משיבות לי את ששון רוחי וכנותו, רק אז אני שופך את נפשי הדוויה לפני א-ל עליון. ונדמה לי כאילו השכינה מתרפקת עלי בבת-צחוק של אם יקרה.

כשאני רואה את אבא מרי ז"ל, יושב ולומד בלילי יום הכיפורים בצניעות אינטימית מתור עצבות וגם חגיגיות את סדר עבודת היום במסכת "יומא" -"הוציאו לו את הכף ואת המחתה חפן וכו'", וצלילי הניגון, שתקוה וגם יגון בוקעים ועולים מן האתמול הרחוק, הנני במשך בהבלי כיסופים עזים אל עולם אחר, הרחק מעולמי המזוהם, האהבה מתעוררת בי והאש ניצחת בקרבי. רק אז אני מתחיל להרצות בהתלהבות הנובעת ממעמקי הווייתי את ברכת קדושת היום:" מחל לעוונותינו ביום - הכיפורים". כשעיני ניתלות בו או בזקני ז"ל, בעמידתם הכפופה עת אשר התוודו על עוונותיהם מתוך השתוחחות הנפש הנכנעת לקונה, גאוותי האבסורדית נשברת, ואני מרגיש כי יד נעלמה זורקת מים קרים וטהורים על נפשי העייפה ומשפשפת ומנקה את הזוהמה ממנה. די לי לפסוע פסיעות "אחדות" לאחורי, אל דמדומי שמחר ילדותי, ולמצא את עצמי עומד על-יד אבי, בתוך קהל חסידי חב"ד השקעים בתפילה, ולקלוט את האיוושה שהתנשאה מעל לראשי המתפללים בליל יום-טוב של ראש-השנה, ליל ההכתרה (די קאראנאציע-נאכט), בלשונם של זקני החסידים, כשיהודים שבעי דלות, רוגז ועלבון היו נותנים כתר-מלוכה לחי העולמים - כדי להרגיש את כל עומק האידיאיה של מלכות. אמנם הכרת היהדות שקניתי לי העמיקה, הרחיבה ופיארה חווייה זו, וגם העניקה לה שפעת תוכן ומשמעות. ברם חיותה וגם כוחה מפכים מקטנות-מוח של ילד תם, שעדיין הוא מסתתר אי-שמה במכמני נשמתי.

כבר נטע מסמרים למחשב זו רבי יהודה הלוי בדברו על ההבדל בין שם הא-לקים לשם המפורש, כי הראשון "יטה אליו ההקשה", והשני "תכספנה אליו הנפשות בטעם ובראיה". ועוד אמר בנוגע לרעיון זה: והטעם ההוא יביא מי שיגע אליו שימסור את נפשו על אהבתו ושימות עליה, וההקשה הזאת היא רואה כי רוממותו חובה בעוד שלא תזיק ולא יגיע בעבורה צער" (כוזרי, מאמר ד', י"ט). אע"פ שדברי רבי יהודה הלוי שם מוסבים על ההכרה המטאפיסית ועל העיון ההלכיי, מכל מקום הדגשתו, כי הזיקה לא-להים צריכה להתקיים בטעם ובראייה, חשובה לנו מאד. ההלכה עצמה, שתחילתה התאמצות שכלית טהורה של גדול הדעת, סופה טעם וראיה, מראות א-להים, יש בחווייה זו משום נובלות רוח הקודש, הכתוב עומד ומצווה:" טעמו וראו כי טוב ה' ". התכלית העליונה היא הרגשת ה' ה"מוחשית".

ההקשה קיימת הטעם חסר

כאמור למעלה, הנוער החרדי הצליח בתחום המאמץ השכלי. ניצוצות "גדלות המוחין" נקלטו בו. רכש לו ידיעות, סברות ופסקי דינים. נהנה הוא משיעורים יפים ומהתעמקות בסוגיא מסובכת. ברם עדיין אין הלב משתתף בפעולה זו. לא זכה עוד ל"קטנות המוחין". אין ההלכה נעשית לו מציאות נפשית. ההתוודעות הממשית עם השכינה חסרה. בלשונו של רבי יהודה הלוי הייתי אומר: ההקשה קיימת, אבל הטעם והראייה נעדרים. בטוח אני,כי תרבות הימים יתגשם גם חזון החווייה. ברם לעת עתה עוד לא זכינו לגישום זה.

בסוף דברי אלה הוספתי הערה קטנה כלאחר יד. גם זיקת הנוער התורני לארץ-ישראל, שבמהותה דתית היא משתקפת בראי זה. יודעים הצעירים את כל הערך שההלכה מייחסת לארץ-הקודש, אבל הכרה זו, כיתר ידיעותיהם, מובעת בניבים עיוניים היונקים מ"גדלות המוחין", ואינה משתלבת בחווייה דינאמית שיש בה מגעגועי הדורות. לכן חסר הרטט הפנימי. ואין מקום להתלהבות ולהקרבה עצמית. הכל מחופה בשקט ושאננות. במצב כזה התקווה לעלייה היא בבחינת חלום יפה.

זהו כל מה שאמרתי. אולם הארכתי עכשיו בדברי שבכתב במקום שקיצרתי בדברי שבעל-פה עם העיתונאי הנכבד. בכל זאת התוכן אחד הוא. בשאלת החטא והחוטאים לא נגענו. לא דנו בשאלה ארץ - ישראלית, כי אם על משימה חינוכית כללית. גם לא הרביתי דברי ניחוש בנוגע לעתיד..לא נביא אנכי ולא בן נביא. מר ש.ז. שרגאי כתב אלי - ומתוך מכתבו עלתה נימה של רוגזה - ושאלני, מפני מה לא טיפלתי באמצעי שיפור המצב. התשובה לשאלתו מחוורת כשמלה. אינני נמנה עם בעלי המופת, שמעלים ארוכה לכל נגע ומחלה. אובד-עצות אני בעניין זה. בעיית יסוד זו, העמוקה והרחבה,נוגעת בבבת עינם של החיים הדתיים פה, ואין שאלת היחס לארץ-ישראל אלא אספקט אחד שאיננו ניתפס בניתוח בפני עצמו. מי שיבוא ויתבע עלבונה של תורת חיים, הנופחת רוח ונשמה בלבבות אלמים, ויגאל את הנוער משוממותו החווייתית, יפרק גם את הבעייה שידידי מתלבט בה. בסגולות מלאכותיות אינני מאמין. הרבה האוירה הדתית, ספוגת התועלתיות השטחית, עושה הרבה הנטייה לצרמוניאליזאציה - שהיא גם, לפרקים וואולגאריזאציה - של הדת, גורמת, והרבה העדר כושר אינטרוספקציה רצינית וחישוב חשובן עולם ונפש מסבב.

על מי מוטלת האחריות?

אולם מכיוון שבאה לידי שאלת האחריות למצב זה, הנני נוטל רשות לגלות את הרהורי לבי. ההלכה לימדה אותנו לפשפש במעשינו, להתחרט על שגיאותינו ולהתוודות עליהן. אוי לו לאדם, אמרה ההלכה, שבמקום לגלות עוונותיו הוא מחפה עליהם וטופל את האשמה על אחרים. אויה לו ואוי לנפשו אם התמחה בחיטוט במגרעות הזולת, ותחת להתוודות בגוף ראשון, לשונו שנונה בסדר וידוי בגוף שני או שלישי. גם הכהן הגדול ביום-הכיפורים היה מתוודה על עצמו וביתו עובר לווידויו על אחיו הכהנים וקהל ישראל. לפיכך, אם מר מייזלש מקיפני בשאלות ותובע ממני שאצביע על האשמיים בדלות נפשית-רוחנית זו, אי אפשר לי לתלות את הקולר בצווארי מישהו ולהודות על חטאיו. הדבר שאני חייב לעשות הוא לפשפש במעשי. פשפוש כזה סופו קיטרוג עצמי. זו היא חובתו של אדם מישראל לפיכך אני מצהיר כי יש בידי להצביע על אחד האחראים למצב הנוכחי, והוא אני בעצמי. - אני לא יצאתי ידי חובתי כמורה דרך והוראה בישראל. חסרו לי הנוחות הנפשיים שמורה ורב זקוק להם, או נטול רצון הייתי, ולא הקדשתי את כל אשר לי למשימתי. בשעה שהצלחתי, במידה מרובה או מועטת כמלמד ומורה במישור "גדלות המוחין" - תלמידי קיבלו ממני הרבה תורה, וקומתם האינטלקטואלית התחסנה והלכה וגדלה במשך השנים שבילו בסביבתי - לא ראיתי ברכה מרובה במעשי ידי במישור החווייתי. לא עלה בידי לחיות עמהם חיים משותפים, להתדבק בהם ולהעניק להם נחום נפשי. דברי, כנראה, לא הציתו את שלהבת י-ה בלבות רגישים. חטאתי כמרביץ תורה שבלב הנמסרת בכוח המעטת הדמות עד כדי "קטנות המוחין" אתי תלין משוגתי.

מובן, שאיך אני נותן תשובה, המניחה את הדעת לשאלת מר מייזלש. מחייב אני את עצמי בנוגע למספר מצער של תלמידים שבאו ללמוד תורה ולקבל השראה ממני. אבל השאלה בינה עומדת, בכל תוקפה וחריפותה: על מי מוטלת האחריות לטמטום הלבבות הכללי שלא הוסר? לפתח מי רובצת האשמה לאי-התעלות רוחנית כזו בכלל? על מדוכה כזו שמר מייזלש יושב אין אני רוצה לשבת. מימי לא נלחמתי ביצריו של הזולת ולא הרציתי וידוי דברים על טעויותיו. אם ישנם עוד אשמים, יעמדו נא ויעידו על עצמם. ממאן אני להופיע כקטיגור המלמד חובה על אחרים. כל אחד יקיים בעצמו את דברי הברייתא: "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו".

בדבר אחד יודה מר מייזלש ללא כל פקפוק והיסוס, והוא שההכרעה הגדולה שנפלה אחרי מחלוקת ארוכה של שתי שנים ומחצה, כי "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא" נאמרה לא רק עלינו, יהודים פשוטים, נאמני ה"שולחן ערוך" בארץ ובגולה, אלא גם על בלתי-דתיים, בני העולם הגדול ורחב הידים, בין אלה שאין להם כלום. חוץ לד' אמות של חילוניות ובין אלה החורגים אל מקורות עתיקי הראשונה והיחידה- על ידי שלמה- שאינה נתונה להפקעה ואין כוח אנוש יכול לבטלה. כנראה היה אבא מרי מדגיש, שרבינו סובר שיש לארץ ולמקדש מקדש (קו"ף פתוחה ודל"ת צרויה) משותף, והוא השכינה שאינה זזה ממקומה אפילו היא מוקפת ע"י אפר ותלי חרבות.

מעתה הגע עצמך, אדם שמשחר ילדותו קלטו אזניו מלות פלאים כאלו ושמיום עמדו על דעתו רחפה נגד עיניו דמות אם ענוגה - השכינה התועה בין הרי יהודה השוממים ומבקשת את בניה שגלו ממנה - יאמר, כי תקומת המדינה ע"י בנים-בונים השבים אל חיק אמם תוציא את הארץ מקדושתה! שאל נא: קלגסי רומא לא הפקיעו את כבודה ותפארתה של ציון ולמרות העובדה, כי ירשוה לגיונות עידן ועידנים ויבלעוה עובדי כוכבים, קדושתה בתוקפה עמדה, ופלא לידת המדינה הסיר את כתר הקדושה מעל ראשה? אמנם הרבה מבניה-בוניה טועים ותועים, לפי עניות דעתי, בהשקפותיהם ודעותיהם על דבר ייעודו הרוחני של עם ישראל. ברם הפרחת הקדושה, שלא הוסעה על-ידי צר ואויב, עקב התנחלות בנים בארץ אבות - מאן דבר שמיה? תמיהני על מר מייזלש שישים בדותא כזו בפי. אטו בשופטני עסקינן? אינני מאמין כי אבסורדיות נזו יצאה מפי "רבי מפורסם". אינני יודע למי נתכוון מר מייזלש. אולם: "רבי מפורסם" הוא מן הסתם בר-אוריין, בר-אבהן ודחיל-חטא ואדם חשוב כזה לא יוציא מפיו דיבת הארץ בכלל ודברי הבל ורעות רוח בפרט.

בין ממשלה ומדינה

כאמור למעלה, לא שוחחנו כלל על האחראים לתנאים הנוכחים, ולא חייבתי שום אדם. אמנם אפילו הייתי מייחד את הדיבור לבעיה זו, והייתי מלמד חובה על מישהו מקברניטי היישוב, לא היה אפשר למצוא בהאשמה כזו (שמעולם לא יצאה מפי) שמץ של קיטרוג על המדינה עצמה. אני מבדיל תמיד בין ממשלת מדינת ישראל ובין מדינת ישראל. המדינה היא קניין העם כולו, שניתן לו מאת הקב"ה בחסדיו המרובים. ישנה זיהות גמורה של הארץ בקדושתה עם המדינה. מצוות ירושה וישיבה מתבטאת לא רק בפיתוח ממשי של אדמת ישראל - בניין בתים, נטיעת יערות וגנים, איכלוס הארץ וכו'.. - כי אם גם בכיבוש פוליטי ותפיסת הארץ על-ידי ישראל. בעצמה של העובדה, כי ריבונות מדינית ישראלית קיימת וכי יהודים שולטים בארץ - חולשים על גורלה, קובעים את מיכסת ההגירה, שומרים את גבולותיה ועסוקים בתיקון ענייניה בלי נוגש ומפריע - מתגשם האספקט העיקרי של מצוות ירושה ימים, חרג שאינו קשור באורח חיים מסוים של שמירת המצוות, אפילו תופסים המה מקום מכובד מאד בדברי ימינו וזכיותיהם מרובות. כאיש הכנות והאמת יסכים מר מייזלש על ידי, כי אין הישגים הסטוריים-פוליטיים, אף אם חשיבותם גדולה, משנים אפילו קוץ אחד בפסק רבותינו, המטפיסי-אכסיולוגי, שהווייתו של האדם תלויה על בלימה וזקוקה לזיקוק, לטיהור ולתיקון. מעתה חובת תיקון קיומו של בחיר היצורים על-ידי חישוב חשבון עולם ופשפוש במעשים חלה לא רק עלינו אלא גם עליהם. לצערי הגדול מפרק לפרק אני שמוע את ההשקפה הרווחת בחוגים מסוימים, כי רק היהודי חובש הכיפה צריך לפשפש במעשיו, בשעה שהיהודי גלוי-הראש הופקע מחיוב זה. הווייתו שלמה היא, ופעולת תיקון למותר היא. אחרת איני יכול להבין את הזיקה שכולה אומרת לפעמים ותרנות ונטיית חסד חנם מצד נציגי המחנה החילוני אלינו, יהודים מזוקנים, שומרי מצוות ישנות, המאמנים בחוקות עולם ובערכי נצח והמסתגרים בגבולות אשר גבלו ראשונים.

קדושה קיימת ועומדת

מר מייזלש כותב:"ועיקר תוכנם הוא: מדינת ישראל כאילו הסירה את העטרה מראשה של ארץ-ישראל וכו' מעין זה נמסר לפני זמן מפי רבי מפורסם וכו' שמדינת ישראל הפקיעה, כביכול, את קדושתה של ארץ ישראל". כאמור למעלה לא שוחחנו כלל על אודות שאלת האשמה הכללית או הפרטית ולא לימדתי חובה על שום יחדד או גוף ציבורי. אולם ימחול לי מר מייזלש אם אומר בגילוי לב, כי שגגת פירוש והוראה יצאה ממנו. תמיהני עליו, איש העמקנות והעדינות שיאמר דברים כאלה.

כל ידידי, ובתוכם מר מייזלש, יודעים שהיה לי רב מובהק, אבא מרי ז"ל. הרבה תורה למדתי מפיו. עדיין אני ניזון בזכות תורתו. אחד הנושאים החביבים עליו ועל אביו, רבם של ישראל, רבי חיים בריסק ז"ל, היה עניו קדושת הארץ והמקדש. תלי תילים של חידושים וביאורים דרשו על כל קוץ וקוץ של שאלת "קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא". בעוקר טיפלו בשיטת רבינו משה בן מימון, כי קדושת יהושע בטלה, וקדושת עזרא על-ידי חזקה קיימת לעולם ועד. בנחת-רוח מיוחדת ומתוך התלהבות שהיה בה מעין השראה עילאה היה אבא מרי מצטט את דברי רבינו הגדול בהלכות בית הבחירה. פרק ששי, שמתוכם מוכח כי קדושת הארץ השנייה, המתמידה בכל תפארתה אף בחורבה והשתלטות זרים עליה, דומה בנידון זה לקדושת המקדש וישיבה. אלה הם דברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם: "שנצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן הא' יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה בידי זולתנו מן האומות או לשממה וכו'. הרי נצטוינו בכיבוש כל הדורות, ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל וכו'.. הכל היא ממצות עשה שנצטווינו לרשת את הארץ ולדור בה וכו'". רבינו הגדול הדגיש כי מצוות ירושה וישיבה מחייבת בשני דברים: 1) בהשתלטות ריבונית (ש"לא נעזבה בידי זולתנו"); 2) בהפרחת השממה הממשית ("או לשממה". קדושת הארץ הנאצלת על המדינה לא ניתנה להפקעה, ואין איש יכול לטמאה או לחללה. ברם, הממשלה הנבחרת על-ידי האוכלוסים אחת לארבע שנים, אינה נושאת כתר קדושה. גוף פוליטי חילוני הוא, שנוצר על-ידי תנועות מפלגתיות על כל תכסיסיהן. ממשלה הולכת וממשלה באה, מפלגה עולה ומפלגה יורדת, והמדינה, אנו תפילה לא-להי מרום, תעמוד לעד.

זיהוי המדינה עם השלטון הזמני או עם היחיד הדגול מרבבה מעין פתגמו של לואי הארבעה-עשר - "אני הוא המדינה"- אינה אלא גלוריפיקאציה אלילית של בשר-ודם שוכן בתי חומר. בדבר זה טועים הרבה מחברי החרדים וגם רבים ממנהיגי המפלגות החילוניות משולטות בארץ. הראשונים לפרקים תולים את הקלקלה במדינה ישראל, כשאחד מבאי-כח המפלגות השליטות מטיח דברים כנג קדשי ישראל; האחרונים מאמינים, כי השלטון הפוליטי אשר בידיהם מעניק להם גם סמכות רוחנית שלא ניתנה לעירעור ולביקורת. אלה ואלה טועים. מצד אחד, שום קיטרוג לא ינתק את כלל ישראל מהתקשרותו וזיקתו אל המדינה כמתנת ה'. העם יודע, כי אין תפארתה המתמידה של המדינה נפגמת על-ידי טעויותיו של גוף פוליטי המושל בה לפי שעה. מצד שני, הנהגה רוחנית לא נמסרה לשליטים מדיניים; רב להם בכתר מדיניות. במקצוע זה זכויותיהם גדולות ומזהירות. אבל נתר כהונה רוחבית מונן לאחרים.

מהותה רבת-הסבל של הדת

בהשגותיו עלי תולה מר מייזלש בוקי סריקי במלים אחדות שכאילו נפלטו מפי בשיחתי עם העתונאי הנ"ל. הנני מצטט את המשפט שבו תלה את דבריו: "ראש הממשלה מר דוד בן-גוריון אינו תופס, מה חשובה היא הדת למדינת ישראל; רק בכוחה אפשר למשוך את הנוער ולדרוש ממנו הקרבה עצמאית והגשמה עצמית". דברים בלשון בזו לא יצאו מפי. אף-על-פי שאני תושב אמריקה זה שנים רצות, עדיין לא סיגלתי לי את ההשקפה הפראגמאטית על הדת. לדעתי, אין האמונה באה לשמש את צרכי בני-אדם, ואין השאיפה הטכנולוגית-שימושית, שמקומה בהכרה המדעית, אופיינית לחרג הסראנסצנדנטאלי שבאדם. מעולם לא נסיתי לבאר את תורת ישראל בקטיגוריות של בריאות הנפש (mental health) שלוות הרוח (peace of mind) וכיוצא בהן, אף-על-פי שגישה זו רווחת כאן גם בין הוגי דעות יהודיים חרדים ובלתי-חרדים. אין אני מתלהב למראה כל אלה החיבורים והמסות,שתוכם רצוף רציונאליזאציה בורגנית שטחית, השואפים להביא את תורת ישראל בכתר מלכות מודרני-בוהימי ולהראות להשאננים בפרברי בוסטון, ניו-יורק ולוס-אנג'לס, כי מוכשרת היא להיכנס לטרקליניהם המקושטים. נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור, סחור לנושא אחד: שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, ולשלום המשפחה ולעמדה חברתית.

הפעולה הדתית בעיקרה חווית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם הא-ל לפונדק אחד, הוא נתבע ע"י הא-ל להקרבה עצמית המתבטאת במאבק עם יצריו הפרמיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת "משא" טרנסצנדנטאלי, בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר והמוזר, בהתנגשותו עם משטר חילוני ובכמיהותיו א,ל עולם פרדוכסאלי שאינו מובן לאחרים. הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת. בחירי האומה מאותה-שעה שגילו את הא-ל התעסקו בפעולת הקרבה מתמידה, הקב"ה אומר לו לאברהם:"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו'". כלומר אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשיא את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק ישחט על-גבי המזבח, תשאר גלמוד וערירי. שום בן לא יולד לך, הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה. כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעונין בבנך אשר אהבת ותאהב לעלום. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק וכשתיקץ תמצא אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של יסורי הנפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה. מובן, שסופה של החווייה, ששרשה סבל וחרדה, הוא גיל עולמים בשעה שהסיר אברהם את בנו מעל המזבח על פי פקודתו של המלאך נהפך הסבל לשמחת עולם והחרדה - לאושר נצחי. תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמאות וסופה - מציאת העצמות. ברם אי אפשר לאדם למצוא את עצמו מבלי שיקריב את עצמו עובר למציאה. אין האדם מוצא אלא מה שנאבד לו,ואין יש זוכה בשום דבר משלו אם אותו דבר לא הופקע מבעלותו ורשותו קודם לזכיה.

אמנם התורה הבטיחה גם אושר זמני- ממשי למקיימי מצוותיה. אבל אין הבטחת תועלת זו אלא תופעת לוואי למהותה הנשגבה החודרת הכל ומקיפה הכל של האמונה בא' עולם. תכנית מהות זו היא למעלה מכל הצלחה סופית כשאני מפקיע את הגישה התועלתית אל הדת אני מתכוון לא רק ליחיד וצרכיו הפעוטים, כי אם גם אל הציבור וענייניו הגדולים. אין הדת מותנית בהליכותיו השימושיות של היחיד או הציבור, ואינה כפופה לצרכיו אפילו היותר- חיוניים. הלכך אין אני סובר, שהדת צריכה לשמש כלי שרת למדינת ישראל על אף חשיבותה ההיסטורית המרובה.

אין ערכה של הדת, שמהותה היא פגישה אפקוליפטית-טראנסצנדנטית של האין-סוף, נמדד באמת - המידה של אידיאות פוליטיות המעורות, בפעולה הסופית של האדם. מתעטפת היא האמונה הדתית בשוני שלה ובייחודה המוחלט; היא השורש והיא גם הצמרת של התודעה האכסיסטנציאלית בלעדיה אין חוויית הקיום אפשרית, אין משמעות לשום דבר או תופעה, והכל נהפך לאבסורדיות גמורה. הלא זוהי הגדרת האמונה, כפי שנוסחה על-ידי רבינו משה בן מיימון בראש ספרו הגדול: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא,. וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו ואם יעלה על הדעת, שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת, שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי. ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם".האמונה היא התגלות מוחלטת ואינה זקוקה לשום הצדה. עצמאית היא בכל הבחינות והמובנים. נמצא, כי לא יכולתי להשתמש בפראזה כזו: "מה חשובה היא הדת למדינת ישראל" - כי הרי יש בה לפי שיטתי, משום זיוף מהות האמונה והדת.

מה שבא לידי ביטוי בשיחה זו היה רעיון אחר לגמרי.אמרתי, כי כשם שאני מבדיל בין ממשלה למדינה, כבין קודש לחולי כך אני מבחין בין מדינה הרפודה קדושת הארץ לכנסת ישראל בדמותה המקורית, בהתייחדותה עם א-להי ישראל והזדהותה עם תורת הנצח, כבין קודש לקודש. גבוה מעל גבוה שומר, ומעל הכל שוכן א-ל עולם שנתגלה לאומתו והתווה לה דרך-חיים מיוחדת. זיקה זו של עם לא-ל היא תכלית הכל ויסוד הכל. גם קדושת הארץ היא פרי ההשראה העליונה שנחה על האומה בהתקשרותה אל קונה. מחוץ לגדר מופלא זה אין ערך לארץ קטנטנה מוקפת אויבים.

שתי בריתות כרת הקב"ה עם אברהם, ברית ראשונה הנציחה את הקשר בינו לבין האומה: "והקימותי בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם ברית עולם להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך". הברית השנייה באה לקיין את מתן הארץ לאומה."ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם". ברם, אין ברית הארץ חטיבה עצמאית; משתבצת היא בברית האומה עם א' כחתימת הכתוב: "והייתי לך לא-להים". לפיכך אני תופס את כל גדולתה, ערכה וחשיבותה של המדינה, את כל הפלא שהתרחש בתקומתה ובהתמדתה, רק מתוך מערכת יחודה של האומה ויחדותה עם א-להי ישראל. כיצור היסטורי-חילוני שאינו מוזרם על ידי הייעוד הבריתי אין המדינה מלבבת אותי, ואין היא מלבה אש יוקדת בקרבי. כמו כן אין אני יכול לצייר בנפשי את זיקת יהודי התפוצה למדינה בתחום התפיסה החילונית.

ההתעוררות הדתית לא באיצטלה הפוליטית

הצדק עם מר מייזלש, שאפילו אם בהגה השלטון יתפוס איש חובש כיפה לא ישתנה היחס של הנוער היהודי בגולה אל המדינה. שלטון פוליטי אפילו יעמוד בראשו איש דתי לא ישנה ברב את מצב הדברים. אוכלסי ישראל, בין בארץ ובין בגולה, זקוקים לגאולה נפשית - רוחנית להשראה מלאה ולגילוי שכינה. פדיון נפשו של הדור והתעלותו לא יבואו על-ידי מנהיגים פוליטיים, אף-על-פי שכוונותיהן רצויות וזכויותיהן מרובות בהרבה תחומים. אין אני בז למפלגות דתיות-פוליטיות, הנלחמות על ביצורה של הדת במדינה. אני מעריך ומכבד את עמידתן האיתנה למען הגנה על קדשי האומה. אף-על-פי שלא תמיד הנני מסכים לקו הפוליט שהן נוקטות, מכל מקום אני רוחש להן חיבה ואהדה. הסיסמה שהן דוגלות בה, הקוראה לעמידת גיבורים בתוך העולם החילוני על כל נפתוליו במקום ניסה, שהיא תחילת נפילה, ולמאבק בחרף-נפש על טיהור החיים המודרניים במקום פרישה בת הייאוש - מעוררת רגשי כבוד בי. בכל זאת, ההתעוררות הדית הכללית, שלה אנו מייחלים, לא תתקיים באיצטדיה הפוליטית. נחוצה התעלות מעבר לגבולות הצרים של הפוליטיקה (אפילו היותר טובה) למישור עליון של תנועת רוח חובקת זרועות עולם. המפלגות הדתיות עצמן צריכות להעתיק את נקודת-הכובד של העסקנות מן הכנסת אל בית הספר והישיבה, מאסיפת מנהיגים למלמדות והוראה, מן הפולמוס בזירה הפוליטית להשפעה רוחנית רבת ממדים. היהדות המסורתית צריכה לתת תוכן ומשמעות לחיי היחיד והציבור. לפתוח לנבוכים ותועים את שערי הדת המרננת והמשחת לבבות. ישנה תביעה אלמת מצד אלפים ורבבות המכוונת אלינו, לקרבם אל מקור המקורות של תודעת הקיום של האדם - האמונה בא-לקים חיים. בערגתם אל הנשגב והנהדר, למשהו מרומם ונעלה, נמשכים הם בכח סטיכי אל מרחקים נפלאים. אם נחמיץ את השעה הזאת, שעת כמיהה וחרג, נצטרך לתת דין-וחשבון לפני בורא העולם.

אני בטוח שתשובת הציבור, שעליה הבטיחה תורה (רמב"ם פ"ז מה' תשובה, ה"ה), תתגשם מחר או לאחר זמן על ידי השראה עליונה מצד אחד, ויקיצת הרצון הטהור הפנימי הטבוע במעמקי נשמת האומה, מצד שני, אף אם נשב בחיבוק ידים ולא ניחלץ לגאולתה הרוחנית. מתי? אינני יודע! ברם, בוא תבוא אף אם בוששו פעמיה, ועמה יופיע מלך המשיח אף אם התמהמה הרבה. ברם יש לאל ידינו להחיש פעמיה וגם פעמיו.