מאבל לנחמה[1] / הרב יהודה שביב
ימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, ימי בין המצרים, שרויים בסימן מנהגי אבילות המכבידים והולכים ככל שקרב יום המר, יום שריפת בית המקדש.
מאז חרב הבית לראשונה הפכו הימים לימי אבל, ועד היום כשעברו כבר קרוב לאלפיים שנה מאז חרב הבית בשניה ממשיך העם להתאבל ולקונן.
אבילות שבכאן זוקקת התבוננות מנקודות מבט של הלכות ומנהגי אבילות.
הכתוב בירמיהו (כ"ב) "אל תבכו למת ואל תנודו לו", שימש להם לחכמים במסכת מועד קטן (כז:) מקור לקביעת גבולות לאבל.
"אל תבכו למת - יותר מדאי, ואל תנודו לו - יותר מכשעור. הא כיצד? שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ותספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני".
ונקבעו הדברים להלכה.
"אין בוכים על המת יותר משלשה ימים ואין מספידים יותר משבעה...אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי. שנאמר: "אל תבכו למת ואל תנודו לו" כלומר יותר מדאי, שזהו מנהגו של עולם, והמצער עצמו יותר ממנהגו של עולם הרי זה טפש..." (רמב"ם אבל, פי"ג, י - י"א)
תורת חיים אינה מניחה לאדם מישראל לשקוע כל ימיו בצער ועצבות על ההולכים.
שכחה ניטעה בו באדם כדי לאפשר לו לחיות את ההוה. והנה אותה תורת חיים, היא המצווה עליו להתאבל כל שנותיו על שאירע לפני מאות שנים!
שבועה שנשבעו גולי בבל:
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" (תהלים קל"ז)
עדיין מנסרת בחלל עולם ומשביתה שמחה שלימה מבתי ישראל. ומאות שנים אחרי החרבן ישיר הלוי בספרד:
"איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה כי יסחבו הכלבים את כפיריך. או איך מאור יום יהי מתוק לעיני בעוד אראה בפי עורבים פגרי נשריך" (בשיר ציון הלא תשאלי)
עד שאנו תמהים על האומה בואו ונתמהה על אבי האומה - ישראל סבא. משראה אבינו יעקב את כותנת יוסף הטבולה בדם וסבור היה כי טרוף טורף - שוב לא קם מאבלותו.
"ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם. ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה". (בראשית ל"ז: ל"ה)
ועברו שלושים יום ועברה שנה וחלפו שנים ויעקב עדיין אבל ואינו חש למנהגו של עולם ואינו משתדל להינתק מזכרונות עבר ולנהוג כדרך שבני אדם נוהגים במתיהם, ולו עוד בנים ובנות ובני בנים ?!
כבר ביארו חז"ל פשר הדבר.
"וימאן להתנחם - מאי טעמא? לפי שאין מקבלים תנחומים על החי, אבל המת משתכח מן הלב, שנאמר (תהלים ל"א) 'נשכחתי כמת מלב'" (מסכת סופרים פכ"א)
קבלת תנחומים משמעותה, השלמה עם הניתוק, השלמה עם עובדת ההסתלקות. חושיה הבריאים של הנפש מבקשים להם תנחומים בתחליפים הממלאים מקום המת [השווה "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כ"ד: ס"ז)].
על החי אין הנפש מתנחמת באשר בעומקה חשה היא שעדיין קיים הקשר עדיין אין ניתוק, וברבדיה החיצוניים אין כאב הפירוד פוסק. וביותר, שאין נמצא תחליף לחי הקיים, אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה וכל עוד קיים האחד אין לו מחליף ואין לו תמורה.
נמצא, אבילות על החי הנחשב כמת, איננה ביטוי לצער על שארע פעם אלא על שהווה עתה, על ניתוק שמורגש, על תמורה שאינה נמצאת.
בית המקדש - בית חיינו הוא. נשרף - אך לא כלה, נחרב אך עדיין קיים, אם שעלה למעלה אם שנגנז בתהומות, עדיין הווה הוא, אלא שאינו מצוי עמנו, או שמא אין אנו מצויים עמו. ועל כן אין האבל והכאב פוסקים עד ישוב יבנה הבית. ובהגיע ימי מועד החורבן מתחדש הכאב כאילו זה עתה חרב.
"כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו, מעלה עליו כאילו הוא החריבו". (ירושלמי יומא פ"א: ה"א)
הנימוק להגבלת אבלות על המת הוא:
"מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני". (מו"ק שם)
באבילות על חורבן המקדש ככל שתארך וככל שתעמיק, לעולם לא תמצא במדרגה שלגביה ניתן לקבוע: רחמנים יותר ממני. על חורבן אבל גם הקב"ה.
"על כן אמרתי שעו מני אמרו בבכי, אל תאיצו לנחמני על שוד בית עמי... ויקרא ה' א-להים צבא-ות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וחגור שק. (ישעיהו כ"ב, ד', י"ב)
ומה נוגע ונוקב הוא תיאורם של חכמים:
"...אותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ..." באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי מה עשיתי, השרתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, ח"ו שהייתי שחוק לגויים ולעג לבריות...וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש אמר: בודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי על ביתי, בני היכן אתם , כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם, התרתי בכם ולא חזרתם בתשובה. אמר הקב"ה לירמיהו: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחיד ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו ואין לך כאב לא עלי ולא על בני". (פתיחתא לאיכה רבה, כ"ד)
ולא היתה זאת בכיה לשעה, מאז ועד עתה מהדהד בחללו של עולם קול בכי של מעלה:
"אמר רבי יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר :אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגלתים לבין אומות העולם" (ברכות ג.)
בכי ושאגות, אם של מעלה ואם של מטה משמשים מחאה בלתי פוסקת כנגד מצב האבילות - הרגשת החסרון, אי השלמות עם המצב ותביעה בלתי פוסקת לתיקון. היא, האבילות צדה האחד של המטבע, כשצדה האחר - תפילה לתיקון. לא בכדי הכתוב עמו מסיימים אנו את מגילת הקינות הוא "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
כך מפתח המהר"ל רעיון זה:
"...וכאשר יש אבילות על ירושלים ובזה נראה כי יש הפסד וחסרון בעולם, ולכך הוא חוזר אל הסדר זה שכתוב:' שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה' ר"ל כי המתאבלים עליה בשביל החסרון שהגיע לעולם הזה ועל זה הוא מתאבל...אבל אם אינם מתאבלים וכאילו לא היה כאן חסרון, וכאשר אין כאן חסרון אין כאן חזרה. (נצח ישראל, פ'רג")
מכאן - כל הנמנע מלהתאבל על ירושלים, מעכב את הגאולה, וגרוע הוא מאותם שגרמו ישירות לחורבן.
"לכך על האדם להתאבל על חורבן בית המקדש, ויהיה מתאונן ומקונן על חורבנו ויתפלל שיחזור ויבנה בית המקדש וכאשר אין האדם עושה דבר זה כאילו הוא סיבה לחורבנו ובירושלמי: הראשונים העבירו את התקרה והאחרונים פעפעו אותו וכל כך למה: שלא עשו תשובה. וביאור זה: כי הראשונים אשר בעבור חטאם נחרב הבית אין זה רק העברת התקרה, אבל האחרונים שלא עשו תשובה אין זה אלא עקירת השורש. והטעם: כי האחרונים אשר ראו לפניהם חורבן הבית ואין עושים תשובה להחזיר את הבית, אין זה כי אם שאינם חפצים בבית, מאחר שיש לפניהם במוחש חסרון הבית ואינם עושים תשובה להחזירו" (שם)
אפשר שזה עומק משמעות הביטוי שטבע המהר"ל בפ"א של ספרו זה - "הגלות סיבת הגאולה" לאמור תחושת הגלות, הסבל שסובלת הנפש מהיותה שרויה בגלות והרצון לשנות להחלץ ולהגאל, הם הם סיבות היינו המבוא לגאולה.
ומגלות ראשונה נלמד: רק לאחר שזעקו בני ישראל מן העבודה, נגלה ה' למשה ושלחו להציל את העם מעבדות מצרים.
אפשר ורעיון זה הוא המונח ביסוד ציורי האגדות על משיח הנולד בט' באב. ללמד כי בעומק תחושת כאב הגלות והחורבן, נזרע זרע גאולה העתיד לנבוט.