בדין שבעה נקיים בנידה ובזבה / אליקים קרומביין

הגמרא במגילה כ"ח: מביאה את דינו של ר' זירא: "בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים", למדות שמדאורייתא רק זבה גדולה הראוה ג' ימים ברציפות זקוקה לשבעה נקיים. והקשו התוס' שם ד"ה שאפילו;" וקשיא היאך מצינו טפה כחרדל הגורמת שבעה נקיים בדאורייתא, דודאי לא תקנו חכמים דבר דלית דכוותה דאורייתא".

לכאורה נראה שקושית התוס' צריכה עיון, שהרי דבר זה לא חכמים תיקנוהו, אלא בנות ישראל הן החמירו על עצמן לשבת ז' נקיים, ומסתבר שדין הנובע ממנהג שנהגו ולא מתקנת חז"ל אינו צריך להיות כעין דאורייתא, דכל דתקון רבנן דווקא כעין דאורייתא תקון. אלא שיש לומר שהתוס' סוברים שאחרי שנהגו בנות ישראל בחומרה זו באו חכמים ותיקנוה כתקנה, ותוקף החיוב לשבת ז' נקיים נובע מגזירת חז"ל. וכן משמע מלשון הגמ' נידה סז: -"מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהן רבנן". וכ"כ הרי"ף בהלכות נידה -"עבדו רבנן הרחקה יתרה והנהיגו בנות ישראל למיעבד כרבי זירא".

והנה התוס' תירצו את קושיתם בזה"ל:" ויש לומר דאשכחנא בה שפיר בז' לספירתה שסותרת הכל". דברי התוספות תמוהים משתי סיבות. ראשית, למה נקטו התוס' את השביעי לספירתה דווקא, הלא גם זבה הרואה באחד משאר ימי ספירתה סותרת את מנינה, וצריכה להתחיל מחדש לספור ז"נ. ועוד קשה על דבריהם שעדיין אין זה כעין דאורייתא שהרי בנידה בזמן הזה האשה יושבת ז"נ על טיפת דם כחרדל שרואה עכשיו, ולכאורה בזבה שסותרת אינו כן, אלא יושבת היא על ראייתה הקודמת, וזה שסותרת מחמת ראייה חדשה הוא משום שאין כאן שבעה נקיים, ולא משום שהיא צריכה לשבת ז"נ על הראיה הזאת, שהרי רק ראיית דם ג' ימים מצריכה ז"נ.

אלא שיש לעיין בדין זה שזבה הרואה דם בימי ספירתה סותרת את מנינה, שמקורה מן הפסוק:" ואחר תטהר- אחר אחר לכולן, שלא תהא טומאת זיבה מפסקת בינהם". (נידה לג:) על פי פשטות היה אפשר להסביר שההלכה הזאת מורכבת משני דינים 1) אותו יום שבו היא רואה לא עולה למנין, שאינו יום נקי: 2) אנחנו זקוקים לשבעה ימים רצופים דווקא, ואותו יום אחד טמא מפסיק וסותר את רצף הספירה, ולכך צריכה לספור מחדש[1]. ברם הסבר זה אינו נכון, מפני שבגמרא שם נאמר שפולטת שכבת זרע סותרת יום אחד מספירתה אך לא את כל המניין, ומזה מוכח שיום אחד שאינו עולה למנין אינו פוסל בהכרח את שאר הימים. אם כך, עלינו להבין למה ראיית דם סותרת את כל המניין, ולמה ראייה זו שונה מפולטת שכבת זרע שאינה סותרת אלא יום אחד.

ונראה שאפשר להבין את הדבר בשני אופנים. ייתכן שגן ראיית דם וגם פליטת ש"ז סותרות משום חיסרון ב- "נקיים". ההבדל ביניהם הוא שראיית דם מהווה ליקוי יותר חמור בנקיות מפליטת ש"ז, ולכן ראיית דם סותרת את כל המניין וש"ז סותרת רק יום אחד, ולפ"ז יש שתי הלכות של נקיות, דהיינו, שכל השבעה ביחד יהיו נקיים מדם, ושכל יום בפני עצמו יהי נקי מפליטת ש"ז.

אולם ניתן לומר שהסתירה של דם שונה במהותה מן הסתירה של פליטת ש"ז, וששתי הסתירות האלה מתייחסות לשני, תפקידים שונים של ספירת ז' נקיים.

מצד אחד, הרי שיש לראות את תקופת הנקיים כמטהר, כשלב ראשון בתהליך שנמשך בטבילה והערב שמש ונגמר בקורבן. למלא את התפקיד הזה הימים צריכים להיות נקיים, וכל יום הנטמא בשכבת זרע או בדם אינו משתתף בתהליך הטהרה.

אבל ייתכן שיש לתקופה השאת גם תפיק שני: להוות בירור סופי שהזיבה נגמרה."אם טהרה מזובה" - אמרה תורה - "וספרה לה" ראיית דם בימי הספירה הינה הוכחה חד - משמעית שהאשה לא טהרה מזיבה, ובטעות התחילה את תהליך הטיהור. רק אם היא תעבור את תקופת השבעה בלי ראייה נוספת נחשיב את ספירתה, ואז נאמר למפרע שראייתה האחרונה סימנה את גמר הזיבה.

השאלה הזאת שנויה במחלוקת ראשונים. הרא"ש בפרק בנות כותים סימן א' מביא את דעת הראב"ד שפליטת ש"ז אינה סותרת בכלל לענין היתר האשה לבעלה, והיא משמעותית לגבי טהרות בלבד. אחת מהוכחותיו של הראב"ד היא מנימוק הגמרא לאיסור שזבה תטבול בשביעי לספירתה, דהיינו שמא תשמש ואח"כ תראה דם ותסתור את מנינה למפרע (נידה סז:) טוען הראב"ד: לו היתה פליטת ש"ז רלבנטית לגבי היתר לבעלה, הגמרא היתה מזכירה גם את החשש שהאשה תפלוט ש"ז לאחר הביאה ותסתור את היום האחרון. אולם הרא"ש עצמו חולק וסובר שפליטת ש"ז סותרת גח לטהרות וגם לבעלה, ואת ראיתו של הראב"ד הוא דוחה: "ונ"ל שאינה ראיה דפולטת אינה סותרת יום האחרון, דודאי דם בזבה וזיבה בזב שסותרין כל המנין עד ערב יום ז', אבל פולטת שכבת זרע שאינה סותרת אלא יום אחד אם פלטה אחר שספרה מקצת היום שוב אינה סותרת, דעיקר סתירת שכבת זרע משום דלא מיקרו נקיים, וכיון שספרה מקצת יום וטהרה לבעלה כבר שלמו הנקיים ושוב אין שכבת זרע סותרת.

טענת הרא"ש ברורה. גם אם ש"ז רלבנטית לגבי בעלה, הגמ' לא היתה מזכירה אותה ביום השביעי, מפני שבאותו יום היא בודאי אינה סותרת. קיים הבדל יסודי בין הסתירה של ראיית דם לבין זו של ש"ז. ש"ז סותרת בגלל חיסרון ב-"נקיים": ראיית דם סותרת מפני שתהליך הטהרה אינו יכול להתחיל לפני שהזיבה פסקה. השוני העקרוני הזה מתבטא בשתי השלכות מעשיות. ראשית, דם סותר את כל המניין, וש"ז סותרת רק יום אחד. שנית, דם סותר ביום השביעי, אך לא שכבת זרע. חיסרון ב- "נקיים" אינו מהווה בעיה ביום השביעי, משום שתפקידה המטהר של שבעת הימים יכול להתבצע (לדעת הרא"ש) גם ע"י מקצת היום. אבל דם סותר את כל המניין אפילו אם ראתה בסוף היום השביעי שגם מן הראייה הזאת התברר שהזיבה טרם נגמרה[2].

נראה שהתוספות סוברים כדעת הרא"ש, ולכן הם מוכנים לקבל את סתירת מניין הזבה ע"י ראיית דם כאב-טיפוס דאורייתא לחומרה של בנות ישראל.

התוס' מבינים, כמו הרא"ש שדם סותר מפני שהוא המשך הזיבה הראשונה, ותפקיד המניין החדש הוא לטהר מן הראייה הזאת, המהווה את גמר הזיבה. התוס' הזכירו סתירה ביום השביעי דווקא מפני שהעובדה שסתירה של דם תיתכן אפילו ביום השביעי (בניגוד לש"ז) היא הוכחה חותכת שאין כאן חיסרון ב"-נקיים" גרידא, כי אם ראיית זוב של זבה גדולה, המצריכה שבעה נקיים.

כל זה הוא לפי תוס' והרא"ש, אך לפי הראב"ד נראה שאין הבדל עקרוני בין הסתירה של דם לבין זו של ש"ז "שהרי לדעתו לו היתה פליטת ש"ז רלבנטית לאיסור ביאה היא היתה סותרת בשביעי בדיוק כמו דם. גם דם וגם ש"ז סותרים מחמת חיסרון בניקיים, אלא שדם הוא פגם חמור יותר ופוסל את כל המניין, כפי שהוזכר למעלה. ולדעת הראב"ד צריכים לומר שתפידם המטהר של שבעת הנקיים נמשך עד הערב שמש, ולכן גם דם וגם שכבת זרע יכולים לסתור כל יום השביעי.

אבל לפי זה קשה על הראב"ד קושיית התוס' מאחר והסתירה של דם אינה אלא משום חיסרון בנקיים, אין היא יכולה לשמש תקדים דאורייתא, לחומרת ר' זירא, וקשה איך יכלו חכמים לתקן תקנה דליכא כוותה מדאורייתא? אך נראה שיש לומר לדעת,הראב"ד שאין כאן אלא חומרה ממנהג של בנות ישראל ולא מתקנת חז"ל, ולכן, אין צורך בכעין דאורייתא וכמו שנתבאר למעלה ומן הגמרא נידה סז: הנ"ל לא קשה, מפני שהראב"ד בבעלי הנפש שער הטבילה גורס שם "מכדי האידנא כולהו נשי ספק זבות נינהו", ולפי הגירסה הזאת אין ראיה משם.

ועיין בשער הכתמים שהאריך הראב"ד לסתור את הדיעה שאין גזירת כתמים בזמן הזה, ובסוף דבריו כתב:" ואין אנו צריכין להרבות דברים על זה שכבר הוחזקו בנות ישראל שהן נוהגות איסור בכתמים וקיימא לו מנהגא מילתא היא, כדרבי זירא דאמר בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים והלכה פסוקה היא זו, וכן הדין בכתמים שכבר נהגו בהן איסור." ומכאן משמע בפירוש שלדעת הראב"ד ז"נ בנידה הוא ממנהג בלבד ולא מתקנה.