בלכתך בדרך / יואל עמיטל
בג' בק' יז' ע"ב "בעי רבא, דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו, בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא (ומשלם נזק שלם כדין בהמה שהזיקה בנזקי רגל), או דלמא בתר מנא אזלינו וצרורות נינהו" (ודין צרורות הוא הלכה למשה מסיני בבהמה שהתיזה צרורות ברגליה ושברו את הכלים שמשלם חצי נזק). "תפשוט לה מדרבה, דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר" (רש"י: פטור המשברו וחייב הזורק אלמא בתר מעיקרא אזלינן הואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי) ואומרת הגמ': "לרבה פשיטא ליה, לרבא מיבעיא ליה".
בדף כ"ב נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש. לר' יוחנן אשו משום חיציו, ונזקי אש הם כאדם המזיק, ואם הזיקה אדם חייב המבעיר גם בצער. רפוי, שבת ובושת. ולריש לקיש אשו משום ממונו, ואם הזיקה האש לאדם חייב המעיר רק נזק בלבד. הנימוקי יוסף שם הקשה, לדעת ר' יוחנן שאשך משום חיציו, איך מדליקים נרות בערב שבת וההדלקה נמשכת בשבת, הרי לר' יוחנן הרי זה כאילו הבעירה הוא עצמו בשבת. ומתרץ שפירוש אשו משום חיציו הוא, שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל, וכן לענין שבת נחשב כאילו הנר דלק וגמר בערב שבת בזמן שאין איסור הבערה.
האם יש סתירה לסברת הנימוקי יוסף מבעית רבא הנ"ל אם בתר מעיקרא אזלינא או בתר סוף? בקצוה"ח סימן ש"צ ס"ק א' מדמה את הסוגיות. אך נראה שיש לחלק ולסבור לגבי כלי שלבתר סוף אזלינן, ולגבי אש שאשו משום חיציו לפי הנימוקי יוסף שהמעשה נעשה בהתחלה. מהו החילוק?
החילוק שניתן להאמר יתברר יותר אם נתרץ בו את מה שיש מקשים לפי הנימוקי יוסף, מדברי ר' יוחנן עצמו במסכת תענית דף כ"ט לגבי ט באב "אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף". ורבנן שקבעו ליום ט' באב סוברים "אתאחלתא דפורענותא עדיף". והרי ר' יוחנן עצמו סובר שאשו משום חיציו וא"פ נחשב הכל כשרוף מיום ט' באב ולה אמר ר' יוחנן אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי?