בדין טענת אי שתקית / יואב חלפון

הגמ' במס' גיטין מח': מביאה, שחכמים עשו תקנה לטובת הלקוחות: "אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שישנם בני חורין".

מן הגמ' בק ח. משמע שאם הלווה מכר את כל שדותיו בזה אחר זה, הרי השדה האחרונה שהיתה בת חורין ממנה מתחילים לגבות, בגלל שהקונים של שאר השדות יכולים לטעון לבעל החוב - "הנחתי לך מקום לגבות ממנו" (כאן מעניין לדון על הקשר בין תקנת הלקוחות המופיעה בגיטין לבין טענת הנחתי לך מקום)

הגמ' מביאה מקרה של אדם שקנה שדות מחברו בזה אחר זה וקנה בסוף את העידית, לכאורה לאור הגמרות הנ"ל, הרי כלם מתחילים לגבות מן העידית, מנסה הגמ' לאמר שכאן יכול הלקוח לאיים על הבע"ח ולאמר לו: "אי שתיקתו ושקילתו כדינייכו שקילתו ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ושקילתו כולכו מזבורית".

בהבנת האיום אי שתקית נחלקו הראשונים:

א. שיטת רש"י: האיום של אי שתקית הוא בעצם תנאי שאנו אומרים שיכול לפעול במקום שיש לבע"ח טובה אם יטול מהלקוח מאשר אם יטול מהלווה ולכן יכול לאמר לו הלקוח אם תשתק תקבל יותר ואם לא אחזיר 'את שטר המכר של הזבורית ללווה ותגבו כלכם מן הזבורית (או כפי שמבין תוס' כבישת השטר והחזרת הקרקע לבעלים כאלו לא נקנתה) אבל במקום שאין לבע"ח טובה, אם יטול עכשיו, הלקוח לא יכול לאיים עליו באי שתקית מפני שיכול לאמר לו הבע"ח לך ותחזיר.

ולכן כשהגמ' שואלת הלאה "אי הכי בנזיקין נמי נימא הכי" מבין רש"י שהקושיא היא רק על נזקים שיכול שם לאמר לו "אי שתיקת" ולתת לניזק רק בינונית ועדיין יהי לו רווח, יחסית למה שהוא יקבל מהמזיק אם תוחזר לו השדה הזבורית, ולכן יכול לאמר לו "אי שתקית" למרות שאין זה כדינו.

הבעיה שנוצרת לשיטת רש"י היא איך אפשר לאמר "אי שתקית" בכתובת אשה, הרי דיבה בזבורית וגם אם יחזיר את הקרקע תקבל זבורית וא"כ אין לה רווח מ"אי שתקית", וא"כ למה שלא תוכל לומר לו לכי תהדר? מתרץ התוס' אצלנו ש"אי שתקית" שייך גם במקום שאינו מפקיע את כוחה ולכן בכתובת אשה יכול לומר לה "אי שתקית"

הגמ' במס' בכורות מח: מביאה מקרה של שני יוסף בן שמעון שגרו באותה עיר וקנה אחד את שדה חברו ובא בע"ח של אחד מהם (שאיננו יודע למי מהם הלווה) ואומר לקונה, תן לי לגבות את חובי משדה זאת ממה נפשך, אם לך הלוותי הרי זו שדה שלך וגובה אני ממנה, ואם לשני הלוותי הרי זאת שדה משועבדת שלו וגם כן אגבה ממנה. (ומדובר שלא היתה לשני שום שדה מלבד השדה שמכר), ומביאה שם הגמ' את ר' ירמיה שפוסק שנותנים לבע"ח לגבות את חובו. לכאורה יקשה למה שלא נוכל לומר שם "אי שתקית" הרי לרש"י חזרה היא בטול המקח מעיקרא, וא"כ אם יש לקונה אפשרות להחזיר את המצב למעיקרא שע"י שיחזיר את הקרקע למוכר ואז לא יוכל הבע"ח לגבות, והרי דינו מעיקרא שלא יגבה, ומיכון שלרש"י אפשר לומר "אי שתקית" גם במקום שלא גורע מכוחו - כאן הרי מעיקרא לא יכול לגבות א"כ ע"י שלא יתן לו לגבות לא יפקיע כוחו -, ולפ"ז הרי לרש"י יקשה למה שלא נאמר כאן "אי שתקית".

מתרץ הנחלת דוד: שצריך לאמר ברש"י שזה שבכתובת אשה יכול לאמר אי שתקית" שמקבלת כדינא - כ"ז דווקא במקום שלכל הפחות מקבלת את הקרן שלה, ולכו בעבין שני בן יוסף בן שמעון הרי אם יאמר לו "אי שתקית" יפסיד אותו גם מהקרן למדות שאין הוא גורעו מדינו מעקרא ומכיון שיש לו כאן אפשרות לגבות בממ"נ הרי טענת אי שתקית לא תועיל מפני שהוא מפסידו מהקרן ולכן יכול בעל החוב לאמר לו "לכי תהדר"

ב. שיטת הראש: לפי הבנת הרא"ש הרי את טענת "אי שתקית" אפשר לטעון גם במקום שאין טובה לבע"ח, ומכיון שהרא"ש מבין שצריך לאמר: "ואם לא מהדרנא שדה ו/או שטר זבורית למוכר ע"י מכירה חדשה דהיינו לא בטול המקח מעקרא אלא מוכר וקונה חדשים. - ולכן טוען הרא"ש שכל דבר שביד האדם לעשות אנו מחשבים זאת כאלו כבד עשוי, ולכן צריך יאמר הרא"ש שלדעתו כלם גובים מן הזבורית דהיינו מכיוון שהרא"ש ס"ל שהאיום של ההחזרה הוא ע"י מכירה חדשה למוכר, א"כ הלקוח יכול למכור למוכר גם חלקים מהשדה (שלא כרש"י שסובר שהחזרה היא ביטול מקח מעקרא שאז מחזיר את כל השדה). א"כ ללקוח אין הבדל אם מוכר ללווה. את סכום החב בקרקעות זבורית או נותן לבע"ח. ואז בעצם הוא אומר לו באי שתקית אם תשתק תקבל ממני ואם לא אמכר ללווה את אותה נמות קרקע ותגבה ממנו, ומכיון שללקוח אין הבדל אם הבע"ח יקח ממנו או ימכר ללווה הרי הוא יכול בשקט לאמר לו אי שתקית ויגבה מן הזבורית. אבל לרש"י שמבין שמדובר בבטול המקח מעקרא הרי ללוקח יש הבדל אם הבע"ח יגבה ממנו הרי יפסיד רק את סכום החב ואם יצתרך להחזיר את הקרקע ללווה הרי יפסיד את כל הקרקע - לכן טוען רש"י שעל - מנת שנוכל לאמר "אי שתקית" צריך שתהיה לבע"ח טובה מכך שיגבה מהלקוח ולא מהלווה.

מה שיקשה על שיטת הרא"ש זה הגמ' בבכורות הנ"ל הרי לרא"ש כל דבר שאדם יכול לעשות הרי זה כאלו עשוי, א"כ גם עכשיו יכול לאמר לו "אי שתקית ולא יוכל בע"ח לגבות ממנו - לכאורה יוצא נגד פסקו של ר' ירמיה.

מביא הנחת-דוד תרוץ מספר נ"מ בסי' ס"ט: שהגמ' מדברת שלשניהם לא היתה שדה אחת, ומיכון שלשיטת הרא"ש ההחזרה היא ע"י מכירה מחדש, א"כ לאחר המכירה בפעם הראשונה לעולם יוכל לגבות בממה - נפשך - לכן פסק רבי ירמיה שגובה.

הר"יף אצלנו והרמב"ם לא הביאו בכלל את הדין של אי שתקית.

לגבי הבנת הרי"ף נחלקו אצלנו על אתר בעל-המאור והרמב"ן במלחמות.

בעל המאור: הוא טוען שהרי"ף הבין כשיטת רש"י, ולכן לפי הבנת הגמ' במקרה שלא מדובר ביתומים הדין יהיה, נזקים ובע"ח בבינונית וכתובת אשה בזבורית, והרי"ף לא הביא דין זה מאחר ולאור הגמ' בגיטין (נ) לענין שטר שכתוב בו שבח שגובה מן היתומים בעידית - שם משמע שלר"ע לעולם נזקים גובים מן העדית מיתומים, ומכיון שיתומים. ולקוחות כהדדי נינהו, הרי גם בלקוחות - נזקים לעולם גובים מן העדית, ואם נקבל את דין "אי שתקית" הרי יצא שנזקים יגבו מן הבינונית - א"כ כל דין אי שתקית הוא אליבא דרבי ישמעאל ומכיון שלא קי"ל כוותיה (שאנו פוסקים כר"ע) לכן לא מביא הרי"ף את הדין של אי שתקית.

הרמב"ן: לדעתו אם יש מקום להבין את דין "אי שתקית" הרי זה לשיטת הרא"ש, אלא שלדעת הרמב"ן היה קשה לרי"ף מאד על דין זה, מפני שלפי דין זה משמע שתמיד יוכל המזיק להוריד את הניזק לבינונית, מפני שיאמר לו אי שתקית - תקבל בינונית, ואם לא אמכר את העדית והבינונית ותקבל רק זבורית (ולפי הרא"ש הדבר אפשרי בגלל שס"ל שהחזרה זוהי מכירה מחדש) וא"כ יצא שניזק יקבל בינונית, לכן דחו הרי"ף והרמב"ם את ענין אי שתקית. (או בגלל שאי שתקית זוהי פשוט סחיטה ואין אנו עובדים בדיון עם סחיטות ולכן גם אם לא טען אין אנו טוענים לו).

הבעיה שעומדת לכל השיטות הנ"ל היא הגמ' בכתובות ק"ט: המשנה מביאה שם מחלוקת לענין מי שהיתה לו דרך בשדהו והלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו, לדעת אדמון ילך לו בקצרה. ולדעת חכמים יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר. הגמ' מעמידה את המשנה שמדובר באחד שקנה מארבעה אנשים שדות שהקיפו את שדה הטוען שלדעת אדמון יכול לאמר לו מכל מקום באחת השדות יש לי דרך ולכן צריך לתת לו דרך ואילו חכמים טוענים שיכול לאמר לו אי שתקת שתקת ואם לא אחזיר שדה אחת לאחד הבעלים ואז לא תוכל לקחת מאף אחד ותצטרך לקנות בכסף מלא.

לשיטת רש"י הרי ע"מ שיובל לאמר לו "אי שתקית" צריך או שיהיה רווח לבע"ח או לכל הפחות שלא יפסיד את הקרן. וכאן לנאורה אין הוא מקבל כלום לפי חכמים. וא"כ איך אפשר לפי רש"י לאמד כאן

אי שתקית? מתרץ לנו רש"י שם על אתר, שהכוונה של אי שתקית היא:

אם תשתק תקבל דרך בזול ואם לא - אחזיר את אחת הקרקעות ותצטרך לקנות דרך בכסף מלא.

לרא"ש: לפי הבנתו הרי אי שתקית אפשר לאמר בכל מקום שביד האדם לעשות את הדבר שאנו מחשבים כאלו כבר עשהו ולכן כיון שבידו להחזיר את השדה ואז הטוען לא יקבל דרך אלא בכסף מלא, יש לו אפשרות לאמר אי שתקית ולדרוש ממנו כסף מלא עבור הדרך.

לרי"ף: אצלנו משמע שהוא טוען שאין את הדין של אי שתקית ואלו בכתובות הוא פוסק כחכמים ומביא את ענין אי שתקית- לכאורה יקשה למה הוא מביא הרי הוא סובר שלא קיימת טענה כזאת?

ע"ז מתרץ הרמב"ן שאין שם כוונה של ממש אי שתקית אלא הוא סתם כמראה לו מקום.

לבסוף הגמ' אצלנו מעמידה שזה שא"א לאמר כאן אי שתקית זה בגלל שמדובר כאן ביתומים.

לפי שיטת הרא"ש שחזרה פירושה קנין מחדש, א"כ ברור למה ביתומין אין דין של אי שתקית - בגלל שהיתומים קונים את הקרקע הזאת לאחר מיתת אביהם והרי זו להם קרקע חדשה- לכך איך בע"ח יכול לגבות מהם ולכן לא יכול הלוקח לאמר "אי שתקית".

אבל לפי הבנת רש"י שחזרה פירושה בטול המקח מעיקרא - א"כ איך שייך להסביר את ענין היתומים מפני שלכאורה זאת שדה שקבלו בירושה מאביהן ויכול הע"ח לגבות ממנה, ולפ"ז גם ביתומים אפשר לאמר "אי שתקית" וא"כ מה תרצה לנו כאן הגמרא לכן בא רש"י ומדגיש לנו: "אע"פ שמחזיר להם קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם". דהיינו למרות שלפי רש"י ההחזרה היא בסול המקח מעקרא (כלומר כפי שפירש תוס': כובש שטרו ואומר שלא קנה מעולם). בכל אופן לגבי יתומים הרי זה כקנית קרקע לאחר מיתת אביהם ולא כירושה ולכן אין בע"ח יכול לגבות מהם, ולפ"ז ברור למה א"א לאמר ביתומים אי שתקית.

ע"מ להבין את הסברו של רש"י אומר לנו ר"ש שקאפ שצריך להבין מדין מה גובים מיתומים קרקע שקבלו כירושה מאביהם. טוען ר"ש שהקרקעות הללו שנפלו להם כירושה הם הקרקעות האחרונות שנשארו בנות חורין, ולכן אומנם כעת הם משועבדות אבל מהם גובים הראשנים כנ"ל.

ולכן שהלוקח טוען שלא קנה קרקע מעולם אם הלווה חי הרי הוא טוען שיש קרקע בת חורין ולכן גובים ממנה (כנ"ל) וטוען היש"ש שהוא נאמן במגו שיכול היה לתת ללווה קרקע. אבל אם המוכר מת ונותרו רק יתומים (ללא קרקע) הרי טענה שרוצה הלוקח לטעון באי שתקית זה שהקרקע הזאת היתה בת חורין האחרונה אומר לו הבע"ח לך והבא עדים על כך - ומגו אין לו כיון שמת המוכר ואין הבע"ח יכול לגבות קרקע של יתומים שקבלו לאחר מיתת אביהם.

ולכן הבע"ח גובה ביתומים מן הלקוח, ואפילו אם הלקוח מחזיר ליתומים מכיון שאין לו ראיה שזוהי קרקע שהיתה בת חורין אחרונה, הרי אנו מבינים נתינה זאת כקנית קרקע לאחר מיתת האב ממילא אין בע"ח גובה מהם לכן ביתומים גובה הבע"ח מהלקוח.