איסור אבר מן החי ונבלה / דני וולף
הגמ' בחולין (ט.) אומרת "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה". ישנה מח' ראשונים מהו האיסור שיש על הבהמה מחיים שמכריעה את הספק שנוצר בשחיטה: רוב הראשונים לומדים שיש איסור "אינו זבוח" מהפסוק "וזבחת ואכלת" לאו הבא מכלל עשה (עי' תוס' ביצה כ"ה. ד"ה בחזקת): רש"י חולק ומסביר (שם ד"ה בהמה בחייה בחזקת איסור) "שהרי אסורה משום אבר מן החי לכך נולד ספק בשחיטה ובאת להעמידה על חזקתה שהרי בכל ספק אתה אומר העמד דבר על חזקת; שהוא בתחילה שאינך יכול להוציאה ממנה ע"י ספק". קשה על רש"י (כבר עמדו על הבעיה התוס' בביצה וראשונים אחרים) למה חלות השם של אבר מן החי מועיל נגד ספק נבלה אא"כ נבין שיש חלות שם של איסור אכילה סתמי בלי התייחסות לאיסור. בהסבר זה קשה מצד הסברה וכן ישנם קשיים מסוגיות אחרות השמעתתא ושאר האחרונים דנים בזה. אולי אפשר לשחרר את רש"י בחולין ממחזיקין מאיסור לאיסור הרגיל.
יש רש"י אחר יותר קשה ונראה לי שהוא קשור עם רש"י בחולין. הגמ' בשבועות (דף כ"ד עמ' א') אומרת שלמאן דלית ליה איסור כולל האוכל נבלה ביוה"כ פטור (מחטאת של אכילה ביוה"כ) בגלל שאין איסור חל על איסור. רש"י (ד"ה פטור מחטאת) אומר "דלא אתי כרת דיוה"כ וחייל על איסור נבלה או על איסור אבר מן החי אם לא נתנבלה מבערב". תוס' (ד"ה האוכל) שואל אם הבהמה מתה ביוה"כ פקע ממנו איסור אבן מן החי ואיסור נבלה ויו"כ חלים בבת אחת? ומתרץ תוס' א' ישנו איסור אחר של אינו זבוח שחל מחיים ב' הגמ' מדברת רק במקרה שנתנבלה מערב יוה"כ. רש"י אינו מקבל את תירוצי תוס' לפיכך הקושיה נשארת בעינה.
רואים משני המקומות אלו שרש"י סובר שיש קשר הדוק בין אבר מן החי ונבלה. אפשר לומר מצד הסברה שאיסור שתלוי בחלות שם נשאר למרות שהמצב שאסר נשתנה. ברוב איסורי חפצא התורה מצריכה מעשה היתר להתירם (דוגמאות: טבילה לטומאה, הפרשת תרומנה, זריקת הדם בבשר קדשים ועוד). ניתן להציע שאיסור חפצא לא פקע בכדי. ואולי זה המצב באיסור אבר מן החי ושחיטה (או נבילה ושחיטה). נביא ראיות לכלל ואח"כ לאבר מן החי והיתר שחיטה. הגמ' בחולין (ל"ז.) שרוצה למצוא מקור לדין שהבהמה קרובה למות (מסוכנת) מותרת. יש משא ומתן בגמ' (ארוך ואינו קשור לעניננו) שבו אומרת הגמ' שלא יתכן שיהיו על הבהמה איסורים מחיים שיפקעו עם מיתה. רש"י (ד"ה מחיים לא איקרי נבלה) "והלכך למה לי לאזהורי אליה דנבילה פשיטא דאיסור מסוכנת להיכא אזיל?" כלומר מיתה לא יכולה להתיר שום איסור וממילא האיסור מסוכנת נמשך. דברים דומים נזכר בר"ן בסוגית אפשר לשוחטו (חולין ק"ח) לגבי איסור בשר בחלב וג"כ ר' חיים (בפ"ט מהל' מאכלות אסורות הל' ט').
נראה לי שאותו מצב קיים גם באבר מן החי ובשחיטה. כשהבהמה מתה בלי שחיטה האיסור אבר מן החי אינו פוקע לגמרי ואז חל איסור חדש של נבילה, אלא האיסור של אבר מן החי אחרי מיתה הופך להיות נבילה. אפשר לראות איסור נבילה כהמשך טבעי ובעצם אותו איסור של אבר מן החי.
אפשר לראות קשר בין שחיטה ואבר מן החי מהצד השני. מה יהיה במקרה שהבהמה נשחטה ועדיין חיה, אם אין קשר בין אבר מן החי ונבלה מסתבר ששחיטה רק מתירה את איסור נבלה אבל ששחיטה מתירה אבר מן החי, מניין לך? ישנם שני מקרים כאלה ובשניהם הדין ברור.
א. מפרכסת אחרי שחיטת שני סימכים אין איסור אבר מן החי (גמ' חולין קכ"א ל"ג.) והבהמה חי לכל דבר הרובעה חייב (חולין קכ"א:) וכן אם שחטה עכו"ם אינו מטמא טומאת נבלה ובמקביל לגבי אדם יכול לגרש את אשתו (גיטין ע:) ואפילו הכי אין איסור של אבר מן החי, וישנו רק איסור של "אל תאכלו על הדם" לפי רש"י רק אסמכתא דרבנן שאסור לאכול מן הבהמה כשעוה חיה אבל כשמתה אפי' בשר שפירש בשעת הפרכוס מותר (חולין קכ"א ל"ג.).
ב. בן פקועה (עובר ששחטו את אימו ויצא חי) שהמשנה קובעת ששחיטת האם התירה את האיסור של אבר מן החי (לדעת חכמים הלכה כמותם ואפי' לפי ר"מ הוא מסכים ששחיטה בוולד יתיר את אבר מן החי אפילו כשהבהמה חיה אבל הוא טוען ששחיטת האם לא נחשבת לגבי הילד.
הראיה החזקה מהרמב"ם פ"ד מהל' מאכלות אסורות הי"ז שחצי זית מבשר נבלה, וחצי זית מבשר החי מן הטהורה לוקה, משא"כ בשאר איסורי אכילה (חוץ מנבלה וטרפה) שאינן מצטרפים למלקות. אם לא מקבלים את האיסור שאבר מן החי ונבלה עקרונית אותו איסור קשה להבין למה שיצטרפו. הלחם משנה מסביר על דרך זאת אבל הסברו קשה מאוד, ע"ש. ויש דברים דומים מובאים בב"ח יו"ד סימן ק' לגבי איסור מתחילת ברייתו בנבלה בשם השערי דוד.
אם מקבלים את היסוד שאבר מן החי ונבלה הם אותו איסור מתורצות שתי הקושיות בפשטות. הרש"י בחולין פשוט בגלל שמחזיקין משתי צורות של איסור אחד, וג"כ בשבועות האיסור של "אבר מן החי – נבלה" חל לפני יוה"כ.