ירושלים / הרב יהודה שביב

שני ערכים הם; עומדים ברום סולמה של היהדות ובהם הכול והם אין להם משלהם כלום.

הם הכול והם אינם כלום?!

יראה ושלום.

יראה אין בה ממש, אין היא אלא אוצר העשוי לשמר את שאוצרים בתוכו, או אין היא אלא תבלין המקיים את המאכל ומשמרו.

"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' - אמונת - זה סדר זרעים, עתיך - זה סדר מועד, חסן - זה סדר נשים, ישועות - זה סדר נזיקין, חכמת - זה סדר קדשים, ודעת - זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו[1]. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה." (שבת ל"א ע"א)

יראת ה' היא האוצרת ומשמרת התורה כולה מזרעים ועד טהרות. תורה – תוכן, יראה – משמרת לתוכן.

כיוצא בזה שלום.

הוא כשלעצמו אין בו ממש אך הוא הנותן ממש ומשמעות לכל.

"שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ, מגיד שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא כל[2], מגיד שהשלום שקול כנגד הכל". (ספרא פרשת בחוקותי סוף פרק א')

ובסיומם של שישה סדרי משנה שנינו

"אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (סוף מסכת עוקצין)

אף כאן, משניתנה תורה (היא עז כדרשת חכמים לכתוב שם בתהילים כ"ט) חשוב לברך בשלום כדי שיהיה השלום כלי שיחזיק אותה ברכה – תורה.

* * *

ומן השווה לשונה.

יראה אכן כאוצר – חומות שער ובריח. בעקבותיה באות הרתיעה ההסתגרות, ההתייחדות לפרטים פרטים.

לא כן שלום, הוא תולדת האהבה, המגע עם הזולת, הידידות, ההתחברות.

יראה ראשיתה של חכמה – ראשית חכמה יראת ה' (תהילים קי"א, י). קודם שאוצרים תבואת החכמה, יש לבנות אוצר משמרת, עדיין אין התנובה שלמה, אפשר לו לאוסף שייאצר אך ערבוביה שבו לא תאפשר ליהנות הימנו, אפשר ומין אחד יקלקל זולתו.

עתה תפקידו של השלום, לערוך המינים לסדרם להתאימם זה לזה וזה בזה בחטיבה הרמונית כשהכול אחוז בחוברת.

* * *

מלך היה בישראל, חכם מכל שהיו לפניו, חכם מכל האדם, והוא ידע כל החכמות אשר מעולם וכל רז לא היה אניס ליה.

וספר חיבר זה המלך, ובו יספר על כל אשר כנס ואסף ודרש ותר בחכמה ובמעשי האלוקים ומעשי בני האדם. קהלת קרוי זה הספר, ואף שם המחבר כך נקרא. זאת על שהקהיל, ואסף וכינס.

וכמו רוח נבאים מהלכת על זה הספר, כי בכל אשר ראה והתבונן הקהלת גילה אך הבל ורעות רוח.

כי זה הספר שורשו ביראה, ואל היראה הוא מוביל – סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם, כי את כל מעשה, האלוקים יבא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע (סיום הספר).

ועל כן מרובות בו האזהרות, דוגמת – "שמר רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים" (סוף פרק ד'). אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים (תחילת פרק ה'). כי את האלקים ירא" (ה', ו).

שם ה' בו משתמש ספר זה שם אלוקים הוא, שם של דין משפט ויראה.

כי כן אוצר גדול ספר קהלת ובו אצורים דברי חכמה רבים, אלא שמעורבבים הדברים, ותוך הערבוביה נראה הכול הבל ורעות רוח. כי הכול נבחן פרטים פרטים קטעים קטעים, ואין כאן הסתכלות כוללת מתממת ההופכת פרטים לעולם מלא והרמוני. יודע הוא הקהלת כי 'לכל זמן ועת לכל חפץ' (פ"ג) אף הוא מפרט 'עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע' אך אימתי, אימתי היא העת לכל דבר ודבר, סתם ולא פירש.

* * *

את המיית געגועיו לשלום והרמוניה לאחדות, ביטא הוא בספרו האחר 'שיר השירים אשר לשלמה', כאן קרוי הוא שלמה, שם המבטא שלום ושלימות. שלום שיניקתו מן האהבה הגדולה הטהורה, הכוספת להתחברות ולדבקות. שיר השירים – ביטוי נפלא לכיסופי דבקות ואהבה.

* * *

מה קודם למה.

במדרש שיר השירים (א', י) למדנו -

"שלשה ספרים כתב שלמה; משלי, קהלת ושיר השירים. ואיזה מהם כתב תחילה?... רבי יונתן אמר שיה"ש כתב תחילה, ומייתי ליה... מדרך ארץ, כשאדם נער אומר דברי זמר הגדיל אומר דברי משלים, הזקין אומר דברי הבלים"

מפליא אפוא לשמוע בפירושו של רש"י לבבא בתרא (י"ד ע"ב) דברים אשר לא כן שם שנינו –

"סדרן של כתובים; - רות, וספר תהילים ואיוב ומשלי קהלת שיר השירים..."

וכתב רש"י – שיר השירים – נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו. ועם זאת הגמ' מעידה כי סדרם של כתובים משלי קהלת שיר השירים.

שמא, אמנם כן, אך באדם צעיר יוקדה שלהבת של שיר השירים של כיסופים לשלמות לאהבה לדביקות. נתבגר האדם רואה הוא אך פרטים ופרטים מהם אפרוריים ומשמימים, והוא מתמודד ומשתדל לקלוט אין ספור של פרטים אלו ובדי עמל בונה לו אוצר יראה והוא קולט הכול והכול... הבל.

רק שלום שלבסוף, בקשת ההרמוניה והשלמות היא העשויה ליתן טעם לכל היש שנאצר.

על כן בסדרם של כתובים קודם קהלת ורק לאחריו שיר השירים (ואפשר כתב שיה"ש בנערותו, אך אמרו לעת זקנתו).

* * *

ערך שלישי יש, בו חוברו יחדיו היראה והשלום – ירושלים.

"אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'.

שם קרא אותו שלם, שנאמר: ומלכי צדק מלך שלם.

אמר הקב"ה אם קורא אני אותו יראה כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם. ואם קורא אני אותו שלם, אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם – יראה שלם – ירושלים" (ב"ר נ"ו ט"ז).

שם במקום הראייה מתגלית היראה – עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה[3]

ולמדנו במדרש איכה (ב', כא):

"הבת ירושלים – הבת שיראה ומשלמת לי"

* * *

אכן, גם בירושלים יש מיסוד היראה, היא אוצר האוצר בתוכו את כל.

מכאן –

"אם יאמר לך אדם שנתכנסו כל הגלויות ואין ירושלים נבנית, אל תאמן. שנאמר: בונה ירושלים ה' ואחר כך – נדחי ישראל יכנס" (תנחומא הקדום נ"ח.)

ומן הנסים השכיחים בירושלים –

"לא אמר אדם מעולם; צר לי המקום שאלין בירושלים" (אבות פ"ה)

* * *

בעמוד המשורר האלהי בשערי ירושלים, קרא

"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב)

ושמא שמא החיבור, חיבור של יראה ושלום.

ביטוי ליראה – משפט. –

כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד" (שם)

וגדולה היא המשאלה לשלום ירושלים.

"שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך"

כי יתאחד כל ההמון הגדול שבעיר הקודש, באהבה ובשלום, והוא השלום יהיה בסיס לבית ה'.

"למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך" (שם).