הגלות באספקלריית חז"ל / משה סעיד

אם נתבונן בדברי ימי עמינו נבחין בתופעה מוזרה וחריגה מדרך הטבע, והיא – עקירת עם מארצו. תמוה הדבר יותר כשניווכח שתקופת שהותנו בגולה עלתה על תקופת שהותנו בארץ.

כבר לאבי האומר נאמר בברית בין הבתרים: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה... והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו' (בראשית טו – יג, יב) – מספר מפרשים רואים בפסוק זה 'רמז לצרות וחושך של גלויות' – רש"י (רמב"ן: אימה – זו בבל, חשכה – זו מדי, גדולה – זו יוון, נופלת – זו אדום).

מרכזיותה של תופעה זו בדבר ימי עמנו מחייבת דיון מעמיק בנושא זה. מאידך, לעיון בתופעה זו חשיבות מרובה כפי שמציין המהר"ל בתחילת ספרו נצח ישראל:

"כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההיפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו. וכן כל ההפכים הוא אחד, ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קט"ז) "בהגדה מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ולמה מתחיל בגנות, רק מפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההיפך, ולכן אין לפרש עניין הגאולה האחרונה אם לא שנבאר עניין הגלות והחורבן, שבזה יודע הטוב והתשובה שאנו מקווין

לאור זאת יש לברר, מהן הסיבות לגלות? האמנם זהות הן בגלויות השונות? והאם תופעה זו שלילית לחלוטין?

במאמר זה כנסתי דבריהם של ראשונים ואחרונים הדנים בצדדיה השונים של תופעה זו. תחילה אעמוד בפשרה של גלות מצרים שנגזרה כבר בימי אבי האומה הראשון; מפליא הדבר שהסיבה לגלות זאת לא מופיעה בתורה במפורש, רבים הפרשנים שתלו תופעה זו בחטאים מסוימים וכדו'... – אולם לעניות דעתי במספר פירושים דומה הדבר שאין לפירושים אחיזה במקרא. הרמב"ן רואה במעשה אבות סימן לבנים מבין שסיבת הגלות – חטאו של אברהם אבינו שהביא את אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו ואמר אחותי היא ולקחה פרעה ע"י זה, והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו, את אשתו וכל אשר לו. כי יש באלוקים כוח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעה, עוון אשר חטא כי האלוקים יפדנו ממוות ועל מעשה זה נגזר על זרעו הגלות במצרים.

הספורנו לעומת זאת אין רואה את סיבה הגלות בגלל חטא ספציפי אלא רואה בפרט טכני מסוים את הסיבה לגלות – איחור ירושת הבנים. כי לא שלם עוון האמורי כי לא יצדק לגרש גוי מארצו עד שתתמלא סאתו. ולכן נאמר 'ידוע תדע' שאע"פ שאני נשבע לתת את הארץ לבניך לא יהיה זה מיד 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם עד אותו הזמן שישלם בו עוון האמורי ועם זה היגיד קורות השעבוד והעינוי העתידים אז לקצת דורות מזרעו כי אמנם זה לא קרה להם בדורות הצדיקים שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד, אבל קרה כאשר העוו את דרכם כמו שהעיד הנביא – "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש שיקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו...".

וישנם אחרונים שכתבו שסיבת הגלות הייתה בחטא השבטים במכירת יוסף ואף יוסף חטא מפי שעל ידו הייתה המכירה, שיוסף גרם זאת שאם לא הביא דיבה אל אביו לא אירע זה. ומפני שע"י צאן הייתה המכירה – 'וילכו לראות צאן אביהם בשכם' לפיכך ע"י צאן ירדו למצרים 'כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך'. הקשיים בפירושים הנ"ל בולטים לעין ואכן המהר"ל בעקבות מספר ראשונים דוחה מכל וכל פירושים האמורים לעיל ומייסד דבריו על הגמרא בנדרים ל"ב.

אמר ר' אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו ושמואל אמר מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה שאמר במה אדע, ור' יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה שנא' "תן לי הנפש"..." (ולא היה לו לעשות כן שהיה לו לגיירם – רש"י).

הרי ג' דעות וכולם תלו הדבר בחטא. ודווקא בחטא אברהם, שמן השורש והעיקר נמשך הכול, שאם נמצא חסרון בשורש ימשך גם כן אל הנמשכים ממנו... וניתן לומר שדעתם כי השם יתברך הביא זרע אברהם בגלות מפני שלא היה אברהם מתחזק על כך באמונה. לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוייביו, כמו שעשה למצרים מן המכות הגדולות והנוראות, והטובה שעשה לאוהביו וכמו שמשמע מן הכתוב שכל אשר היה עושה הוא יתברך שידעו שמו וגבורתו תמיד. ולפיכך סובר ר' אבהו שנראה באברהם שלא היה בוטח בה' לגמרי שהרי עשה אנגריא בת"ח ולקחם למלחמה מיראתו... ושמואל סובר דאין לומר שהיה אברהם ח"ו אינו בוטח בו יתברך שהוא מציל את אוהביו שזה רחוק לומר, אבל החטא שאמר "במה אדע" ואין זה מיעוט בטחון כל כך כי דבר זה לתת לו הארץ שהיא במתנה. שמא לא יזכה... ולפיכך היה זרעו בגלות ארבע מאות שנה וקנו אמונה שלמה כדכתיב: "ויאמינו בה' וגו'..."

ור' יוחנן סובר דגם זה בראש המאמינים שהוא אברהם ששאל אות לא יתכן לומר, רק שלא הכניס גרים תחת כנפי שכינה וזה היה כבוד להשם יתברך שגרס באים להתגייר ולהאמין בו יתברך והוא לא עש ה וזהו כמי שמתעצל שיקנו הבריות אמונה בו יתברך ולא הקפיד על האמונה בו, והשם יתברך רוצה שיהיה שמו נודע בכל העולם ויאמינו בו ולפיכך נשתעבדו בניו ד' מאות שנה ואח"כ יצאו בניסים ונפלאות עד שגרים הרבה באים להתגייר ולהאמין בו... הרי שלושה דברים אלו מגיעים לשעבוד דווקא ולא לעונש אחר. כי האמונה מורה על חוזק מציאות המאמין שמזה הצד יבוא האמונה, ולפיכך יש בו בגאולה שלא ישתעבד לזולתו ובחסרון באמונה שישתעבד, ומי שזוכה באמונה ראוי לחירות... וכאשר אמר אברהם במה אדע, היה פוגם דבר מה באמונה והיה פירוד והבדל בינו ובין ה' יתברך. כי האמונה אשר הוא מאמין הוא הדיבוק בו וחוזקו, ולפיכך נגזר על זרעו הגלות והשעבוד שהוא חולשת המציאות.

הרב קוק רואה בגלות ושעבוד מצרים מימד נוסף:

"...תכונת ההכנעה וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבד ה' באמת, להיות יכולים לבטל הרצון העצמי והנטייה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמים שישראל מצטיינים בה, ושהביאו בזה ועתידים להביא טובה רבה להם ולעולם, גם זה ההכשר נקנה ע"י קניין בעבדו והר השעבוד, שאחרי שסיגיו יצורפו, וכח השפלות המוריד את ערך האדם יוסר ע"י התרוממות הנפש של גאון שם ה' ותפארת הוד החיים המלאכים כל טוב, שיברך ה' בהם את עמו באחרית הימים, כמה מעשר ומשלים את כלל התכונה הכללית שבאומה יהיה אז אותו רושם העמדות, אותו התמצית המצטרף לטובה שיישאר אחר הזיקוק, ורק היא תשלים את החירות הגמורה" (עולת ראיה – הגדה של פסח)

אולם שלא כגלות ראשונה הגלויות האחרונות. בעוד שגלות ראשונה נגזרה כבר בימי אברהם בעקבות חטאו של אברהם כפי שנכתב לעיל. מאידך הגלויות האחרונות באו בעקבות חטאי האומה בכללותה.

"ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה... כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא י"ח, כד – ל)

הרמב"ן רואה בתופעה זו של הקראת הארץ את יושביה מעין חוקיות שמקורה וייחודה היא – סגולתה של ארץ ישראל – "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה".

בעוד שבארצות כל העמים ההשגחה היא אמצעית – מאידך ארץ ישראל היא נחלת ה' מיוחדת לשמו לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיוחד, אשר הבדילו וקדשו מכל העמים להיות לו לעם סגולה והנה הארץ שהיא נחלת השם, תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עוברי עבירה. "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקיד עליכם את עוונותיכם" (עמוס ב', ג)

ביטוי לקשר הדוק זה אנו רואים במאמרי חז"ל השונים –

"כל הדר בחוצה לארץ דומה כמו שאין לו אליה שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים, ואומר כי גרשוני היום מהסתפח מנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים..." (כתובות ק"י.)

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמ"ח מפני מה חרב? – מפני שהייתה בו שנאת חינם ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד ג' עבירות..." (יומא ט':)

יש לשאול למה חרב בית המקדש בעוון אלו ואלו מקדש שני בשביל שנאת חינם. ואין לומר שהיה זה במקרה, ועוד כי אלו ג' עבירות יש להם עניין אחד, כי בשלושתם יהרג ועל יעבור, ולמה השתתפו שלשתם בחורבן? והפירוש לכך כי במקדש ראשון הייתה השכינה ביניהם וזוהי מעלת בית המקדש הראשון שהיה מיוחד במעלה זו, ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכנה ביניהם והיינו כשטמאו את בית המקדש ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם אם לא כאשר היה החטא בשוגג. ואז כתיב 'וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם' ואלו ג' חטאים נקראו טומאה כדאיתא במסכת שבועות ז: 'וכפר על המקדש מטומאות בני ישראל יש לי בעניין זה להביא שלוש טומאות ע"ג גילוי עריות ושפיכות דמים. ע"ג – ככתיב למען טמא את מקדשי, ג"ע – דכתיב ולא תעשו מכל התועבות ולא תטמאו בכל אלה. ש"ד – דכתיב ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה. ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית, אבל מקדש ני שלא הייתה שכינה שורה בו כמו במקדש ראשון ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות, אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם ודבר זה ברור כי ישראל הם מתאחדים ע"י בית המקדש שהיה להן כהן אחד, מזבח אחד ונאסרו הבמות שלא היה פירוד וחילוק בישראל, ולכן נחרב הבית בשביל שנאת חינם שנחלק לבבם, ולא היו ראויים למקדש אחר הוא התאחדות ישראל (המהר"ל - נצח ישראל פ"ד).

מימד נוסף בהבנת השוני בסיבות לגלות בבל לבין הסיבות בגלות רומי. המאפיין את שלשת העבירות האמורות לעיל היא מידת התאווה – לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא וכן כוח הרציחה שלהם היה מוסד כנגד אלו שביקשו להפריע להם במילוי תאוותם. לכן כשנתמלא סאתם נפלו בידי מלכות בכל אשר מידתה – מידת התאווה. וחרב ביהמ"ק על ידם, וגלו שם שבעים שנה, הוצרכו לעמוד בניסיון זה, לגלות מהארץ הקדושה ולהיות בין העמים, אשר כל השפעתם הייתה מעין אותה מידה שנכשלו בה הם. כדי שעל ידי זה יתאמצו בשארית כוחותיהם, ויתקנו את חטאם בשורשו.

בסוף תקופת בית שני התגברו הריב והשנאה כפי שנאמר לעיל, מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמ"ח, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם (יומא ט':) – דהיינו חינם ממש שאינה כתוצאה מהתחרות להשגת איזו מטרה, יצר הגאווה היה השורש לרצון זה לשלטון מוחלט, שהביא לשנות רעים שלא יכלו לסבול עצם מציאותו וקיומו של הזולת.

כשהתפשטה והתגברה מידת הגאווה בעם ישראל עד כי נתמלאה סאתם, חרב המקדש ונמסרו לידי מלכות הרביעית (אדום, רומי, זרע עמלק) אשר מידתם – גאווה, וכפירה בנוסח 'כוחי ועצם ידי', 'אני ואפסי עוד'. הרומאים באו בחוזק יד – העמידה גשמיות מול רוחניות הם טיפחו את רוח הניצחון של הגבורה הגשמית, כאילו שבכוחם לרתום את כל העולם לצרכי הנאתם ותועלתם ולביצור שלטונם, במצב שגדלה הצלחתם. כן גדלה גאוותם, ובאו לידי כפירה וחוצפה כלפי שמיא... (הרב דסלר מכתב מאליהו ח"ג).

הנצי"ב מוולוזין רואה בשנאת החינם בתקופת בית שני משמעות מיוחדת שהיה דור עיקש ופתלתל שהיו אמנם צדיקים חסידים ועמלים בתורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים מפני שנאת חינם שבליבם וזה על זה חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי, ואפיקורס ובאו ע"י זה לכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית, שהרי זה גורם חרבן הבריאה ויישוב הארץ.

עד עתה עמדתי בדיוני אודות הסיבות והרקע לגלויות השונות. עיוני זה לא יושם אם לא אעמוד על מימד נוסף בבעיה זו. והיא אמנם לא ניתן להביע על נקודות אור בתופעת הגלות? יש להתייחס לבעיה זו בשני אופנים. מחד התייחסות פרטית ישראלית, מאידך התייחסות אנושית.

הרמב"ם רואה בשהות בגלות מעין ייסורים של אהבה להיטיב לנו באחריתנו... ויש עלינו לשמוח במה שנסבול ונשא מן הצרות ואבידת הממון והגלות והפסד עניינינו שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראנו וכל מה שיפול ממנו בעניין זה חשוב כקרבן וכליל על גבי המזבח. ויאמר לנו על זה: 'מלאו ידכם היום לה'... ולתת ברכה (שמות ל"ב, כט) (הרמב"ם – אגרת תימן)

ועוד הנשמה הכללית של האומה הייתה צריכה להתקדש ולהיטהר מטומאתה, כור הברזל של צירוף זה הייתה הגלות עם כל פחדיה ומכאוביה האיומים, ימי בית שני היו הכנה טובה לפיזור הגויים, השביתה הארוכה מעסקי מדיניות וסכסוכיהם השקיטה לתקופות ארוכות את הרוח הכללי של כנסת ישראל, עד היות לה די זמן ודי ניסיון להעמיק יפה חשבון עולמה, ועתה כאשר ארכו הימים וירושלים 'לקחה מיד ה' כפליים מכל חטאותיה', החלה האומה בכללה להרגיש את טהרתה, את בר חייה וצדקת נפשה – ואם זה את חפצה לשוב לתחייתה.

רגשותיה הלאומיים מתרפקים לשוב אליה והחפץ לשוב אל קנה אל מקומה ולארצה, הולך בה הלוך וגדל, אמנם לא תדע עוד את נפשה, מאין בה לב הרוח, ומה ערכו וכוחו – ובסתר הלב מבקשת היא את דודה, שואפת אף באורה האלוקית שתגלה ותראה עליה בהדר גאונה כימי אולם וכשנים קדמוניות (אורות – למהלך האידיאות בישראל).

ועוד מוסיף הרב – ישראל בגולה עזב את דאגו מכל ענייני חול מצד כללות האומה. שם עינו וליבו רק לשמיים ממעל, ליבו לא הלך עוד להרבות חיל, רכב וסוס ככל גוי על אדמתו... יחד עם זה חדל לעגב את תזנוני הגויים הרבים, ורוח ה' החל לפעמו להשכיל על ערך האדם ומעלת נשמתו וכן להוקיר בייחוד את ערכה הרוחני של האומה ויתרונה האלוהי. התורה נתחבבה עליו מזהב ומפז רב כבימי נעוריו הטובים, על קדושת האמונה והמצוות יצא להורג בשמחת לבב עיניו וליבו אשר היו בשמים תמיד העלו ארוכה לכל משובות החיים הלאומיים ולכל פשעיהם ומעת אשר התרחק מארצו פנה תמיד אליה – אבל לא במבט גס לא ככל שוכני בתי חומר המשתוקק אל ארץ מכורתו מפני שהיא משביעתו לחם ומספקת לו את חפציו החסרים. כי בעיניים מלאות חיבת קודש הביט אליה, אל פעולתה הפנימית המתאימה לתשוקה האלוהית אשר החלה לשוב לתוכו (חזון הגאולה).

אכן הוכיח עם ישראל לכל כי לא לשווא היה חינוכו, פעמים רבות פתחה עריצות העמים לפניו בכוח, את הדרך המובילה לעושר ואושר עלי אדמות. אם יתרצה להביע ולו במילה אחת בלבד, את התכחשותו לאמונה באל יחיד ותורתו, אולם הוא בז בכל לדרך קלה זו, נתן גוו למכים וחייו למורטים ועל מזבח אמונתו הקריב העם בזה את חייו ואת כל חמדת החיים. דומני שניתן לומר בוודאות לא הרי מהלך בעולם הכלל לפני פיזור בגולה כהרי מהלך בעולם הכללי לאחר מכן.

וכל זאת למה?

"אמר ר"א לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלו כדי שיתווספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ – כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין?! ... צדקת פרזונו בישראל – צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות" (פסחים פ"ז:).

ועוד יש לאלוה חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות – מעין החכמה הצפונה בגרגיר הזרע: גרגיר זה נופל אל תוך האדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר, מים וטיט, ולפי ראות עיני המתבונן בו לא יישאר רושם מוחש כלשהו ממה שהיה הגרגיר קודם לכן, אולם לאחר זמן יתברר כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר ואת המים עד אשר יהיו מטבעו הוא, והוא אשר יעבירם דרגה דרגה עד אשר יתעדנו היסודות ויהפכם להיות כמוהו, ואז יוציא קליפות של הזרע הראשון, ואז יהיה לעץ נושא פרי כפרי אשר בא הזרע ההוא.

והנה כך הוא הדבר גם בדת משה, כל דת שבאה אחריה משתנה, לאמתו של דבר להיות כמוה, אם כי למראית עין התרחק ממנה, הדתות האלה הן אפוא רק הכנה למשיח המיוחל אשר הוא הפרי, ובאחרית הימים בהודותן בו, תהיינה הן פריו והיה העץ כולו אחד – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (הכוזרי כ"ג).

כל דברי ימי תקופת גלותו של עם ישראל עקידה ללא הרף הם, בין כל העמים ובכל קצות הארץ העלו מזבחותיו עשן, היתכן שמכל אלה לא ילמדו בני אדם דעת ותבונה? שלא יראו את מעשי ה'? שלא ילמדו מאמונתו ומסירותו של ישראל את ייעוד האדם עלי אדמות?

לסיום – הגלות מיעטה את ציביונינו, דיכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגולותינו, כל מה שהיה מוכן לנו, שהרי הוא נמצא איתנו, כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ וכמוש, אבל הכול יתגדל הכול ישוב ופרח, יציף ופרח ישראל (הרב קוק – אורות התחיה).