ונתן בידה – לפי הרמב"ם ור"ח / מנחם כ"ץ

הרמב"ם (בפ"א הי"ב בהלכות גירושין) מפרט את עיקרו העשירי בדיני גירושין –

"שיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה".

1. גט שהיה מונח על הארץ ואמר לה טלי גיטך מעל גבי קרקע ונטלתו או

2. שהיה קשור על ידו או על ירכו ושלפתו ממנו אע"פ שאמר לה אחר שבא לידה הרי זה גיטך אינו גט

משמע שאם אמר לה לפני שבא גט לידה הרי זה גט! וכך גם משמע מהרישא של ההלכה שדווקא טלי גיטך מעל גבי הקרקע אינו גט, הרי היה יכול להגיד חידוש יותר גדול, טלי גיטך מגופי אינו גט.

השאלה היה מה מקורו של הרמב"ם לחידוש הזה.

המשנה (בדף ע"ח.) עוסקת בעיקר התשיעי של הרמב"ם בהלכות גירושין – נתינה לשם גירושין. בגמ' עליה מתפתח דיון על נתינה עצמה.

משנה: 1. אמר לה כנסי שטר חוב זה או 2. שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך. הגמ' שלנו מסבירה 'עד שיאמר' – עד שיאמר אח"כ בניגוד לר' שמעון בן אלעזר (וגם בניגוד לירושלמי) שאומר לעולם אינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטך.

על הדוגמא השנייה 'מצאתו מאחוריו' יש שו"ת כפול בגט

1. כי אמר לה הא גיטך מאי הוי? הויה ליה טלי גיטך מעל גבי קרקע, ואמר רבא טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום.
אימא ששלפתו מאחוריו.

2. שלפתו נמי, הא בעינא 'ונתן בידה', וליכא?
לא צריכא דערק לה חרציה ושלפתיה.

הבעיה איך להבין את השו"ת השני.

אם נסביר שהגמ' שואלת הרי אין כאן מעשה נתינה ועונה ש-'עקם לה מתניו להקריב לה הגט' (לשון רש"י) כלומר שהיה כאן נתינה חלקית מצידו וזה מספיק, מתעוררות כמה קושיות.

1. לשם מה יש כאן שני שלבים בגמ', מה רבה הוסיף לדין של מעשה נתינה

2. מרבא משמע שטלי גיטך מגופי הרי זה גט, כי אם לא היה יכול לחדש חידוש יותר גדול, לא רק טלי גיטך מעל גבי קרקע אלא גם טלי גיטך מגופי לא אמר כלום.

לכן רבנו חננאל מסביר את התשובה.

"כגון שהיה הגט דבוק במתניו בחוזק וצמצם מתניו ונתחלתלו ונטלתו..."

או בלשונו של הערוך:

"דכיוון דמדעתיה היה – ונתן קרינא ביה".

(אי אפשר להסביר שגם הר"ח מצריך שיקרב את עצמו אליה כמו שניסה לחדש הרא"ש בדעת הר"ח במיוחד לאור לשונו של הערוך).

כלומר, השאלה הייתה הרי הגט לא הגיע אליה מרצונו של הבעל, והתשובה היא שבאמצעות גופו רמז לה לקחתו.

אי אפשר להסביר שאמר לה לקחתו כי אז זו הדוגמא הראשונה במשנה וברור שישנן שתי דוגמאות במשנה.

לסיכום: בהלכות נתינה יש שני דינים:

1. הגט צריך שיגיע מהבעל לאישה ולא מעל גבי קרקע אליה – דינו של רבא

2. צריך שהגט יגיע אליה מרצונו של הבעל בשעה שהגט מגיע אליה, לא מספיק שיסכים אח"כ.

אין צורך במעשה נתינה מצידו! וטלי גיטך מגופי הרי זה גט, כמו שדייקנו ברמב"ם.

וכן גם משמע מפירוש המשניות של הרמב"ם:

"מה שאמר מצאתו מאחוריו אינו גט עד שיאמר הרי זה גיטך בתנאי (1) שירמוז לה שתקבלנו (ב) והוא בידו או קשור על גבו לא שיהיה על גבי קרקע..."

הסבר זה בגמ' שופך אור גם על גמרות אחרות:

1. דף כ"ד ע"א. על המשנה בעמוד הקודם

"האישה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם"

שואלת הגמרא

מכי מעט גיטה לידה איגרשה לה?... דאמר לה כי מטית התם אתנחיה אארעה ושקליה.

אי הכי הוה ליה טלי גיטך מעל גבי קרקע, ואמר רבא טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום? אלא דאמר לה היה שליח (הולכה) עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך.

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל?

לכאורה גם בלי הבעיה האחרונה הרי אין פה מעשה נתינה (וגם קשה להכניס לתוך המילים של הגמ' שזו השאלה).

ולפי דעתנו מיושב בטוב, וכך משמע גם בדף ס"ג: ועוד.

נחזור אל הרמב"ם בהלכות גירושין הי"ב:

1. גט שהיה מונח על הארץ, ואמר לה טלי גיטך מעל גבי קרקע ונטלתו, או

2. היה קשור על ידו או על ירכו ושלפתו ממנו, אע"פ שאמר לה אחר שבא לידה הרי זה גיטך אינו גט. שנאמר: ונתן בידה לא שתיקח היא מעצמה, והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו.

3. אבל אם הרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו ואמר לה הרי זה גיטך הרי זה גט.

כדי להבין את חלה האחרון של ההלכה צריך לעמוד על הקשר עם ההלכה הקודמת. בהלכה י"א אומר הרמב"ם שאם הבעל נתן בידה את הגט ולא אמר כלום הרי זה פסול (אבל מדאורייתא הרי זה גט).

לעומת זאת, בחלק השני של ההלכה שלנו אומר שאם לא אמר להם בשעה שהגט מגיע לידה הא גיטך אינו גט (מדאורייתא) כי היא לקחה את הגט מעצמה.

וכאן הרמב"ם אומר שיש מקרה ביניים שאמירה אח"כ מועילה וזה משום שהאמירה מפרשת את תנועותיו, שהוא רצה שתיקח את הגט. מתנועותיו כשלעצמן לא ברור אם הוא אמר לה לקחת את הגט – מעין גילוי מילתא בגיטא לא אמרינן.

לסיכום: מה שאומר הרמב"ם, לא שתיקח היא מעצמה הכוונה שלא תיקח הכוונה שלא תיקח היא מדעתה בלבד. לא נאמר בעצמה אלא מעצמה!

"והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו" הכוונה כאן לדין של רבא שצריך להגיע גט ממנו אליה ולא מקרקע אליה.