עיר שחוברה לה יחדיו / קלמן נאמן
שני מבטים לאדם
שתי דרכים בהסתכלות על העולם.
האחת – טבעית, חיצונית, 'אובייקטיבית', הרואה עולם הפועל על פי חוקים קבועים, עולם בו האדם תופס חלק זעיר, עולם של מגבלות וצמצומים.
השנייה – פנימית, רואה את האדם במרכז ההוויה, הסתכלות זאת מתעלה מעבר להגבלות של ההסתכלות החיצונית "אין מחיצות למעלה מעשרה"'.
המבט הראשון – חיוני הוא לאדם.
"בריחה מרשותה של הדעת והבעיטה במרותה של ההכרה המדעית האובייקטיבית... הביאו אנדרלמוסיה והשחתת אדם לעולם. האדם המשתחרר מן העיקרון הרציונאלי, והפורק עול הדעת האובייקטיבית מעל צווארו סופו לקצץ בנטיעות ולהחריב סדרי מעשי בראשית" (איש ההלכה להרי"ד סולובייצ'יק)
אך אם יסתפק האדם במבט הזה, ולא יוסיף עליה את המבט השני – תחסר לו בחיים התעלות, דבקות, שירה. תחת השמש – המרכז של עולם הטבע – אין יתרון.
לכן בבריאת האדם, מתארת התורה את ההסתכלות הראשונה ולאחר מכן השנייה. קודם מופיע הסיפור על האדם כנברא בין שאר הנבראים (פרק א') ורק אח"כ מתואר שרק עם בריאת האדם צומת ומשתכללת הבריאה כולה, לה נותן האדם שמות (פרק ב') דרכו של אדם – מן החוץ אל הפנים, מהכרה אובייקטיבית חיצונית – לשערי ההכרה הפנימית.
אף מצוות ה' באות לתקן את שני המישורים של הקיום האנושי מצוות לא תעשה, שתפקידם "שמירה על סדר הנמצאים" (תפארת ישראל למהר"ל פ"ד) הם כנגד ימות החמה – מרכז העולם הטבעי האובייקטיבי, ועל גביהם רמ"ח מצווות עשה שעל ידיהם 'קודים מעלה ושלמות (שם) כנגד איבריו של אדם המרכז של העולם הפנימי.
וכמובן יותר יסודי, כל המצוות עסק להם בחוץ, בשיעורין חציצין ומחיצין לעומת עולמה של הכוונה – של הדבקות הפנימית בה' ואכמ"ל.
כן הדרך בדעת ה' (כמו בספר המדע של הרמב"ם):
ראשיתה –
"לידע שיש שם מצוי ראשון... הוא אלוקי העולם אדון כל הארץ" (ריש הל' יסוה"ת)
ותכליתה –
"שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד" (סוף הל' תשובה)
וכן היא דרכו של אברהם אבינו:
קודם –
"ידע שיש שם אלוה ושהוא מנהיג העולם"
ואח"כ –
"בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" (פ"א ה"ג מהל' עכו"ם וע"ש)
מידיעה שיש ה' בעולם – להכרה ש"יש ה' בקרבנו"
ממושכלות אובייקטיביות – לדבקות "כאילו קודש שרוי בתוך מעיו"
ירושלים
המעבר מן החוץ אל הפנים (שהוא המעבר מעולם של מטה לעולם של מעלה) היא בחינתה של ירושלים. ירושלים מוגדרת היטב ע"י הקיף מחיצות וחומות, היא מתחלקת בין דרגות שונות של קדושה. –
"לפנים מן החומה מקודש... הר הבית מקודש ממנו... החיל מקודש ממנו... עזרת נשים מקודשת ממנו... עזרת ישראל מקודשת ממנה... עזרת כהנים מקודשת ממנה... בין האולם והמזבח מקודש ממנה... ההיכל מקודש ממנו... קודש הקודשים מקודש מהם". (כלים פ"א מ"ה-ט')
אולם במבט הפנימי, העיר מתעלה מעבר לגבולות של מקום.
"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים... ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים". (אבות פ"ה מ"ה)
"עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה, ושערי ירושלים עתידין להיות מגיעין עד דמשק". (ספרי דברים א')
את שני צידיה של ירושלים, המוגבלת במקום, והמתפשטת 'עד כיסא הכבוד' (שהש"ר ז') ביטאו חז"ל בב"ב ע"ה:
"ביקש הקב"ה לתת את ירושלים במידה... אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע... ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה אתה נותן בה מידה? מיד, "ויאמר אליו רוץ דבר את הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלים מרוב אדם".
לירושלים הפנימית, ירושלים של מעלה, נכנסים דרך ירושלים של מטה. 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'.
ירושלים – כולה שער מעולם החוץ אל עולם הפנים.
וכשם שבמישור האדם, ישראל 'ראשית תבואתה' כוללת את תמצית ההוויה כולה (נצח ישראל פ"ב ואורות פ"א) כן במישור המקום ירושלים 'שממנו הושתת העולם (ויק"ר ס"פ ד') קיימת מבחינתה הפנימית מעל ומעבר לכל המקומות, וכללן יחד (אגרות הראי"ה ח"א עמ' ל"ד ל"ה).
שמא סגולה זאת של העיר, כמעבר מהחוץ אל הפנים, נרמזה בשירו של יום השני – יום שהובדל בו בין ארץ לשמים (תהילים מ"ח).
"סובו ציון והקיפוה".
היחס הראשוני הוא חיצוני. מי שמקיף מסביב, מי שסופר – אינו חודר לפנימיות אלא מתייחס לחוץ. לעומת זאת
"שיתו לבכם לחילה".
כאן האדם מתבקש לשתף את ליבו ולחדור איתה לבין החומות.
וכנגד זה בדעת ה'
"למען תספרו לדור אחרון כי זה אלוקים – אלוקינו".
שוב: מאובייקטיבי – לפנימי. מאלוקים של ידיעה לאלוקינו – של דבקות. ולאחר מעבר זה מהחוץ לפנים, מהמוגבל לאין סופי. מתעלים גם מעבר לצמצומי זמן וחומר.
"הוא ינהגנו על מות – עולם שאין בו מוות" (ויק"ר פי"א ט')
"והנצח – זו ירושלים" (ברכות נ"ח.)