בעניין וידוי מעשה בזמן הזה / יואל עמיטל
הרמב"ם, בהלכות מעשר שני (פי"א ה"א) כתב:
"מצוות עשה להתוודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר"
וזמנו של הוידוי הוא במנחה ביו"ט האחרון של פסח בשנה הרביעית והשביעית. בהלכה ד' כתב:
"אין מתוודין אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי המעשר. ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות"
והראב"ד שם חולק על הרמב"ם
"א"א שזה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה', ואין לפני ה' אלא בבית"
לכאורה, לדעת הרמב"ם הוידוי נוהג גם בזמן הזה משום ש-"לפני" ה' האמור כאן אינו מעכב, שהרי כתב שם בהלכה ו':
"ומצוותו במקדש שנאמר לפני ה', ואם התוודה בכל מקום יצא".
בשו"ע סי' של"א סעיף ק"מ, הביא המחבר דין הוידוי ומשמע, שמצוות וידוי נוהגת גם בזמן הזה, והאחרונים התקשו למה היום אין נוהגים בוידוי מעשרות. אמנם החיי אדם בספרו "שערי צדק" על מצוות התלויות בארץ (פרק י"א), כתב שאין אנו יכולים להתוודות ולומר "ולא בערתי ממנו בטמא" כיוון שאנו מפרישים הכול בטומאה, וכתב שזו תמיה גדולה על השו"ע שהעתיק כל דין וידוי, אבל האחרונים תרצו שזה דווקא משום שעשה שלא כדין ובזמן הזה שאי אפשר באופן אחר הרי זה נקרא עשיתי ככל מצוותיך החזון איש כתב (דמאי סימן ב') שכיוון שוידוי מעשר בזמן הזה דרבנן, יש לסמוך על דעת הראב"ד שאין וידוי בזמן הזה, אבל ידועה הקריאה של הגאון האדר"ת שפרסם בירושלים בקונטרס אחרית השנים שיקיימו מצוות וידוי מעש, ואפי' שיקראו את הפרשה בספר התורה בציבור במנחה בשביעי של פסח (ע"ע בספר עיר הקודש והמקדש חלק ג' פרק ט').
ייתכן שמטעם אחר לא נוהגת היום מצוות וידוי. הרמב"ם בהלכות מע"ש שם כתב "מצוות עשה להתוודות לפני ה'" וכן בהלכה ו' שהבאנו "ומצוותו במקדש שנאמר לפני ה' – ואם התוודה בכל מקום יצא". א"כ דין לפני ה' כאן הוא לא מעכב, וקשה הרי לפני ה' מצאנו גם במעשר שני, וכתב הרמב"ם בפ"ב הלכות מע"ש הלכה א':
"מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר: מעשר דגנך תרושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית."
ואם במעשר שני לפני ה' לעיכובא, מניין שלפני ה' האמור בוידוי מעשר לא מעכב?
להבין את גדר לפני ה', לדעת הרמב"ם יש לעיין במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות בית הבחירה הלכה ו', אחר שפסק שקדושת ירושלים נתקדשה בקדושה ראשונה לשעתה ולעתיד לבוא, כתב בהלכה ט"ו "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלים קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל העזרה אע"פ שאין שם חומות. שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ועל זה ידועה השגת הראב"ד שכתב שהנכנס למקדש עתה אין בו כרת, ובתחילת דבריו כתב הראב"ד: "א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב, ובגמ' אמרו דנפול מחיצות, אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא חילק בין מקדש לירושלים לשאר א"י".
מה שהקשה הראב"ד ממה שאמרו אם אין מקדש ירקב, הוא במשנה מע"ש פ"א מ"ה, והוכיח מזה שעם החורבן בטלה הקדושה ואי אפשר לאכול מעשר שני בירושלים. ומה שהקשה מהגמ' שאומרת "נפול מחיצות" הוא ברייתא בגמ' ב"מ דף נ"ג, מעשר שני בטל ברובא ובאיזה מעשר שני אמרו, במעשר שאין בו שווה פרוטה ושנכנס לירושלים ויצא. ואומרת הגמ' שם "מאי יצא, דנפול מחיצות". כלומר כיוון שנפלו מחיצות ירושלים אין מעשר שני נאכל שם, ולפדות אי אפשר כיוון שנכנס לירושלים, לכן בטל ברוב ולא הוי דבר שיש לו מתירים. ומכאן הוכיח הראב"ד שבטלה קדושת ירושלים, שהרי אין מעשר שני נאכל שם. אלא שלפי פירוש רש"י הרי מכאן דווקא ראיה לרמב"ם, שפירש בד"ה "מאי יצא" שאין מעשר שני נאכל בירושלים עד שיעמדו מחיצות חומת ירושלים משום דבעינן לפני ה' תאכלנו. והרי רק אם נאמר שקדושת ירושלים קדשה לעתיד לבוא אפשר להבין חילוק בין אם החומה קיימת ויש אכילה לפני ה' ובין אם נפלה החומה. אבל אם הקדושה בטלה, מאי נפ"מ אם יש מחיצה או אין מחיצה. אלא נראה שהראב"ד סובר, כמ"ש בשימ"ק בב"מ שם בשם התוס' שאנץ שנפלו מחיצות, היינו לא חומת ירושלים אלא חרב הבית. וכשחרב הבית אין מעשר שני נאכל משום שבטלה הקדושה, ולפני ה' נאמר רק כשהבית קיים. ומכאן הוכיח הראב"ד שאחר החורבן בטלה קדושת המקדש ולכן אין דין לפני ה'.
נראה, שגם לרמב"ם אי אפשר לפרש שלפני ה' תלוי בחומות ירושלים כפי שמשמע מפירוש רש"י (ב"מ שם, וכן בשבועות ט"ז ע"א ד"ה ה"ג לה בתוספתא "לכך היו נכנסין עד תוך חומת ירושלים הפנימית לקיים לפני ה' אלוקיך"), שהכי א"כ כשאין חומה לירושלים אין מעשר שני נאכל והרי כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה הנ"ל, "ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות" ועוד קשה, איך אוכלים מע"ש אע"פ שאין בית, והרי כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעשר שני (המובא לעיל) שמעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית.
לכן נראה שכוונת הרמב"ם במה שכתב שמעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית מההיקש לבכור כפי שכתב בתחילת פרק ב', כוונתו בזמן שהמזבח קיים, ואז מתקיים הפסוק "ואכלת לפני ה' אלוקיך" וזהו גדר לפני ה' לדעת הרמב"ם. וכן דעת התוס' בזבחים ס' ע"ב וכן כתב הטור ביו"ד סי' של"א לגבי מעשר שני: "והיה ראוי לאוכלו בירושלים אע"פ שאין חומה, קדושת העיר והבית לא בטלו, אלא שאי אפשר לאכלו כיוון שאין מזבח, דאתקש לבכור בהמה". א"כ לרמב"ם מעשר שני נוהג לפני ה' רק בזמן שיש מזבח, אבל שלא בפני הבית, היינו בלי מזבח, אין מעשר שני נאכל. ומה שכתב בהלכות בית הבחירה, שמעשר שני נאכל בכל ירושלים אע"פ שאין חומה, זה משום שכל מה שכתב באותה הלכה הוא דבר אחד:
"מקריבין הקרבנות כולם אע"פ שאין שם בית בנוי וכו' ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות שהקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא"
ואם מקריבים קרבנות, א"כ יש מזבח בנוי, וממילא אפשר לאכול גם מעשר שני לפני ה'.
לפי זה יש להבין באופן אחר את הרמב"ם לגבי וידוי מעשר, לא כמ"ש בדעתו שדין לפני ה' הוא רק לכתחילה ולכן נוהג בזמן הזה בדיעבד. אלא דין לפני ה' שנאמר בוידוי הוא כמו דין לפני ה' במעשר שני ולעכב. וכוונת הרמב"ם שכתב שוידוי מעשר נוהג שלא בפני הבית, היינו רק כשיש מזבח ומתקיים לפני ה'. ומה שכתב "ואם התוודה בכל מקום יצא" זה משום שלדעת הרמב"ם, כשיש מזבח, כל מקום בארץ הוא לפני ה', אלא שבמעשר יש דין ריחוק מקום, שנאמר "וכי ירחק ממך המקום...ונתת כסף וכו'", ובריחוק מקום יש דין פדיה ולא אכילה. לפי זה, בזמן הזה כשגם מזבח חרב אין אפשרות להתוודות לפני ה' ואין וידוי מעשר נוהג. ומה שצריך היקש לבכור שמעשר שני אינו נוהג כשאין מזבח, אע"פ שבמעשר שני עצמו כתוב לפני ה', היינו כדי ללמוד משום שנדר לפני ה' הוא כשיש מזבח.
לפי האמור, ייתכן להסביר גם את דעת החינוך במצווה תר"ז שכתב שאם התוודה בכל מקום יצא, ומ"מ כתב שמהמצווה נוהגת רק בזמן הבית. האחרונים הבינו שלחינוך יש שיטה נוספת, כרמב"ם לעניין וידוי בכל מקום וכראב"ד שאינו נוהג בזמן הזה, ובזה פסק כראב"ד אע"פ שדרכו ללכת אחר הרמב"ם. לדברינו ייתכן שדעת החינוך כרמב"ם, ומה שכתב שוידוי אינו נוהג בזמן הזה היינו משום שאין מזבח בנוי, שלדברינו גם לרמב"ם דבר זה מעכב את הוידוי.