לא תשחית את עצה / הרב יהודה שביב

א. לא תשחית במקרא ובהלכה

למרות שבמקרא נקבע איסור ההשחתה אך ביחס לעצים, הרי שגם בניסוחו ההלכתי וגם בגדרו, הוא איסור כולל ומקיף כל שיש בו השחתה.

בתורה נאמר –

"כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור.

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אתו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה". (דברים כ', יט-כ)

ובהלכה-

"אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה[1] ואין מונטין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר, 'לא תשחית את עצה' וכל הקוצץ[2] לוקה, ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה. אבל קוצצין אותו אן היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה. כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו מותר לקוץ אותו... ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים והקורע בגדים והורס בניין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות[3]" (רמב"ם מלכים פ"ו, ח-י)

אם כן מפורש: לא רק השחתת עצים נאסרה אלא השחתת כל דבר שהאדם עשוי להפיק ממנו תועלת.

הרחבה זאת אינה אמורה רק ביחס ל-'חפצא', היינו לעצים לגביהם חל האיסור אלא גם ביחס למקום ולזמן, לא בעת מצור בלבד ובמקום מצור, אלא בכל מקום ובכל זמן.

מעתה תישאל השאלה, מה ראתה התורה לציין האיסור דווקא ביחס למצור. מה לי מצור מה לי מקום אחר? ומדוע דיברה תורה רק על עצי מאכל? והלוא טוב יותר שתכתוב התורה על איסור בל תשחית בצורה כוללנית ומקפת כפי שהוא באמת?

ב. לא תשחית - מהלכות מלחמה

התבוננות

במיקומה של פרשת בל תשחית תגלה כי היא משמשת חלק מהלכות מלחמה בתורה ומשובצת בתוכן. קודמות לה פרשיות שבהן על איסור פחד בעת יציאה לקרב, על דברי הכהן והשוטרים קודם המערכה, על הנפטרים מן המערכה, על חובת הפתיחה בשלום, על המענה הראוי למחזירי השלום ולמסרבים להצעת השלום.לאחר כל זה באה פרשתנו ולאחריה פרשת עגלה ערופה ופרשת כי תצא למלחמה על אויבך.

כדי לעמוד על מגמה אפשרית של התורה בסדר הפרשיות, יש לחזור על הידוע, כי התורה אינה ספר חוקים בו נערכים חוקים לפי ענייניהם, אלא היא בראש ובראשונה תורה המורה לעם דרך, היא ספר החינוך לעם ישראל.

כיוון שכך, יש לעמוד על המשתמע מסדר הדברים וממיקומו של איסור בל תשחית כי אף בהם הוראה גדולה.

ג.תורת מלחמה בנתיבות השלום

ברי, כי השלום הוא משאת הנפש, הוא מצוי על פסגת המשאלות, הוא כלי המחזיק את הברכות כולן, אף הוא תכליתה ועיקרה של תורה, וייעודם של לומדיה. הגאולה הלשמה – תקוות האנושות – כרוכה בשלום. השלום הוא המאפיין את ימי האחרית המקווה, כחזון הנבואה –

"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב', ה)

אך תורה, תורת חיים היא, מכירה בחיים ומכירה את החיים כמות שהם על הכיעור שבהם וצידם האפל. אין התורה עוצמת עיניה מראות את השלילה ואת הקלקלות שבמציאות והמלחמה להוותנו – היא מסממני אותה מציאות.

כל עוד רשעים אוחזים בחרב, אי אפשר לתורה לגזור איסור על נאמניה, אדרבא, מצווים הם להתייצב בזה הנשק כנגד אויבים ומרעים הקמים עליהם או המכינים עצמם לקום.

אלא שמלחמה בלבד היותה רעה חולה כשלעצמה, עוד זאת פועלת היא רעה בהשחיתה כל חלקה טובה בנפשו של אדם, ובשיטפה של מלחמה נהרסים גדרי מוסר חברה ותרבות.

השפעות שליליות אלו מנסה התורה למנוע, או למצער לצמצם ולתחום.

מכאן לקביעת פרשת עגלה ערופה, בתוך הלכות המלחמה.

בשדה המערכה נופלים חללים רבים, אסון של מוות נערך לפי מימדיו. מה נורא הוא המטבע הלשוני הרווח בפי מפקדים ואחרים 'מחירה' של המלחמה. ויש מחיר יקר ומחיר זול. מספר קטן של נופלים במחיר זול, ונופל יחיד במה נחשב הוא. ותורת היהדות זועקת עי כל אדם יחיד עולם מלא הוא, ונפילתו – חורבן עולם. ועל כן בהימצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו (ואפשר גם שלא הוכה בידי אדם, שמא נטרף על ידי חית השדה, ושמא אחזהו השבץ ומת). מצווה התורה כי תהיה כל הארץ כמרקחה והמולה תהיה ומדידות תערכנה וזקני העיר ונכבדיה יעמדו נזופים, כאילו אצבע מאשימה כלפיהם היא מכוונת.

השונה מהלכות מלחמה חייב ללמוד גם פרשה זו על ערכם של חיי היחיד, ועל החובה המוטלת על החברה ונכבדיה לשמר אלו החיים.

מכאן לקביעת איסור בל תשחית בהלכות מלחמה.

מלחמה כל כולה הרס, השחתה, השמדה. כסבורים לוחמים כי בעת מלחמה הותרה הרצועה. באה תורה ואומר: הישמר לך! בל תשחית. הקפד לבל תשחית עצי מאכל המצויים סביבות העיר עליה צר אתה. הרי אזהרה זו כתמרור העוצר בעד הלוחמים מהדרדר לאווירת השחתה והרס לשמם.

ד. שיקולים בעת מצור

חכמים ז"ל עיינו הרבה בכתוב ודרשו את מה שנראה כמיותר.

"רק עץ אשר תדע – זה אילן מאכל
כי לא עץ מאכל הוא – זה אילן סרק
וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר כי לא עץ מאכל? להקדים סרק למאכל" (בבא קמא צ"א ע"ב)

כלומר בפסוק השני בפרשה (פסוק כ) המדבר על היתר ההשחתה מתייחסת התורה גם לעצי מאכל וגם לעצי סרק. נמצאנו למדים: כשדרושים עצים למצור ואין כל תחליף, מותר להיזקק גם לעצי מאכל, אלא שציוותה התורה לבדוק היטב אם אין עצי סרק בנמצא, באשר יש להקדים סרק למאכל [אפשר שאף מדוקדק הדבר בלשון התורה "אותו תשחית" כלומר: אם שניים לפניך, רק אחד מהם תשחית והוא העץ שאיננו למאכל, ואפשר שאף המילה "תדע" – "רק עץ אשר תדע" – מלמדת כי יש לבדוק ולהתבונן היטב].

יושם לב: הוראות אלו נאמרות ללוחמים הצרים על העיר כבר ימים רבים לתפשה, [נראה שענייני המלחמה נערכים בתורה לפי סדר כרונולוגי, "כי תצא למלחמה" (כ', א); והיה בקרבכם אל המלחמה (כ', ב); כי תקרב אל עיר להילחם עליה (כ', י); כי תצור על עיר ימים רבים (כ', יט)]. תחילה קראו אליה לשלום ולא נענו [הרי זו החובה נזכרת קודם "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום...ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת אליה" (כ', י-יב)]. והנה הם צרים עליה וטרם הצליחו ללכדה, וגובר הזעם הנפגש ברצון לסיים את המלחמה לכבש העיר, ומפקדים שוקלים צעדיהם כיצד להגביר ולהדק המצור. ובתוך שיקולים אלו – טאקטיים, אסטרטגיים ולוגיסטיים – עליהם לשלב גם שיקול של בל תשחית, ולבקש להם עצי סרק ורק כשאלה לא ימצאו להם יוכלו להזדקק לעצי מאכל!!! גדולה מזאת. את הביטוי הקשה בכתוב –

"כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור"

הסביר רש"י

"הרי כי משמש בלשון דילמא. – שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך להתייסר בייסורי רעב ומצא באנשי העיר? למה תשחיתנו?"

לאמר: אין העץ צריך להתייסר בשל המלחמה.

ותמוהים הדברים: האמנם מתוך חמלה עץ האילן אמרה תורה? ואם כן, מה בין עץ מאכל לעץ סרק ומדוע לתועלת ולצורך המצור אכן מותר לכרות?

במבט ראשון תמוהים הדברים, ובמבט שני אף מרגיזים.

הלוחמים מצויים בעיצומה של מלחמה, הם יצאו, אם להרוג ואם להיהרג, חיי אדם נתונים על כף המאזניים: להיות או לחדול, משאין מושגת הכרעה עומדים התוקפים לצור על אנשי העיר ולהחניקם ברעב ובצמא, האמנם זו השעה לעורר חמלה על הצומח?

ה. ברוגז רחם תזכור

אכן, משהגיע אדם עד לרוגז, משמע התחילה פעולת החינוך לה נתכוונה התורה. לא, אין התורה קוראת עתה במפורש שלא להילחם. אך בתוך הלכות מלחמה מצויה גערה נסתרת הגוערת באדם הלוחם בשפת האירוניה.

ראה אדם! הנה הוזהרת לבל תשחית עץ מאכל, עץ זה לא נברא אלא לשמש לו לאדם למזונו ולחיותו. את העץ לא תשחית ואת האדם...!?!

ומי שלקח האיסור יכנס עמוק לליבו, לא רק על איסור "לא תשחית את עצה" יקפיד אלא על גדול וחמור ממנו.

ו. בניין בעת הרס

מעתה אפשר גם נבין מדוע התייחסה התורה בזה האיסור לעץ מאכל דווקא. עץ זה סמל בו, סמל לבניין ויצירה.

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא כ', כג)

ר"י בר סימון... מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הה"ד: 'ויטע ה' אלוקים גן בעדן'[4] אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה' (ויקרא רבה כ"ה, ג'.)

כל הנלחם, הורס, משחית, פועל במגמה הפוכה לזו הנתבעת כאן. לכך באה התורה ומתרה: עץ מאכל – סמל הבניין והיצירה המחודשת – בו אל תפגע[5].

נספח: דרך השחתה

יושם לב: שלא כפי העולה מן הסוגיה בבבא קמא – שניתן להשתמש אף בעצי מאכל לצורך המצור – אין הרמב"ם מבחין ומשמע כי לדידו איסור השחתת עץ מאכל תקף אף אם אין עצי סרק בנמצא.

ויש לעיין; לבד מן הקושי שאין העולה מדברי הרמב"ם מתאים לסוגית הגמ', עוד זאת קשה, סוף סוף הן לצורך מותר לכרות אף עצי מאכל וכדברי הרמב"ם עצמו:

"אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדות אחרים"

ומה לי צורך מצור או צרכים אחרים?

נראה כשהותר לצורך לא היתר השחתה כאן, אלא ששימוש בעת לצורך אינו בגדר השחתה כלל. הוא שכופל הרמב"ם ומדגיש

"כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה אבל קוצצין אותו... לא אסרה תורה אלא דרך השחתה".

מעתה שאלה של הבחנה והגדרה כאן מהו דרך השחתה.

כשהעץ מזיק או כשניתן להפיק ממנו תועלת בכריתתו הרי בזה צורך חיובי. כריתת האילן תסייע לבניין, לצמיחה, לגידול (אם גם של אחרים), אך מצור איננו צורך בניין. אדרבא, כל עיקרו של מצור לא בא אלא להרוס ולהשמיד, להחניק ולהכניע, כל כולו השחתה אחת גדולה. כל שמסייע למצור דרך השחתה הוא, ולכך – לדעת הרמב"ם – אין ניתן להשתמש אלא בעצי סרק בלבד, ואיסור בסיסי של השחתה בעינו עומד

"לא תשחית את עצה"