לזכרם (דברים שנאמרו בע"פ ביום השנה) / יוחאי רודיק
שנה חלפה, מאז ליווינו לקבורה את חברינו בן ציון ונחום הי"ד.
מחד, קשה להעלות זכרונות ורשמים ולפתוח בכך פצעים עמוקים שזה החלו להגליד. אך מאידך, חובה עלינו בבחינת: "והחי יתן אל לבו" להעלות שוב לנגד עינינו אותן תכונות נפש נעלות שיחדו את שניהם.
זכורני, באותו יום חמישי נמהר, טרם נסיעתם, לשאלתי מדוע הם נוסעים באותו יום ולא למחרת, הייתה תשובתם: כדי שנספיק ללמוד מחר ולא נבטל תורה! ודומני שזו הייתה תכונתם הבולטת. "אדם כי ימות באוהל – אין תורה נקנית אלא בפי שממית עצמו עליה". ואמנם, מחזה תדיר היה לראות את שניהם משכימים קום לתפילת ותיקין, ומאחרים לכת מביהמ"ד בלילה.
הגמ' בברכות (מ"ב:) מספרת:
"כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה כי אמרי ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק. בתר דברכי יתבי וקא מיבעי להו הסבו דווקא תנן אבל ישבו לא, או: דילמא כיוון דאמרי ניזיל וניכול, כי הסבו דמי. לא הוה בידיהו. קם רב אדא בר אהבה ואמר: נח נפשיה דרב, וברכה מזונא לא גמרינן..."
ואף אנו כן. חיינו עימם בצבא ובישיבה, ולא הספקנו ללמוד מעומק גדולתם, ותכונות נפשם. "ויצא יעקב מבאר שבע" – שואל המדרש, והלא כמה גמלים וחמורים יצאו עימו? אלא מלמד כל זמן שצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה. יצא מן העיר פנה זיווה, פנה הודה פנה הדרה".
ומפרש המהר"ל על אתר:
"לפי שהצדיק בעיר מדריך האנשים בקרבה, ביראת שמיים, משכילם בחכמה, ומלמדם מידות טובות והגונות".
אצל נחום ובן-ציון הדאגה לחבר, והעזרה לזולת, היו מהתכונות שאפיינו במיוחד את שניהם. ולכולנו זכור כיצד שניהם לא נחו ולא שקטו עד שהשיבו חברותות לחבר'ה הבודדים. ואיתא במדרש (תנא דבי אליהו פי"ב):
ושמא תאמר אותן 70,000 שנהרגו בגבעת בני בנימין, מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס, שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל וילמדו את ישראל דרך ארץ והן לא עשו כן. אלא, כשנכנסו לארץ כל אחד נכנס לכרמו ויינו, ואמר: שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות הטורח.
מדרש זה, למדנו בצוותא עימם באחד מחוגי הערב בשנה הראשונה לשהותנו בישיבה. ומדרש זה היה נר לרגליהם.
פעמים רבות ניתן היה לראותם יושבים ומתווכחים, מסבירים ומלמדים את החבר'ה החילוניים בצבא פרק בהלכות יהדות מהו.
"עד שלא חרב בית המקדש היה מיכאל מקריב בדמותן קורבן ישראל לפני ה', ואחר החורבן אמר לו הקב"ה: לא תקריב לי דמות קרבן שור, או: כבש, כי לא אכנס לירושלים, כי אם נפשות הצדיקים ותינוקות שלא חטאו והם עולים לריח ניחוח..." (סידור אישי ישראל, בפי' אבני אליהו)
הרב סולובייצ'יק, מסביר את המשנה בסנהדרין (ל"ז:)
"כל המקים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".
מדוע האדם הוא עולם מלא?
מפני שאין לו תמורה.
יש, ואדם מממש ומוציא מן הכוח לפועל את הנקודה הייחודית הטמונה בו, ויש, והיא נשארת בבחינת אוצר בלום שאינו בא לגילוי.
כך או כך נקודה ייחודית זו אובדת במותו. רב היה הנסתר על הנגלה בדמותם, ודל הוא המצע מלמנות אותן תכונות מיוחדות שאפיינום.
"דודי ירד לגנו, לערוגות הבושם, לרעות בגנים, וללקוט שושנים" (שיר השירים ד', א)
– אלו צדיקים שביניהם. שכל זמן שהיה ביהמ"ק קיים, היו הקרבנות מכפרין על הדור, ועכשיו, צדיקים מכפרים במיתתם (שהש"ר)
רבש"ע, הוא שיעשה חשבונו של עולם!
אך אנו, שזכינו לחיות במחיצתם, בשירות הצבאי, ובישיבה, מחובתנו, להמשיך ולהגשים אותן נקודות ייחודיות שבאו לביטוי בחייהם, בדמותם ובאופיים. ויהיו אלו נר לנשמתם.
"הישרים והתמימים, הנאהבים, והנעימים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו".
ת.נ.צ.ב.ה.