גדרי "גזירה לגזירה" / רא"ם הכהן
כאשר עוסקים בגזרות דרבנן יש מקום להגדיר מה היקף הכוח הניתן בידי חז"ל לגזור גזרות לסוגיהן. התמודדות עם הגדרת הכללים בהם השתמשו חז"ל לגזור גזרות תוכל להגדיר תחום מסוים שמעבר לו יהיו גזירות המותרות לכתחילה. הבעיה מקיפה את כל התורה אך אנסה להתמקד בעיקר בהשלכות הנוגעות להלכות שבת
(דוגמה לחשיבות הגדרת היקף הגזרות הוא איסורי דרבנן. מלאכת הוצאה בכרמלית בהתחשב בפסק המקובל ע"פ חלק מן הראשונים שהמציאות בימינו ברובה אינה רה"ר ואם כן יש מקום לברר האם יש מלאכות האסורות מדרבנן ברה"ר ומותרות מלכתחילה בכרמלית).
ישנו כלל המוזכר בש"ס שאין גוזרין גזירה לגזירה ויש לברר לגביו שלושה דברים יסודיים:
1. מקור הכלל
2. על אלו גזירות מדובר בכלל זה. כאשר את גזרות דרבנן ניתן לחלק לשלושה סוגים יסודיים:
א.גזרות שגזרו על מנת למנוע חיוב דאורייתא.
ב.גזרות עצמאיות שבאות במטרה לשמור על מגמה כללית אך לא על חיוב ספציפי
ג.גזירות שהן חלק מאיסור דאורייתא.
3. מתי משתמשים בכלל "כולהו חדא גזרה".
מקור הכלל:
1. (רש"י ביצה ב:) "והא דאמרינן בכולי הש"ס שאין גוזרים גזירה לגזירה מהאי קרא נפקא "ושמרתם את משמרתי" עשו משמרת כלומר גזירה למשמרתי, לתורתי ולא משמרת למשמרת שלא יעשו גזירה לגזירה" (הנצי"ב בהעמק שאלה מטות קל"ז סובר שבעל השאילתות לומד את הגזירות מהפסוק "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה" חלק על רש"י).
2. (תשובות רב שר שלום גאון בחמדה גנוזה סימן ע"ז מובא בא"ת) אם היינו גוזרים גזירה לגזירה נתמלא גזירות ואם היה הדבר מתפשט מגזירה לגזירה היו אוסרים כל הדברים מעט מעט.
הנ"מ בין שני ההסברים הוא שלדעת רש"י כאשר רוצים לגזור גזירה לגזירה יש צורך להגדיר את הגזרות בכלל של "כולהו חדא גזרה" מכיוון שפשטות דברי רש"י שזו גזירת-הכתוב ואילו לפי שיטת רב שר שלום גאון ניתן להבין הרחבת הגזרות מפאת נסיבות שונות אפילו אם לא מגדירים את הגזרות ככולהו חדא גזירה (ברור ששיטת רש"י מחודשת מאוד שהרי לא נמצאת דרשה לגבי גזירה לגזירה בש"ס).
בכדי להגדיר איזה סוג גזרות אומרים לגביהם את הכלל "אין גוזרים גזירה לגזירה" ואילו גזרות אומרים לגביהם את הכלל "כולהו חדא גזירה", ואם יש סוג שלישי שלגביו אין צורך בכלל כולהו חדא גזרה אלא בכללים אחרים, נבדוק:
1. מקרים בש"ס בהם מוזכר הכלל שאין גוזרים האם יש מכנה משותף בין סוגי הגזרות.
2. מקרים בש"ס בהם מוזכר הכלל כולהו חדא גזרה האם יש מכנה משותף בין סוגי הגזרות.
3. מקרים בהם גוזרים גזירה לגזירה והגמ' והראשונים אינם מגדירים את הגזירה השנייה ככולהו חדא גזרה והראשונים מסבירים את החריגה מהכלל בכללים שונים, המקטגרים קטגוריות חדשות.
(יש להעיר שכל הדיון אינו עולה בקנה אחד עם דברי התוס' בחולין (דף ק"ד.) ד"ה ומנא: "...שהש"ס מדמה" אך מכיוון שגם בעלי התוס' במקרים רבים משווים גזרות חכמים זו לזו וכן שאר הראשונים יש מקום להשוות ולבדוק אולי יש כללים הנראים לעין שהנחו את חז"ל בגזירת הגזרות).
שלא נתן לתוכן שמן"
סוג הגזירה: גזרת הרחקה מאיסור דרבנן שאינה עומדת בלי הגזירה הראשונה.
דין תורה: טבילה
"דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד אינו חוצץ" (עירובין ד': סוכה ו':)
הגזירה הראשונה: גזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד.
סוג הגזירה: גזירה שמא יחשוב שעלתה לו טבילה אע"פ שלא עלתה לו טבילה, ומכאן החשש מהשלכות הדורשות טהרה.
הגזירה השנייה: הגמ' שואלת – "ולגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד ומשום מיעוטו המקפיד א"נ משום רובו שאינו מקפיד".
סוג הגזירה: גזירה שמא יחשוב שתעלה לו טבילה במקרה שלא עלתה לו טבילה מדרבנן. אך הגזירה השנייה בתוכנה אינה עומדת לולי הגזירה הראשונה.
דין תורה:
"כל אדם יהיה באוהל מועד' פירושו בהיכל" (יומא מ"ד:)
הגזרה הראשונה: בין האולם למזבח דילמא מיקרי ועי"ל להיכל.
סוג הגזרה: הרחקה מעבירה דאורייתא.
הגזרה השנייה: הגמרא דנה לגבי הגזרה על העזרה (עיין שם בגמ' דיון לגבי הקדושות)
סוג הגזרה: חשש שמא יגיע למקום שאיסורו מדרבנן וברור שאם בין האולם והמזבח היה מותר אין מקום לגזור בעזרה.
דין תורה:
אסור למכור קרקע בא"י לנכרי מדין לא תחנם (ע"ז כ"א.)
הגזירה הראשונה: אין משכירין בתים גזירה משום מכירה ובסוריה אין מוכרים גזירה שמא ימכור בא"י.
מקרים בהם מוזכר בגמ' הכלל אין גוזרים גזירה לגזירה:
דין תורה:
הוצאה מרשות לרשות בשבת (שבת דף י"א. עירובין צ"ט.)
הגזירה הראשונה: כרמלית – הרחיבו את דיני רה"ר ודיני רה"י הן על כרמלית
סוג הגזירה: הרחקה מעבירה דאורייתא
הגזירה השנייה: "לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברה"ר וישתה ברה"י"
רש"י: "...גזירה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת" (ישנם בראשונים הסברים קצת שונים אך אין נ"מ לגבינו)
סוג הגזירה: גזירת הרחקה מעבירה דרבנן שאינה עומדת בלי הגזירה הראשונה ומסוג שונה מהגזירה הראשונה.
דין תורה:
מכבה (שבת כ"א)
הגזירה הראשונה: אסור להדליק נר שבת בחלב מהותך ועל קרבי דגים שנמוחו משום קרבי דגים שלא נמוחו (לכאורה הרי כבר בגזרה זו מדובר בגזירה לגזירה שהרי גם חלב שאינו מהותך אינו אסור אלא מדין גזירה לגזירה ת"י מתרצים כולהו חדא גזירה ועיין לקמן בהסבר הרמב"ם לכולהו חדא גזירה וביסוד תוס' רי"ד. בריב"ן ובפירוש המשניות הרוצים אחרים אך אינם קשורים לסוגייתנו).
סוג הגזירה: הרחקה מעבירה דאורייתא
הגזירה השנייה: שואלת הגמ': "ולגזור נמי חלב מהותך וחלבי דגים שנמוחו שנתן לתוכן שמן משום חלב מהותך וקרבי דגים"
סוג הגזירה: הרחקה מעבירה דאורייתא
הגזירה השנייה: הגמ' שואלת מדוע לא נגזר שכירות בסוריה
סוג הגזירה: גזרה הרחקה מאיסור דרבנן אינה עומדת בלי הגזירה הראשונה.
דין תורה:
אסור לזר לאכול חלה (חולין ק"ד)
הגזירה הראשונה:
1. אסור לאכול עם זר חלה
2. יש דין חלה מדרבנן על חלת חו"ל
סוג הגזירה: הרחקה מעברה דאורייתא. הגזירו חלה חו"ל כחלה שמא יאכל זר חלת א"י
הגזירה השנייה: הגמ' רוצה לגזור גם בחלת חו"ל שאסור לאכול עם זר.
סוג הגזירה: הרחקה מעבירה דרבנן שאינה עומדת בלי הגזירה הראשונה
(ישנם עוד מקרים בהם מוזכר בש"ס אין גוזרין: חולין פ"ה, יבמות כ"א, וק"ט אך מכיוון שהמקרים אינם חריגים בסוג הגזירה לא הובאו לעיל)
יוצא אפוא מכל המקרים שהובאו לעיל שהמכנה המשותף בין כל הגזרות שבהם נאמר הכלל שאין גוזרים גזירה לגזירה:
1. שגם הגזירה הראשונה וגם הגזירה השנייה אינם איסורי דרבנן שהם חלק מאיסור דאורייתא אלא הרחקה.
2. הגזירה השנייה אינה יכולה לעמוד ללא הגזירה הראשונה.
3. כל הגזירות הנ"ל אינם איסורי דרבנן בחפצא – כלומר שנתקנו בתור תקנות עצמאיות אלא עבור איסור דאורייתא ספציפי (עיין לקמן שדברי הרמב"ן והר"ן עולים בקנה אחד עם המכנה המשותף הנ"ל).
כולהו חדא גזירא
הכלל שבכולהו חדא גזירא גוזרים גזירה לגזירה לא נמצא הרבה בש"ס אך הראשונים השתמשו בו לרוב בכדי ליישב מקרים שבהם לכאורה גוזרים גזירה לגזירה בניגוד לדעת רבא שאין גוזרים גזירה לגזירה.
דין תורה:
איסור קצירה בשבת (ביצה ב':)
הגזירה הראשונה: פירות הנושרים גזירה שמא יעלה ויתלוש
סוג הגזירה: הרחקה מעבירה דאורייתא
הגזירה השנייה: ביצה שנולדה ביו"ט אטו פירות הנושרים (ולמסקנת הגמ' אפשר להתייחס לגזירה אטו יעלה ויתלוש)
סוג הגזירה: הרחקה מעברה דרבנן אך אפשר לראותה מאותו סוג על הגזירה הראשונה שהרי אפשר להתייחס לגזירה השנייה כגזירה שבאה למנוע תלישה עקב השוואה מוטעית בין ביצה לפירות.
דין תורה:
חיוב מזוזה (יומא י"א)
הגזירה הראשונה: מדאורייתא דירה בע"כ אינה דירה ופטורה ממזוזה וחכמים תיקון לכ"ג הנמצא עיו"כ בלשכת פלהדרין חיוב מזוזה מלא יאמרו כ"ג חבוש בבית האסורים.
סוג הגזירה: תקנה בכדי שלא יאמרו על כ"ג חבוש בבית האסורים.
הגזירה השנייה: לתקן מזוזה גם בשער ניקנור שלפנים ממנו לשכת פלהדרין
סוג הגזירה: אותו הטעם בדיוק כמו הגזירה הראשונה שלא יאמרו על כ"ג חבוש בבית האסורים ולכן אפשר להתייחס אל הגזירה הראשונה והשנייה כגזירה אחת.
שני המקרים הנ"ל הם המקרים שמצאתי בש"ס מוגדרים בפירוש כ-"כולהו חדא גזירה".
השוויון בין קטגוריות המקרים שאין גוזרים בהם לקטגוריות המקרים שגוזרים בהם ואומרים כולהו חדא גזירה הוא שבשתי הקבוצות עוסקים בגזירות שבאו להרחיק מפני עבירה דאורייתא (פרט למקרה ביומא שבא להרחיק מפני לעז שיאמרו כ"ג חבוש בבית האסורים אך גם גזרה זאת אפשר להתייחס אליה כאל דין שבנוי על סברה שאין כ"ג חבוש בבית האסורים. ומבחינת הכללים מקבילה לגזירות על עבירה דאורייתא).
ההבדלים שבין הקטגוריות הם:
1. בקטגוריה של המקרים בהם אין גוזרים גזירה לגזירה, הגזירה השנייה בנויה על הגזירה הראשונה ואין שום אפשרות לקשר בצורה ישירה בין הגזירה השנייה לדין דאורייתא, אלא א"כ נגדיר את הגזרה בצורה שונה. ואילו בקטגוריה כולהו חדא גזירה אפשר להתייחס לגזרה השנייה כקשורה לדין דאורייתא ישירות.
2. בקטגוריה שאין גוזרים בה הגזרות הן מעור שונה ואילו במקרה של כולהו חדא גזירה הן מאותו סוג ומאותו טעם (למעשה זו תוצאה של ההבדל הראשון). מכיוון שעוסקים בישיבה במסכת גיטין נביא מקרה אחר שהתוס' מזכיר בו כולהו חדא גזירה, וכל מאן דבעי יגמור לבדוק בעצמו את שאר המקרים המוזכרים בראשונים.
דין תורה:
אסור לכתוב בגט תנאים הגורמים לשיור בגירושין (הרי את מגורשת חוץ מפלוני)(גיטין פ"ד:)
הגזירה הראשונה: לדעת רבי ורבנן גזרו גם בתנאי של ע"מ הנכתב לפני התורף גזירה אטו חוץ.
סוג הגזירה: להרחיק מגט הפסול מדאורייתא
הגזירה השנייה: לדעת רבי גזירה בתנאי של ע"מ הכתוב אחרי התורף אטו ע"מ לפני התורף (וע"מ אטו חוץ) ולדעת רבנן לא גוזרים והדיון על דעת רבא ולא לדעת רבי זירא שגם לרבי לא גוזרים.
סוג הגזירה: להרחיק מאיסור דרבנן ותוס' מסביר כולהו חדא גזירה.
לכאורה כאן הגזירה השנייה בנויה על הגזירה הראשונה אלא שאין ערעור לכללים שנכתבו לעיל משלוש סיבות:
1. "הלכה כרבי מחברו ולא מחבירו"
2. אפשר להתייחס לגזרות כגזירה אחת (בייחוד לפי שיטת הרמב"ם בכולו חדא גזירה עיין לקמן) שאסור לכתוב תנאים ע"מ בגט בין לפני התורף ובין לאחר התורף אטו תנאי חוץ הכתוב לפני התורף (אחר תירוץ הזה רחוק קצת).
3.הגזירה ע"מ לאחר התורף לא בנויה אטו ע"מ לפני התורף אלא בנויה אטו חוץ לפני התורף וכולהו חדא גזירה הוא שגוזרים תנאי חוץ וע"מ אחרי התורף אטו חוץ לפני התורף.
בראשונים יש שני הסברים לכולהו חדא גזירה:
1. רש"י (ביצה ג') – "לא שתהא זו גזירה דלא ליתי לידי פירות הנושרים אלא כשנמנו וגזרו על פירות הנושרים אף ביצה הייתה במשמע, ואע"ג דלית בה משום תלישה מיהו מכלל גזרת חכמים הייתה שאף היא פרי הנושר".
ורש"י לשיטתו במקור הכלל (עיין לעיל) הסובר שזו גזירת הכתוב ולכן הסבר כולהו חדא גזירה חייב להיות שלמעשה זו ממש גזירה אחת ולכן רש"י מסביר "שאף הוא פרי הנושר" ודברי רש"י עולים בקנה אחד עם המכנה המשותף שנמצא לעיל.
2. רמב"ם בפירוש המשניות בשבת:
"ואסרו ההטמנה באפר חם שמא נשארה בו גחלת קטנה של אש וכשמזיז את האפר יחתה בגחלים ולפיכך נאסרה ההטמנה בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף גזירה רמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים. ואולי תקשה בכלל שאצלנו והוא אין גוזרים גזירה לגזירה דע שזה שאמרו אין גוזרים גזירה לגזירה הוא כגון שיגזר ב"ד איזה גזירה באיזה זמן ויחזור אח"כ ויגזור לאותה גזירה זהו שאין עושין אבל אם היו שתי הגזירות בעת אחת מותר וזה שעושים תמיד וזהו עניין אומרם כולהו חדא גזרתא היא כלומר שמי שגזר גזירה זו ראה שלא תתקיים גזירה זו אלא בגזרה אחרת שתחזק אותה ותסמכנה ולפיכך גזר השתיים ביחד".
יוצא אפוא שלשיטת רש"י צריך לבדוק בכל מקרה האם אפשר להתייחס לגזרה השנייה כגזורה ישירות לדין דאורייתא אם לאו, ואף הרמב"ם הרחיב את הקטגוריה של "כולהו חדא גזרה" גם למקרים בהם החשש לגזירה הוא קרוב לוודאי (וכן תוס' ישנים עיין לעיל בדין מכבה שגוזרים חלב שאינו מהותך אטו מהותך וכן תוס' בשבת (דף מ"ז:) ד"ה מפני שמקרב כיבויו. החכם צבי בתשובה ע"ה מרחיב שבכל מקרה ששכיח גוזרים, והגר"א ברנ"ב מגדיר שבדבר שקרוב לפשיעה גוזרים).
ולכן לדעת הרמב"ם וסייעתו יש לבדוק האם ישנן עוד קטגוריות בהם גוזרים גזירה לגזירה נצא מן הפרטים וננסה לבנות כללים.
1. בגמ' בשבת (דף כ"א) ישנה גזרה האוסרת להדליק נר שבת בחלב מהותך אטו חלב שאינו מהותך שאינו נמשך יפה אחר הפתילה וישנה גזרה שמא יטה. הראשונים על אתר מקשים מדוע גוזרים גזירה לגזירה וישנם חמישה תירוצים בראשונים (חלקם הובאו לעיל) אך תוס' רי"ד מתרץ תירוץ הבונה לנו כלל וזה לשונו:
"...תשובה בוודאי כרמלית לא נאסרה אלא מחמת דבר אחר שלא אסרו חכמים להוציא מרה"י לכרמלית אלא משום גזרה שלא יוציא לרה"ר והלכך לא גזרינן בה גזירה לגזירה אבל פסולי שמנים לא נאסרו מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמן שמא יטה וכו'" (דברי תוס' רי"ד לא מצאתי בראשונים אחרים)
2.(שבת קכ"ב.):
"אמר ר"ה אמר ר,ח מעמיד אדם בהמתו ע"ג מוקצה בשבת וכו'"
רש"י:
"ואינו מעמיד ע"ג מוקצה שמא יתלו בידו ויאכיל"
יוצא שבמוקצה גוזרים גזרה לגזרה (פרט לשיטות הראשונים שמוקצה הוא איסור דאורייתא אך רוב הראשונים חולקים) [(עיין גם קמ"ב בשבת) מקרה התלוי במחלוקת הראשונים אם מדובר במוקצה ואם מדובר במוקצה יוצא שגוזרים גזירה לגזירה]
[בכדי להסביר מדוע במוקצה גוזרים גזירה לגזירה צריך לשאול מה אופי איסור מוקצה. בגמ' בשבת (דף קכ"ד:) ישנם שתי גרסאות אשר פירוש האחת שאיסור מוקצה הוא איסור בפני עצמו ותוצאה ממנו נשמרת גם מלאכת הוצאה אך סיבת התקנה אינה מלאכת הוצאה וגרסה אחרת משמעותה שמוקצה נגזר בגלל מלאכת הוצאה. כמו"כ הרמב"ם פכ"ד הי"ב מסביר שאיסור מוקצה נגזר בכדי שלא יהיה טלטול שבה כטלטול חול והראב"ד סובר מדין הוצאה].
ונלענ"ד בסברה שהטעם מדוע במוקצה גוזרים משום שגזרת מוקצה חמורה יותר משאר גזרות והעובדה שלא נגזרה עבור אב מלאכה ספציפי אלא היא מהווה גזרה עצמאית (אפילו לאותה גרסה שמקוצה נגזר בגלל מלאכת הוצאה בכל זאת מוקצה הוא איסור עצמאי השומר על כל אופי השבת ויכול להיות שלא משנה מה הייתה הסיבה הראשונית של התקנה).
עוד הוכחות ליסוד שבגזרות כלליות שלא באו לשמור על איסור ספציפי גוזרים: תוס' בגיטין (דף ח':) ד"ה אע"ג דאמירה לעו"ג שבות וכו' האומר שרק משום מצוות יישוב א"י התירו אמירה לעכו"ם ומשום מצווה דרבנן רק לצורך מצוות, תוס' (והרשב"א בתשובה ח"א תשכ"ב) אומר בפירוש שאסור לומר לעכו"ם להביא ספר מכרמלית, וכן מדברי הרמ"א באו"ח (סימן ש"ו הי"א): "מותר לקנות בית בא"י מן העכו"ם בשבת וחותם ומעלה בערכאות. הגה: בכתב שלהם דאגו אסור רק מדרבנן ומשום יישוב א"י לא גזרו (סבי מורי ורבי הראה לי שהחתם סופר בחו"מ ג' מסביר את הוספת הרמ"א בכתב שלהם בכדי שיהיה שבות דשבות) יוצא מדבריהם שבאמירה לעכו"ם גזרו גזירה לגזירה. וההסבר נלענ"ד שבזרות שלא באו לשמור על איסור ספציפי אלא כוללות כמה אבות מלאכה או מגמה כללית גוזרים (אמירה לעכו"ם נגזרה לגבי כל ל"ט אבות מלאכה).
כמו"כ במלאכה שאינה צריכה לגופה גוזרים גזירה לגזירה (עיין לקמן) וע"פ הנ"ל נתן להסביר שגזרת מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה גזרה ספציפית על אב מסוים אלא גזרה כללית (בהמשך מובאים הסברים של הראשונים מדוע במלאכה שאינה צריכה לגופה גוזרים אך נלענ"ד שאין בהכרח ראייה נגד הכלל הנ"ל משום שיכל להיות שהראשונים לא השתמשו בכלל זה משום שלא היה צורך בו אך עקרונית אפשר להסכים לשני הכללים)
(עוד דוגמאות לכך שבגזרות שלא באו לשמור על איסור ספציפי גזרו יש בהלכות תערובות הכוללות תחומים נרחבים של איסור והיתר).
3. רש"י בביצה דף ל"ז. מביא לישנא אחת שגזירות שיש להן מקור מן המקרא גזרו גזירה לגזירה (אך ברש"י יש לישנא אחרת וגם הפמ"ג חולק)
[4. בטבילת נידה אך שם הטעם הוא ספציפי (עיין הערה 48 באנציקלופדיה תלמודית)]
5. עתה נשאר לברר לגבי גזרות שהם חלק מאיסור דאורייתא כלומר שמדין דאורייתא מותר לעשות חלק מן המלאכה אך חכמים גזרו.
הגמ' בשבת (דף צ"ד) מספרת:
"ההוא שכבא (מת) דהוה בדרוקרא, שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית. אמר ליה רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן - כרבי שמעון, אימר דפטר רבי שמעון מחיוב חטאת - איסורא דרבנן מיהא איכא! - אמר ליה: האלהים! דעיילת ביה את, ואפילו לרבי יהודה (שרי). דמי קאמינא לרשות הרבים? לכרמלית קאמינא! גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה".
יוצא מן הגמ' שבמלאכה שאינה צריכה לגופה גוזרים גזירה לגזירה, ההסבר לכך יכול להיות אחד משניים:
1. מלאכה שאינה צריכה לגופה מהווה אב קטגוריה ורק בגזרות הדומות למלאכה שאינה צריכה לגופה גוזרים
2. מלאכה שאינה צריכה לגופה היא רק תת קטגוריה המסועפת לקטגוריה כללית יותר.
בדרך השנייה הלכו הרמב"ן, בחידושים המיוחסים לר"ן בשם הרא"ה ובמיוחסים לריטב"א (ר"ן) וז"ל הרמב"ן בספר "תורת האדם" (וכעין זה בחידושים):
"כללו של דבר הגזירות שאין בהם מעשה כלל (במיוחס לר"ן: "ה"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה") התיר הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהוצאתן משום שבות אסור. שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, אלא עשאוהו כרה"ר למלאכות אפילו לדבריהם אלא שלא עשאוהו כרה"ר לגזירת שמא יעשה".
כלומר רק גזרות שאין בהם מעשה כלל רק הם נמצאות בקטגוריה שאין גוזרים גזירה לגזירה אבל דבר שיש בו מעשה גוזרים (כגון עקירה לבד, הנחה לבד, טלטול פחות פחות מד' אמות וכו').
(עיין לעיל ותמצא שדברי הרמב"ן מקבילים למכנה המשותף שנמצא בין כל המקרים בש"ס שאין גוזרים בהם גזירה לגזירה).
ונלענ"ד שהרי"ד יכול ללכת או בדרך הראשונה או בדרך השנייה. הרי"ד בפסקיו (דף י"א בשבת) כותב:
"ושמעינן מהכא דכל מידי דברה"ר אסור מן התורה אסור בכרמלית מדרבנן אבל כל מידי דלא אסור ברה"ר אלא בדרבנן בכרמלית מותר לכתחילה" (הריא"ז נכדו חולק עליו בפסקיו ובקונטרס הראיות ראיה ז').
יוצא שלמי הרי"ד הכלל הוא שאיסורי דרבנן בכרמלית מותרים מלכתחילה והדרך היחידה ליישב את הסיפור על "ההוא שכיבא" עם דברי הרי"ד היא להסביר שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא הגזירה החורגת ומהווה אב קטגוריה בפני עצמה. ההסבר לכך שמלאכה שאינה צריכה לגופה שונה משאר איסורי דרבנן יכול להיות אחד משניים:
א. במלאכה שאינה צריכה לגופה מבחינה פיזיקאלית המלאכה נעשית בדיוק באותה צורה כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לעניין אחר (תוס' שבת צ"ד). מאידך בשאר איסורי דרבנן אין ביצוע מושלם מבחינה פיזיקאלית לפחות ביחס לגברא המבצע את המלאכה ולפעמים גם ביחס לחפצא עקירה לבד מדאורייתא מותר בכל גווני בניגוד למלאכה שאינה צריכה לגופה שאותה המלאכה בדיוק אסורה כאשר מתכוון לאותו צורך שהיו צריכים במשכן.
ב. עיין לעיל בכלל השני לגבי מוקצה ואמירה לעכו"ם שבגזירות כלליות גוזרים, ואז גם הרי"ד הלך בדרך השנייה.
לכאורה היה מקום לומר שבעיית גזירה לגזירה באיסורי דרבנן בכרמלית מקבילה לבעיית החלפה ברשויות דרבנן (הגמ' בשבת דף ח': - "ובלבד שלא יטול מבעה"ב ויתן לעני מעני ונותן לבעה"ב ואם נטל ונתן שלושתן פטורים". כלומר אסור לאדם לעמוד על מקום פטור ולקחת מבעה"ב העומד ברה"י ולהעביר לעני העומד ברה"ר ולהחליף. ברשויות דרבנן נחלקו האמורים ואחריהם הראשונים בפסק הלכה. הרי"ף, המגיד משנה בדעת הרמב"ם (והמגיד משנה מביא שכן הורו גדולי המורים) מתירים בניגוד לדעת הרא"ש, הרשב"א, הראב"ד, רז"ה והטור האוסרים. המחבר בשו"ע לא מכריע וכותב: "יש אוסרים ויש מתירים"). מאן דמתיר להחליף ברשויות דרבנן מתיר איסורי דרבנן ברכמלית. אך נלענ"ד שישנו הבדל יסודי בין החלפה לשאר איסורי דרבנן שאינו מאפשר לימוד מההחלפה ברשויות דרבנן על הכלל כולו. בהחלפה ברשויות דרבנן עקירה בעה"ב ונתינה לאדם שעומד על מקום פטור מותר לחלוטין מדאורייתא ומדרבנן וכן נתינת החפץ מידי האדם העומד על מקום פטור ונתינתו לעני העומד ברה"ר מותרת לחלוטין בין מדאורייתא ובין מדרבנן אלא שהשילוב של שתי הפעולות אסור ולכן מי שאוסר להחליף ברשויות דרבנן ק"ו שיאסור בשאר המקרים (פרט לההוא דרבא) אך מי שמתיר אין הכרח שיתיר בשאר המקרים.
יוצא שבאיסורי דרבנן שהם חלק מאיסור דאורייתא רוב הראשונים אוסרים פרט לרי"ד (כמו"כ יש מחלוקת בין האחרונים. דעת הט"ז והגר"א ברנ"ד ובשפ"ט שאיסורי דרבנן בכרמלית אסורים פרט לההוא דרבא בשוחה ברה"ר והוא בכרמלית בניגוד לבאר היטב (שמ"ו) שמביא בשם "אבן העוזר" שכל פטור אבל אסור ברה"ר מותר מלכתחילה בכרמלית). ובהחלפה ברשויות דרבנן יש מחלוקת שלא הוכרעה במחבר.