חסד ואמת נפגשו / דב יקנעם[1]
"אר"י, למה טעם פתח בבראשית, והלא לא היה צריך להתחיל אלא מן החדש הזה לכם... שאם יאמרו אוה"ע לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים הם אומרים להם..." וגומר
שתי ראשיות הן. בראשית ברא אלוקים והחודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם. ראשונה, ראשיתו של עולם הדומם, הצומח, החי, המדבר; שנייה, ראשונה היא של עולם האדם. לא, לא זה הניכר אך בכך שמדבר הוא, אלא של האדם, על עולמו שבשלו נקרא אדם וכדברי הנביא: ואתנה צאני צאן מרעיתי, אדם אתם. וכדיוק של חכמינו ז"ל בפסוק: "אתם קרויים אדם". לא עולמו של אותו אנוש הדואב אך ללחמו, למחייתו, לצרכיו שמחוצה לו, אלא, זה היודע אף להביט פנימה, אל תוך תוכו. להתמודד, לעצב את עצמו, להפוך עצמו מחי ומדבר לאדם. אדם במלוא משמעותה של המילה. לא ראשיתו של עולם תוהו, אלא ראשיתו של עולם תורה ומצוות. עולם של גוי קדוש.
בראשית ברא אלוקים – ראשיתה של התגלות ה' בטבע על מרכיביו, שגזר על העולם ויהי, יצ"מ – ראשיתה של התגלות ה' באדם וברצונו החל מכי אני הכבדתי את ליבו למען שתי אותותיי, שיעבוד רצון פרעה, בעל כורחו ושלא בטובתו לרצון הקב"ה, המתבטא כאן בעצם הסירוב לרצון ה', והמשך בכפה עליהם הר כגיגית. כפיית רצונו של עם סגולה, מהסכמתם ובטובתם, לעבודת ה' ולשמירת מצוותיו.
על תורתנו, דורשים רבותינו ז"ל, נאמר וזאת תורת האדם. כל התורה כולה על מצוותיה ועל סיפוריה, מטרה אחת להן. תורת האדם. כל התורה כולה אינה אלא קורנס ופטיש לעצב בהן את החומר הגס ביותר, הקשה ביותר לצורה המסובכת ביותר, היפה ביותר – האדם. מה מקום אפוא לתורה זו, תורת האדם, ולאותה ראשית ראשונה ראשיתם של שמים וארץ. ראשיתם של החי והמדבר. לא היה צריך להתחילה אלא מאותה תורת אדם, החודש הזה לכם ראש חדשים!
אלא שאם זוהי הבנתנו אכן, לסטים אנו שכבשנו ארצות שבעה גויים. אדם המביט אל עצמו פנימה, וטמן ראשו בחובו, אדם המתרכז אך ורק בעצמו למעט התעלותו האישית שלו ושלו בלבד, אדם השומע את קול ה' הקורא לו מתוכו, ומתוכו בלבד, אדם שאינו רואה את האדם שבדומם, בצומח, בחי, במדבר. אדם שאינו שומע את קול ה' הקורא לו מכל אבן, מכל שיח, מכל אנוש, ולו גם דרגת אדם אין בו. אדם שאינו מכיר את המשפט הראשון הכתוב בתפיליו – "באדם ובבהמה לי הוא", מה לו לאדם כזה ולארץ, מה לו לאדם כזה ולנחלת שדה וכרם, ישב לו במדבר, בארץ ציה, בארץ לא עמד בה איש ובארץ לא תעבור בה רגל בהמה, ויעבוד את בוראו משם. אדם כזה, אם בא לרשת ארץ – ליסטים הוא. מה לו ולה?!
אלא, שלא פתחה התורה ב-החודש הזה לכם. ועם ישראל אינם ליסטים. כי אף תורת האדם נתפרשה רק לאחר תורת כל בהמה חיה ועוף, לא נכתב אותו ראש חדשים, אלא לאחר שנתפרשה אותה ראשית – בריאת שמיים וארץ. כוללת היא תורת האדם את כל אותה תורה הקודמת לה, ואין האדם אדם שלם אלא אם כן יודע הוא זאת, ולא ידיעה הנאמרת בפה, אלא זו המצוירת בלב, שאין מהותו ועניינו אצל עצמו בלבד, אלא מתוך זיקה ברורה לכל נברא ולכל יצור, ותהא מדרגתו אשר תהא, יציר כפיו של הקב"ה הוא, וכל הנברא – לא בראו הקב"ה אלא לכבודו. כח מעשיו הגיד לעמו. והמבין זאת, יודע שאין קיום לעם ה' אלא בארץ. ארץ הרים ובקעות, ארץ מטר שמים. המבין זאת יודע שאין עם ישראל ליסטים. לא נטל את הארץ אלא לעבוד בה את הקב"ה.
ועדיין זקוקה ראשית בריאת שמים וארץ לראש חדשים. אדם שעיניו אך ורק אל העולם החיצוני, אל הקדושה המופעת בטבע, אדם שאינו נפנה להביט בו עצמו, ברצונו שלו, אדם העוסק כל כולו באותם ניצוצות ניצתים, ואל האור המבהיק בקרבו פנימה לא יביט, על כרחך טעון טוהר כוונתו בדיקה, האם יש ברצון זה, רצון תיקון כל הנברא, חיפוש ושוטטות אחר כל נמצא יותר מאשר בריחה מעצמיותו שלו? האינו נובע מן הפחד להסתכל אל קרבו פנימה? האם יש ברצון זה יותר מאשר חיפוש דרך קלה לעבודה, דרך שכחת האדם את עצמו?!
צריכה וצריכה היא אותה ראשית, ראשית הטבע, אף לראשית האדם. אם אין ה'אני' והעצמי, אם מתקיימת נבואה ואני בתוך הגולה, ק"ו שאין את ה'. תיקון כל הנבראים כולם והעלתם, יסודו הוא בקדושתו הפנימית והמקורית, בקדושה הנבדלת של המתקן. כיוצא בו, ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו. ברכתו של יום השבת, המשכת השפעתו של ששת ימי המעשה, על המן היורד ביום השישי בכמות כפולה תלויה בקדושתו העצמית, וקדושתה תולה עיניה לברכתו ואי לא הא, לא קיימא הא.
* * *
אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, בחיר כל הנבראים, חטא. אכל מעץ הדעת- הפריד, וכלל כוחותיו, שנתגלמו בנשמה אחת, גדולה ואדירה, נתנפצו לאלפי רסיסים. הוליד בנים, פגומים הם. נטל כל אחד ואחד מהם רק חלק מכוחותיו שלו. קין – עובד אדמה, והבל – רועה הצאן, קין, שענינו בעולם הקניין הזוקק אליו את כל עניני העולם. שהרי אין קניין אלא הזיקה שבין אדם לבין חפצו, לבין המשועבד אליו, התולה עיניו בו. האדם שעיניו אל כל פינה חשובה שבעולם, למצוא אף בה את נקודת הקדושה, את הטוב, את כבודו של הקב"ה המתבטא בה. ויבא קין מפרי האדמה- מן הגרוע שבפירותיו. אף את הגרוע והירוד ביותר ראה כראוי לקרבן. לא הבחין בין טוב לרע, בין קדושה עמומה, נסתרת, לקדושה מקורית ויוקדת. והוא קין שעם כל אכזריותו כלפי הבל אחיו, נקרא איש החסד הראשון בעולם. עולם חסד יבנה- זה קין שנשא אחותו. האדם שעינו אל הכול להתחסד, להקריב, אל הכול, אך לא אל עצמו; אל עולם חיצוני הביט, ולא אל תוכו פנימה. נתקלל בגזירת נע ונד. כל ימיו חשש וביקש. את מקומו שלו, את עצמו לא מצא. עולם שהקים קין לא היה טוב ממנו עצמו. כי השחית כל בשר. ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. שהרי אין לך עדות לעולם פנימי הרוס, לאדם שאינו מוצא בקרבו את אשר הוא מבקש, מאותו שאין די לו באשתו, שתר הוא אחר אשת חברו, שמבקש הוא להזדווג אף לחית השדה ולעוף השמים, להזדקק לשאינו מינו. עולם שהקים קין נמחה בבוא המבול. אחת שרדה מזרעו, נותרה לזרוע את נקודת הטוב שבו בעולם החדש שנבנה- נעמה, בתו של למך ואשתו של נח. אך מפאת קוצר היריעה לא נרחיב ענינה בפעם הזאת.
בן שני נולד לו לאדם, לא היה המשכו טוב משל ראשון. הבל, בן שאין לך פסוק המזכיר את שמו כפסוקו של קהלת מלך ירושלים, "הבל הבלים הכול הבל". המהביל את כל ענייני העולם, שאין לו בעולמו אלא רוחו הפנימית, אותה רוח, שהאפשרות היחידה לראותה היא ביום חורף קר כאשר האדם פולט אותה מקרבו לאוויר העולם; ואף היא, גזה חולפת ונעלמת תוך רגע קט, ללא קיום ללא המשך, ללא כוח צמיחה. כאשר כל כולה עדות חיוורת וחלשה לאותו הבל בנו של אדם, איש עולם הרוח, העולם הפנימי, עולם שגז וחולף ללא כל המשך. הבל זה המהביל ענייני העולם, אין לו פנאי לעולם הגס החומרי. עסוק הו בו עצמו בעליית נשמתו שלו. כל עבודתו כרועה, שומר, כמתבונן ולא כאחיו העובד. כל עסקו אינו אלא עם צאן. ואין צאן אלא אותו צאן עליו דיבר יחזקאל בנבואתו "ואתנה צאני...אדם אתן". כל עניינו עם הטבע, ניצול צמרן של כבשיו, שישמש לו כלבוש, כמעטה חיצוני בלבד. קרבנו לה'-מבכורות צאנו ומחלבהן, רק הטוב והמובחר ביותר ראוי לקרבן. או, כפי שדורשים חסידים, קין הביא לקרבן את פירותיו "והבל הביא גם הוא". הבל גם את עצמו הביא לקרבן בעצמו ובתוכו ראה את כל עבודת ה'. אכן עבודה יפה היא וה' שעה אל מנחתו, אך עדיין צודקת תביעתו של קין כפי ששמו חז"ל בפיו במדרש, שתבע הימנו קין – פרח באוויר, האדמה שלי היא. עבודתו של הבל את ה' נאה היא, אך עדיין ליסטים הוא, שבהליכתו משתמש בארצו של קין.
ועבודת רוח ללא ארץ גם אם נאה היא ומתקבלת, המשך אין לה. עולם שנבנה, אך לא מהבל מוצאו.
קין והבל בריות מעולם תוהו היו, מעולם שטרם התנוצץ בו אור תורה. נתקנו שניהם בעולם של תורה. נתגלגל הטוב שבנשמת קין באהרן[2] איש החסד ואוהב הבריות, שכל מעייניו בטובתו של הזולת, אם רשע אם צדיק. אך יתר עליו אהרן הכהן על קין באור הקדושה המתנוצץ בקרבו, אור פנימי אור שבכוחו נכנס הוא לפנאי ולפנים לשרת את ה'.
נתגלגל הבל רועה צאן "במשה היה רועה את הצאן..." אך לא עוד צאן כמשמש לצמר בלבד, ללבוש חיצוני בלבד אלא צאנו של הקב"ה, צאן שכל כולו תכנו הפנימי של מרע"ה "...ללמדך שכל ל"ו שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עימו הדיבור בלשון חיבה, פנים אל פנים יישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל". כדברי רש"י (דברים ב', טו) כל כבוד והארת פנים שנתן הקב"ה למשה, לא נתן לו אלא בשביל ישראל כדברי המדרש, צאן שללא קיומי אין למרע"ה דבר בעולם. לא בעולם גשמי ולא בעולם רוחני. "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". והשווה למדרש שמשה הוא גלגולו של נח, "בשגם (גימטרייה משה) הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה" אף נח בעולם תוהו חי, וניסה לבנות את עולמו הפנימי בלא כל מבט אל הרשעה החיצונית, וצא וראה מה עלתה לעולם בגללו לא נקרא המבול אלא מי נח (ישעיהו נ"ד) אשמתו היא שגרמה ונתחלף בעולם של תורה "מי נח" ב"...ואם אין מחני נא". ותיקנה תיבתו של משה את תיבתו של נח. אך אין כאן מקומו, הוא ונעמה בת בתו של קין, הרי ילדו את העולם החדש.
משה, שכל עניינו ומהותו נשמת הבל צועקת מתוכו. כל כולו קדושה פנימית מקורית קדושה שהוצבה מעולם כה גבוה שקשה לראות כל יחס וחיבור בינו לבין חומר, בינו לבין חולשות אנוש. משה כל כולו אספקלריא מאירה, אין הוא יכול כלל לסבול את אורה המעומעם של אספקלריא שאינה מאירה. מצדיק הוא את דינה של ישראל עליהם (עיין רש"י ד"ה "אכן נודע הדבר" וברש"י ד"ה "וכי אוציא את בנ"י ממצרים" ששאל במה זכו). אין הוא יכול כלל להבין אפשרות לגאולת ישראל וחיבור שכינה עימהם במצבם הרוחני הירוד. מתקומם ואינו יכול לסבול כל עוול שנשאר ונעשה בעולם. אם זה האיש המצרי המכה עברי, ואם אלו שני העברים הנצים ואם אלו הרועים המגרשים את בנות יתרו. נכנס הוא למשבר כה גדול בעת שהגאולה המובטחת לו מתחילה להתבטא דווקא בהקשיית השעבוד, במניעת התבן מן העבדים העייפים מתקשה הוא להבין שאור ה' אור הגאולה יכול להתנוצץ אף מתוך מגלבנו של הנוגש המצרי המכה עתה יותר בחזקה. ומתפרצת מפיו הזעקה הנוראה-'למה הרעותה לעם הזה'. כבר מלכתחילה אינו מאמין שהתנוצצות הגאולה יכולה לבוא בידי בשר ודם, ומקשה: מי אנכי כי אלך אל פרעה. ואת תשובת "כי אהיה עמך" עדיין אינו יודע לאשורה. שרוצה הקב"ה לגאול בידי בשר ודם ועוד כבד פה וכבד לשון? גאולה שאורו של "אני ולא מלאך" יעומעם בה ח"ו ע"י "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" זאת קשה לו להבין. כבר מלכתחילה נופל הוא ברוחו כאשר נאמר לו: כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם שהרי יתר משה על כל הנביאים, שנתנבא ב-"זה הדבר" ולא ב-"כה" (עיין רש"י תחילת פר' מטות). שנתנבא באספקלריא המאירה בה נראים הדברים בבירור "זה", וקשה הייתה נבואת "כה". שם אהיה שמשמעותו שהקב"ה נסתר ורק לעתיד יתגלה, לא היה נהיר לו, ידוע ידע רק שם הויה ההתגלות הנראית. איזו כברת דרך עצומה היה חייב משה לעבור כדי לתקן את נשמתו של הבל, מ-'במה זכו ישראל' ועד "ואם אין- מחני נא מספרך אשר כתבת". לתקן את אותה קדושה מקורית פנימית שבהבל מקורה לשכללה ולהביאה להכללת כל הבריאה כולה בתוכה, ולא מחוצה לה.
ועדיין לא תיקן לגמרי אף הוא, עם כל מסירותו אל כלל ישראל, הקפיד עליהם כשחטאו. בדקות שבדקות ריחק ממנו לרגע מסוים את העם החוטא. צעק. צעק להם "שמעו נא המורים". וכיוון שנכשל בכך, הרים אף את מטהו והוציא מים דרך נס, בעזרת אותו מטה משדה מערכות הטבע ובוקע הדרך בינות לחוקי החומר העכור, במקום ללמד לעם ישראל להתפלל על מימיהם[3]. ומכיוון שחטא נגזר עליו למות במדבר. לא תיקן את נשמתו של הבל עד תומה, יישאר במדבר. ארצות שבעה גויים לא יירש.
"הוא אהרן ומשה... הוא משה ואהרן". ללמדך ששקולים היו. "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלווה נשקו" נאמר עליהם בקבלה. חסד זה אהרן, שנא' "תומיך ואוריך לאיש חסידך". אמת זה משה, שנא': "לא כן עבדי משה". וגומר. גאולת ישראל, דורשת מפגש זה בין איש האמת, איש אי הפשרות, המטפס מעלה מעלה, הקדוש הנבדל, האדם שהאמת הפנימית שבו באה אף על חשבון עולם השקר, ואיש החסד, האדם שאין לו בעולמו אלא טובתו של הזולת, יהא אשר יהא.
* * *
שניים המה בכל דור ודור. הגיבור והחסיד. הגיבור, בעל הפנים הרציניות החדות, המבט הישיר והחודר שאינו נע ואינו זע, הכובש את יצרו, המתמודד עם עצמו התמודדות מתמדת, התמודדות של אמת, המתגבר כארי ואינו מניח לנפשו לשקוע בתרדמת הזמן. הלוחם העיקש, הלוחם ללא חת, שאינו מוותר. נופל, אך קם, נסוג לעיתים, אך חוזר ותוקף במשנה מרץ. חותר ומתקדם, לא יעצרוהו לא גשם ולא רוח. האדם שדבר ה' בפיו כאש בוערת, עצור בעצמותיו. "אורייתא היא דקא מרתחא ליה". אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא-מתפוצץ וכל כולו צועק, "הלא כל דברי כאשר נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע". האדם שאינו מוכן להבין רע מהו, שאינו מוכן לסבול חוסר ישרות, שכל אי הגינות, כל סטייה קלה שבקלות מקפיצה אותו, מרתיחה אותו ומקמצת אגרופיו. האדם שבדרך התקדמותו רבים המכשולים. אך דבר לא ימנעהו מלדהור אל מטרתו.
החסיד, לא איש הקמט שבמצח, אלא איש העיניים הטובות, העמוקות, החמימות המתרוצצות הלוך ושוב בחוריהן מתוך בקשת הנזקק, חיפוש מבקש העזרה וחברו האומלל ממנו, זה שאינו יודע לבקש עזרה, והאומלל משניהם, זה שאף אינו יודע שזקוק הוא לעזרה. האיש בעל כף היד הרחבה, לא, לא אלו הנושכות בעצבנות את השפה התחתונה, אלא אלו המתגלות לעיתים כה קרובות בבת הצחוק המאירה. איש המעשה שידו בכל, המכיר את הכול המתעניין בכולם, האיש שדבר ה' בפיו כאש, אך לא כאותה אש הבוערת ושורפת אלא כאש המאירה כל מחשך, המחממת כל פינה קרה. שניים המה. רחבה וגדולה היא מפת דרכי עבודת ה' ומוצא לו כל אחד ואחד את דרכו ואת שבילו, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים.
אך יש לעיתים, מופיעים המה יחד, באותו אדם, באותם פנים, מביט אתה באותו אדם משתאה למחזה. העיניים מביטות ישר בך, במבט כה מעמיק, כה חודר ויחד עם זאת, כה תמימון הן, כמעט, אני אור, ילדותיות, מביטות ישר בך ויחד עם זאת רואות כל אדם נסתר בכל פינה. הקמט העמוק במרכז המצח מתמזג, וכלל אינו סותר את הטוב, את הפנים הצוחקות, השפתיים המהודקות ממאמץ של עבודה פנימית אינן מסתירות את החיוך הרחב לזולת. האגרוף הקמוץ מתוך קנאת האמת אינו מצמצם את רוחבה של כף היד הטופחת על הכתף, הריכוז הפנימי העצום, מאמץ הגבורה העילאי אינו מונע את המבטים הערניים הבולשים אחר כל פינה בה עשוי להסתתר אדם שכה זקוק לאותם מבטים. מחיצות הלפני ולפנים הסוככות על האש היוקדת אינן מונעות מאורה וחומה להתפשט למרחק כה רב החוצה, לא כל אדם זוכה לשני עולמות אלו. יצחק לביא ז"ל זכה לשניהם.
* * *
שנה חלפה. שנה תמימה מאז נאלצנו לעכל בקרבנו את המחשבה שאדם שזה עתה היה אחד מעמנו, כמוני, כמוך, יתפוס מעתה את מקומו בעולמנו הפנימי בחברתם של מושגים, של רעיונות. במקום לראותו חי, נושם, לא נראה עוד אלא את תמונתו בדבר השייך לעולם שהיה, היה וחלף נראה את שמו פעמים כה רבות, מודפס באותיות שחורות וכבדות, בתוספת אותן שתי אותיות המעבירות אותך בעל כרחך מעולם תלת מימדי לעולם דו מימדי, מעולם של מציאות לעולם של נוסטלגיה. העובדות החיות הופכות אט אט לסיפורים, לחוויות משתבצות ומתמזגות בעולם של אלף אלפי דברים אחרים לדמויות אחרות שהמשותף להם נחלת העבר כולם.
ועם כל זאת, ולמרות הזמן שחלף, עדיין נשאר בך אותו יסוד חי מיצחק ז"ל, אותו יסוד בעל שלושה ממדים, אותו יסוד המסרב להפוך את האדם לסיפור. הצד השני שבמטבע אותה מחשבה שהעלינו עתה, ניתן להעלות על הכתב, לשים במסגרת של תמונה, את אשר היה באדם. לא קשה לעשות זאת לצידו השני של המטבע, לאשר חסר כאשר איננו.
אותה דמות משרה ביטחון, שהכול בה. אדם שהכול אכפת לו. אדם שאי ויתורו על שימון אחרון גלגלי המרכוב שבטנק והרכבת אחרון הברגים שבו בכל שעה משעות היום והלילה מעיד לך כאלפי עדים על אי ויתורו על הבנת קוצו של יו"ד בכל סברה ובכל משפט בתורה, ואף זה בכל שעה משעות היממה. אדם שניתן להקיש בין מסירותו לענייני מטבח וכשרות למסירותו לענייני ביטחון שוטף, ומשניהם אל נשים זקנות הגרות בקרבת ביתו, למשפחות שכולות של חברים שנפלו ולמשפחתו שלו על כל ענפיה. אדם, שחש אתה שהתעניינותו בך, התעניינות אמת היא, מחד גיסא, ומאיד גיסא אינה נובעת ממאיסה בעולמו שלו, עולם עשיר ודרמטי ששקשוק חרבות נשמע בו תדיר, הרבות מלחמת העד של האדם בעצמו, בתוך תוכו, מלחמת הבקעה הערים הבצורות, חומות האיתנים המכסות ומאפילות על ליבו של האדם. אותה הרמוניה יצוקה למקשה אחת שהכול בה. תורה וגם חכמה, גבורה עם אהבה. מיזוג נפלא של חסד עם גבורה לאמת אחת גדולה, המשרה על כל סביבותיה את הביטחון שיש מי שדואג ויש מי שאכפת לו. שיש מי שאוהב יש למי לספר ויש אל מי להתחבר. וביותר, שיש ממי ללמד, ממי ללמוד שאין לך דבר שעומד בפני הרצון. ממי ללמוד שאם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. ממי ללמוד אהבת תורה מהי ורצון לדביקות בה' מהו, ומעל הכול, ללמוד שאהבת האדם ועילוי אישי, אינם נוגדים, אינם סותרים – ההיפך הוא הנכון.
היתה בו ביצחק ממידת הראשית. אותה ראשית שבשבילה נברא העולם. לא נתפס לנוסחאות מקובלות, לא נסחף לו כפקק שעם בזרם. חקר ודרש, תבע להבין כל דבר. פרץ לו דרכים חדשות בתורה וביראת שמים וביותר, לא הפך את התורה לעניין שבהרגל. קיים כמדרשו את מאמר חז"ל "עד שתכלה רגל מן השוק". בכל יום היו בעיניו ד"ת כחדשים. ההנאה שנהנה מהם, חיוך הסיפוק שלו כשהבין דבר לאשורו, העידו עליו שלמד את התורה בבחינה בה נקראה בפסוק: "ה' קנני ראשית דרכו". ראש וראשון היה, לכל משימה, אם בשכונה, אם בצבא ואם בישיבה, ידע שלא רק התורה נקראת ראשית, כי אם גם ישראל נקראו ראשית. ענייני כלל ישראל היו בראש מאווייו (והואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא סיפר אביו יבל"א, כששמע פעם יצחק על מעשה פשע מחריד שאירע, הגיב: מה עושים אנו כדי שדבר כזה לא יקרה?!). קידש בכך שם שמים ברבים במקרים ומעשים אין ספור בעת שירותו הצבאי, עפ"י עדויות חבריו, דתיים וחילוניים כאחד. אף הכר יצחק את "ראשית גויים עמלק". חוסר ישרות וחוסר התחשבות היו שנואי נפשו. לחם בהם ככל שיכול.
קיים יצחק עניין ראשית וזכה אף להיות מנוחלי הארץ, אותה נחלת גויים שנתן הקב"ה לעמו. אוהב א"י היה בכל ליבו ובכל נפשו. אהב את גופה של א"י, אבניה, עציה, הריה ונחליה. ואף את נשמה של א"י – את פינתה במסגרת התורה, בהלכה ובמחשבה. עד שריווה אדמתה בדמו. חסד ואמת שנפגשו עלו השמיימה ולקיום "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הוולדו" זכינו, לקיום "טוב אחרית דבר מראשיתו", גרמו עוונותינו ולא זכינו.