כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם (ישעיהו מ"ט, י) / גרשון הכהן
משהו דוחק בי לכתוב, לתת תוקף למחשבות.
המילים בוקעות מאליהן, מוגדרות וברורות. מתייצבות ודורשות ביטוי. דומה שאין עליי אלא לשבת ולהעתיקן.
הימים חולפים, מתרחקים בצעדי ענק. כבר לילה ועוד יום נגמר לי. בעוד כמה ימים אשוב לצבא. המועד באופק, מוחש ומציק ומחייב לערוך חשבון נפש נוקב.
לא חפצתי לעשותכם שותפים לחשבון נפש אישי. למי שמבין, יובן מאליו שרק ניסיתי להציג כמה קטעי הרהורים בתקווה להבהיר כמה דברים ידועים.
מה אכתוב? קשה לבחור; זכיתי בשפע של ימים גדושים הכול דורש ביטוי. וכיצד אכתוב את הכול?
אך, משהו מציק עד אין יכולת להתעלם ואותו אכתוב.
הרשו לי לצטט מילים אחדות (מתוך עיתון "במחנה", ראיון עם קצינים "הסדרניקים". ייתכן שהעיתונאי אינו נאמן ומעולם לא נאמרו מילים אלו. אך נימת הדברים מוכרת וגם נשמעת):
"בדבר אחד מסכימים כולם, בתקופת השירות הצבאי מורגשת אצלם ירידה ברמה הרוחנית-דתית. עסוקים מעלות השחר ועד לפנות בוקר בבעיות "מוחשיות" מאוד, כמו גירוז טנקים וטיווח מטרות ואין כמעט זמן לתפוס איזה דף גמרא".
ירידה רוחנית?
זו בדיה עלובה, כניעה מחפירה.
אברהם אבינו, לאחר העקידה, בשיא ההתעלות חוזר אל נעריו. "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע" (בראשית כ"ב, יט).
הולך יחדיו עם "עם הדומה לחומר" (וכהקבלה: "ויאמר אברהם אלוקים יראה לו השה לעולה בני, וילכו שניהם יחדיו").
ההייתה זו ירידה רוחנית?
תקופה הצבא יכולה להיות עבורנו עלייה רוחנית, יכולה לתת תנופה חדשה, לפתוח עולמות בלימוד.
עבורי היה הצבא כחורף מבורך, אשר הנביט זרעים שהיו טמונים אי שם בחובי. "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ" (שיה"ש ב', יא). כך דרכו של עולם; אחרי החורף מגיע אביב, פורץ בחדוות התחדשות, בשפע של תכלת ואור, חוגג בעוטר הפריחה, בא הקיץ, מצהיב המרחב והחג נשכח. הקיץ שם קץ לאביב, מייבש את הפריחה, זורה את הזרעים וטומנם באדמה. בעדינות מחסל את האביב, מנהיג את העולם לקראת אביב נוסף.
עת האדמה סדוקה מיובש, מגיע החורף. מרווה את האדמה, מנביט את הזרעים, מכשיר את היקום לפריחת האביב.
אלמלא החורף שלפניו והחורב שלאחריו. אין האביב מתקיים. אין אביב ללא התחדשות, אביב נצח פירושו: מות האביב!
האם נגדיר את הקיץ כנסיגה ונתאבל על האביב שגווע?
רק בקיץ מבשילים הפירות.
ובשלהי הקיץ, את הכול חרב, פורח החצב והזית ירוק עד.
* * *
גשם מתדפק על החלון, השמיים שחורים עמוסי מתנות.
"שלושה נתנו מתנה לעולם התורה המאורות והגשמים" (ויקרא רבה ל"ה)
"גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה" (תענית ז')
"ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה עצמו וכל העולם כולו ע"י שליח" (תענית י')
בארץ ישראל בוא הגשם מוטל בספק. מפתח הגשמים אינו בידנו ולא נותר, אלא לשאת תפילה לשמים.
זו מעלתה של הארץ.
לעומתה ענשו של הנחש:
"ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג', יד).
לכאורה, ברכה שאין טובה ממנה. עונש המבטיח חיים נוחים, חסרי דאגות, אין מקום ללא עפר ומזונו מצוי בשפע. אך בעומק הברכה טמון העונש. קללה שאין לה מרפא.
"אפילו אוכל כל מעדני עולם, טועם טעם עפר" (יומא ע"ה).
השפע אין סופי, עד שאין בו ערך, כמנוחה עקרה שאין לפניה עמל.
* * *
"והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה... למטר השמים תשתה מים" (דברים י"א, יא)
"אין מים אלא תורה שנאמר: הוי כל צמא לכו למים" (ב"ר י"ז).
במדבר נאגרת כל טיפת מים ומקור מים, הוא מוקד חיים. סוד יופיו של המדבר, שהוא צופן אי שם בחובו, מקור מים חיים.
"מאי דכתיב ממדבר מתנה? אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכול דשין בו, תלמודו מתקיים בידו" (עירובין נ"ד:)
אין קץ למשמעות המדבר ולמדרש זה משמעות לאין סוף המרחבים. רק הולכי המדבר יודעים מהו צימאון. מה רבה השקיקה למעט מים. אף מי גבים מעופשים יהיו מתנה מרהיבה. "כמים קרים על נפש עיפה" יחיו, ירוו וגם טעמם יערב.
"אמר המדבר: אני מדבר וחביב אני, שכל טובות העולם חבויין בי" (שהש"ר ב').
"מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה אלוקים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים" (תהילים ע"ג)
"רבנן אמרי כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח איברים שבי צמאים לך. היכן? בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך והנה ה' ניצב עליו" (ילקוט שמעוני תשפ"ה)
* * *
זמן קצר שהיתי בישיבה. אם זמן נמדד בימים ובשעות, אזי יבולי צנוע ודל. אך יש רגע פורה ולעומתו רגע עקר ולא תמיד נתון המפתח בידינו.
לשווא ניסיתי ליחס רגעי, למניין הימים. אין מפלט אלא להודות שאין זמן נמדד במחוגי השעון בלבד.
ישנו רגע, הקיים לעצמו וצופן איכות עשירה, פורץ כל תחומי זמן וסוחף הרחק קדימה. "שפע של ימים צפונים ברגע".
"אותו לילה שברח דוד מפני שאול, למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה" (ילקוט שמעוני שמואל א' קכ"ט)
אמנם, אף לאחר לילות רבים לא העליתי שלל כה עצום. אך עתה יש ביכולתי להבין שאכן בהרף עין ניתן לקלוט מה שאין לומדים אף במאה שנה.
* * *
אלמלא תקופת הצבא, הייתי קוצר רק עשירית היבול. גם אלף שנים בישיבה לא היו מקנים לי אותה כמיהה ללמוד. זהו הצימאון הבריא. לשווא נעמול לקנותו אם מעולם לא צמאנו. צריך לרעות לרגע פנוי, כדי לדעת מהו שפע של זמן.
התייחסתי לזמן בכבוד, אך הוא הסתפק בכך. המשיך להטריד ולהציק. זהו אי שקט בריא. כל רגע שואל אם נוצל. השאלה נוקבת, חדה כסכין שאינה מתקהה. קשה התשובה, אך סגולת הזמן מתעצמת.
* * *
טעות לאמוד הישגים בהספק בלבד. כאן טמון שורש הבדיה הנקראת בפינו "ירידה רוחנית". רבים ניגשים ללמוד כשם שמגישים מצבר לטעינה. לעולם אין המצבר מכיל יותר ממה שהוטען בו. ומצבר ללא מקור נפרק עד תום.
המגמה חייבת להיות יצירתית, עצמאית. להיות מקור מתח עצמאי. יש והדינמו קטן ויוצר רק מתח נמוך, אך הוא בלתי תלוי, ולעולם אינו נפרק. בכל מקום יוצר ומחדש. כל תנועה מלווה ביצירה חדשה. רק במצבר קיימת ירידת מתח, עד פריקה טוטאלית. אנו תולים תקווה באווירה שתטביע בנפשנו חותמה. מצפים להבנות ממנה. נותנים בה אמון, אך היא מוליכה אותנו שולל. יוצרה אשליה של קניין והוא אינו אלא אבק פורח וכחלום יעוף.
וכשלא נותרים אלא שרידים, קוראים לזה "ירידה רוחנית". במקום להתמקד פנימה בתוכנו, השלכנו יהבנו על "האווירה". אווירה צריכה להיווצר בנפשנו, ואל נבקשה אלא בקרבנו. רק אם נחדור פנימה לעומק, נחשוף רבדים נעלמים, נזכה בקניין של ממש ובליבנו ישגה אושר של קניין מתמיד.
* * *
לאלה מכם שיהססו ללכת לפיקוד, דעו שבפיקוד על אנשים תחשפו עוד נדבך בנבכי נשמתכם תגיעו עד עומק נסתר. המפקד נושא בבדידות בנשל האחריות, לומד לחיות עם עצמו ולהתמודד ללא תלות באחרים.
כשעברתי לישיבה השתחררתי מעול האחריות והרגשתי חפשי כציפור. חגגתי בכל רגע את שפע הזמן שניתן לי ומוקדש כולו לעצמי. אוויר חופשי חרדה לראותי. ידעתי שאם אני מחפש גילוי של אמת, אמצאהו רק בעצמי. העמקתי את ה"קידוחים" וגיליתי "אני עצמי" חדש חבוי בעומק רב.
זהו החופש המלא, החרות הרבה מכל.
"יש מן הכרה פנימית שמבררת לאדם בירור גמור, שנשמתו במלוא אורה מתגלה אליו, והיא חסינה ומלאת אמת, יותר מכל שכל מדוד ושקול" (אורות הקודש חלק ג' רפ"ג).
* * *
בכאב עזבתי את הצבא, הרגשתי שאני מקריב קרבן. הקרבתי קרבנן אחד וזכיתי בעדרים רבים. לעולם לא הייתי זוכה בהם.
ביקשתי מעצמי להגיע לכך שביום בו אשוב לצבא, יכביד עליי אותו כאב באותה עוצמה. אשרי שיכול אני לומר בכנות ובוודאות, שעוזב אני את הישיבה בתחושה עזה של ויתור והכאב מעיק באותה עוצמה אם לא למעלה ממנה.
הססתי לכתוב. חששתי, שכל המילים אינן אלא מליצות נבובות. בכל אופן כתבתי. כך אני מרגיש. חשבתי שתמצאו בזה עניין.
אל נא תטעו בדברי. לא התכוונתי להציג אידיאליזציה של צימאון. כל שרציתי לומר, שרק מתוך צימאון הבנתי מה עזה הכמיהה שבכוחה לדחוק על משאלה, עד שניתן לומר במלוא המשמעות: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי".
יש לי חלום. לא של חזון של אחרית הימים, רק חלום פשוט, שיגיע יום בו רבים מאתנו יעזבו את הצבא בתחושה של ויתור וכאב. ילמדו בישיבה וישיגו מה שאין תלמיד ותיק לומד אף באלף שנה.
"האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו".
"רב חייא ברי דרבי אבא דיפו אמר: הלומד תורה בצער נוטל אלף, שלא בצער מאתיים..."
"רב יודן בשם ר' בון אמר: הלומד תורה שלא במקומו נוטל שכר אלף והלומד במקומו נוטל שכר מאתים" (שהש"ר ח' י"ד)