ולבבות אמולות רוח חיים / יובל שרלו

"יסוד הגאולה הוא להשתחרר מן המאסרים ומן הצמצומים להיכנס למרחבי החכמה והדעת ולשקוד על דלתות בית ה' בלימודים הקדושים המבארים את גדולתו ורוממתו יתברך "אשר הם מרחיבים את ההבנה הנפלאה בעומק דעת ה', בכישרון הגון וחרוץ. (מי מרום)

"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" – ד' אמות של הלכה היוו מוקד לכל עיסוק תורני בימיה האפלים של הגלות, להוציא קומץ, בוטא כל לימוד התורה בגולה בפלפול ויישור ענייני הלכה כאשר הבאר המרכזית משם שאבו כל הלומדים את תורתם הייתה הגמרא. דרך עיון זו, הביאה בהכרח לידי הגדרת תלמוד תורה בצורה מצומצמת וחתומה: ד' אמות של הלכה.

פשר השקיעה בדינים ובסברות צמוד הוא לקשר שבין חורבן ביהמ"ק ובין ד' אמותיה של ההלכה. בעת גלות חובת השמירה על הקיים היא זו אשר מתווה כל אורח חיים. הפחד מפני פריצת גבולות, השהיה בארץ לא נודעת, מוקפים מכל עבר 'בגויים אשר באו שמה'. אי קיום סדרי חיים יהודים מלאים, הכול חבר יחד והביא לידי רצון עז לשמור על הקיים. כל עיקרה של ההלכה הוא הסייג והגדר, הדיוק והפסק. כל לימוד אשר איננו מעוצב ומדויק נושא בחוב סכנה ולא ילמד – עת גלות היא!

בדרך שכזו, פותחו נוגדנים לכל תחום שמקום יש בו לריבוי דעות, למחשה אמוציונאלית, לעסקי רוח. דרך שכזו היא לא טבעית ביסודה: "סדרי העבודה בגלות הם בסוד מיעוט הירח "לכי ומעטי את עצמך" (חולין ט.), להיות תמיד מלא פחד וחשדות על עצמו"... (מי מרום) – הצמצום וההחשכה מושלים בכיפה, כאשר המטרה היא שמירת הגרעין.

העתקת דרך זו, למצבנו היום, מהווה ניסיון להמשיך לחיות כעם ההולך בחושך בעת שעוול הוא לעשות כן. כבר הגיע העת בו יכול המאמין לצאת ממצרי ההלכה ולעסוק בכל אותו מישור עצום הנמצא מעבר ומעל לתחום ההלכה. ההלכה ביסודה היא אובייקטיבית – מתעלמת היא מ"כשם שאין פרצופיהן שווים כן אין דעותיהן שוות" וקובעת מעשה אחיד לכל קהל המאמינים. הסובייקטיביות תתבטא בכל – מלבד בביצוע. המחשבה, הרגש, הרצון והדמיון – כל אלה הוחשכו בגלות בכדי לשמור על מכנה משותף – וכבר הגיע עת להפרותם. ביסודו האדם הוא עצמי, יחידי, הכוונה לגביו היא אחרת, ותובעת היא את מצווה.

הכתב שבתורה ביסודו הוא הטבעת תכנים מופשטים בתוך מילים ואותיות מוגדרים.

"והתורה יכלול הסיפורים מתחילת בראשית, כי היא מורה האנשים דרך האמונה (רמב"ן).

כל כולו של התנ"ך לא נכתב להלכה. אין אדם יודע דבר הניתן לביצוע מהתורה שבכתב. התנ"ך מלא הוא ברוח הנישאת מעל ההלכה, בדברים המחיים את האמונה. עבודת ה' מול עבודה זהרה, חט ועונשו מול תשובה ושרכה. המלוכה מול השיפוט, עוול מול יושר. אין תחום יסודי ומהותי שלא נבט בתנ"ך וקורא הוא לגדלו ולפתחו. אתייחס בעיקר לנביאים הראשונים. סיפורי התורה מוגדרים כמעט בפי כל כנושא אופי נורמטיבי. למן "מעשה אבות סימן לבנים" ועד "לולא חטאו ישראל ניתנו להם חמישה חומשי תורה וספר יהושע". נביאים ראשונים מהותם היא לקיחת התורה שניתנה משים בצורה האידיאית ובחינת חיותה עלי אדמות בהתנחלותו של עם, ביצירתו כלי שיפוט והתלבטותו בעבודת אלוקים. מכאן מלחמת אחים ומאידך מלוכה. דור רודף דור, העם חוטא נשפט ושב, מלך עולה מולך ונופל. ההלכה ביסודה נטולה היא חיוב. כל התייחסות למטרת המצוות, תכליתם וטעמיהם, לית מאן דפליג כי ההלכה מקבלת את עיצובה ב"פוק חזי מאי עמא דבר", כיצד? את זה עלינו לקרוא בנביא.

"מוטב שתעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא" (יבמות ע"ט.)

הוא מפגשה של ההלכה עם המציאות על רקע קביעת יחסי ישראל ואומות העולם. בהלכה כמעט ואין כל התייחסות לכוונה – אדם יכול לשים סיר על אש, וחברו יורידנו לפני שבושל כשיעור – וייפטר. הנביא מלא כוונה. עם ישראל ניגף מול בנימין כי מניעיו לא היו מנופים, כישלון שאול, אבנר ויואב. דוגמאות קיימות לאין ספור. לימוד נביאים ראשונים הוא לימוד חיי עם חוסה בצל אלוה. הוא עיון מופשט, כמעט ואין בו מן המסקנות הבלעדיות וכללי פסיקה. כל פרק נתון הוא להבנה עצמית, בדיוקיום בכתוב ובהשוואות. ברור ההלכה מוכרח הוא להיות מבורר מכל נגיעה עצמית. לימוד הנביא הוא מיצוי העצמיות בקשר אל בורא עולם.

הגאולה איננה רק ביטוי לאומי, ואת זאת שכחנו. ביסודה היא תשובת העם אל עצמו – "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך...". לימוד נ"ך נובע הוא מתוך תחיה מחודשת, הזרחת אור חדש שהוסתרה, ומהווה הוא חלק אינטגרלי מצווי ה' לבני האדם.

* * *

הבעיה 'הטכנית' של השתרשות הבנת לימוד התורה כתָחום בכלי ההלכה הביאה בהכרח לשינוי עמוק וסבוך הרבה יותר. אופייה האובייקטיבי של ההלכה, והזמן העצום שהושקע בלימודה גרם שאף האדם כולו בנה את חייו, קשריו עם אנשים אחרים, על יסוד האובייקטיביות.

"יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה. מאוד הוא מרוכז אז בעצמיותו, העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה, הוא קשור בעומק ההתבודדות הפנימית. אם יבוא אחר ויבקרהו מבחוץ לא ידע את העשוי ברוחו, הוא יוכל לדון עליו הרבה מצידו השלילי, איך שאיננו חברותי, איך שהוא מתרחק מן הבריות ואיך שהכול, כל העולם וכל החיים, הכול מוזר לו..." (אורות הקודש)

הקטע הקצר הבא להאיר מעט את אותו תחום נסתר וכמעט שאין יודעים אותו, מכירים בו. הרחוק מהעיסוק באדם הוא בעוכרנו. חוויה מוגדרת כרגע שניתן לעצבו ולבטאו במילים. דבר שלא בוטא – כמעט ולא קיים הוא לגבינו. אפשרות ההעברה לחבר היא הפוסקת אם כדאי לחשוב או ללמוד דבר או לחדול ממנו. ספק אם ניתן ל"סיים" דבר, לומר "גמרתי" ולחתמו – יזכה הוא לתשומת הלב.

מהו המקור?

"וזהו בעצמו סיבת ההעלם שלהם מצד שהמון האנשים, אפילו החכמים, מורגלים בחכמות, שבהן עניינן שווה, הדיבור הפנימי כמו בדיבור החיצוני, ורוב החכמות כשידובר בהן יוכר מצד הדיבור ערך העומק שבהן וההכרח לעיין בהן עד שידען וא"א לשום בעל שכל שהוא יצייר לו שהוא ידוע אותו לא ידען. מה שאין כן כל ענייני חובות הלב, המאמרים בעצמם אינם בחיוצוניותם לפי עומק החכמה שבהם. כי לא נוסד כלל לדבר בכל פרטי ההבנה כפי הדרוש להם" (מוסר אביך)

הדברים נכתבו לגבי לימוד יראת שמים – על הקשרם לנביא אעמוד בהמשך. האדם נעטף קליפות רבות, לא מוכרת התמונה של התכנסות עצמית ושקט בנוסח "לך דומיה תהילה". הכול נהפך להמוני, ואילו כל עמידה לבד, כל טיול, מחשבה, זריחה יפה או שקיעה מאודמת נהפך לבליל מילים נטול ציור שבלב.

הנביא דורש פתיחות, עצמיות. רואה אתה חיים של עם, אף שבעיות המלוכה הוא וכוח שכלתני בין הוגי דעות ופרשנים הרי היא בסופה תלויה במציאות העכשווית של העם הנמלך. הנביא דורש ריבוי דעות והבנות – העם החי את התורה מורכב ומסובך הרבה יותר, מכל ברור הלכתי. הכפילות איננה בהלכה, היא מצויה תמיד ומעורה בהתנחלות, בשלטון, בביהמ"ק ובגלות. כל סיפור נושא עימו יצירת עם.

קיים ציווי עצום להבין את כל אשר סופר בנביאים הראשונים. זהו סיפור של עם שלא חי כפי שהיה צריך לחיות, בצורתו האידאית, אלא התגעל בחטא וטוהר בייסורים. זוהי עמידתו של היחיד בקבלו שליחות אלוקית, ועוזו של הנביא התובע נס משמים, אם יש את נפשך לדעת תורתך מהי, ראה אותה מבחינה, בכבישתה את החול. כל ניסיון לברוח מהסיפור מקורו בצמצום וסופו בהחשכה.

* * *

הבעיות המעשיות בלימוד נ"ך מורכבות משניים: מתי ואיך. קשה פתאום לבוא ולעקור סדרים ולפרוץ חומה שגודרה במשך דורות וכשהוטבעה כבר בנפשנו. צריך למצוא את הזמן שבו הנפש חפצה לפוש מעט מהסדר והסייג ולחדור אל המציאות המוכרח, לחזות בירידת אידיאת ההלכה לתוך עולם החי. ה"איך" הוא בעיה קשה הרבה יותר. החיסרון היסודי הוא חוסר 'תוספות'. אחד מעמודי התווך של פירוש התוספות הוא ההשוואות. המפרשים על הנביא כמעט ולא עסקו בכך. הם בעיקרם מפרשי פסוקים. כל נושא שחסרה בו ההשוואה לוקה הוא בחסר: בהבנתו, בציורו.

ההשוואה בנביא שונה היא מזו שבגמרא. הבסיס הוא, כמובן הכתוב – הדיוק במילים, פסוקים מקבילים, עניינים דומים ונושאים משותפים. אולם אין מקרה התואם לחברו. לא ייתכן שמאורע יִשָנה – הדינאמיות שבאדם, השינוי בעם, יהפוך כל תנודה כלה ליצירה חדשה.

משום שעוסקים אנו במישור המשפט הרי עצמיות האדם הלומד היא הפוסקת. את חטא דוד יבין האדם מתוך הכתוב, יתייסר עימו וילמד מתשובתו. שאול בכישלונו הוא כישלון דרך, מהי מה מקורה ומה התשובה ממנה – את זה מוכרחים לדלות מתוך הכתוב. "חברותא" בנ"ך מלבנת ומבררת את הקשיים, השינויים וההשוואות אך לימוד הנביא הוא לימוד ה"ציור", הציור נחרש בנשמת כל אחד בעומקו המיוחד. המניע את העם לעבוד ע"ז אינו כתוב בפירוש – אך לית מאן דפליג שבהשוואות ובדיוקים ימוצה הוא – ואז יצויר הוא ביחידות כי אף לנו מניעים אחרים לכל.

בהזנחת העיון והלימוד בנביאים ראשונים מבוטאת התפיסה ההחשכית שלוותה וגדרה את עם ישראל בחייו בגלות. בשאיפתנו וברצוננו להגיע למצוי מלא של כל המצוי וטמון בתורה, חייבים אנו לחזור אל המקור.

מציאת הדרך לעצמיות מיוחדה בתוך כל אותה אובייקטיביות מקפת, עם חשיפה כל אותו תחום שהועם והואפל ועיתים אף נאסר, 'תביא ללבבות אמולות רוח חיים' ותורה תועצם.