פרסומי ניסא?! / הרב יהודה שביב

א. והצנע לכת

מדרכי עבודת ה', - צנעה

כך מדריך ה' בפי נביאו –

"הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורך ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך" (מיכה ו', ח)

פירושו של זה הביטוי 'והצנע לכת'

"וללכת עם אלוקיך בדרכי מצוותיו בצנעה, לא בפרסום רב ולהתייהר" (מצו"ד שם)

(מובן שאין ההסתר כרוך בבושה. הן לכך כבר באה ההוראה 'ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת' רמ"א בסעיף הראשון בשו"ע)

* * *

דברי הכתוב במיכה משמשים לרבי שמלאי בדרשתו המפורסמת, בה דובר על ריכוזם של תרי"ג מצוות בחיובים אחדים ממצים, צמצום הנובע מהתמעטות הדורות.

"דרש רבי שמלאי שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה... בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא ישעיהו והעמידן על שש... בא מיכה והעמידן על שלוש, דכתיב 'הגיד לך אדם מה טוב... והצנע לכת עם אלוקיך'" (מכות כ"ג ע"ב)

נקודת מבט זאת הרואה בדברי מיכה תמצית הכוללת כמה וכמה מצוות, מבקשת גם בהצנע לכת דוגמאות מעשיות, והן מפורטות בהמשך –

"והצנע לכת – זה הוצאת המת והכנסת כלה"

ומכאן לימוד גדול

"והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת, דברים שדרכן לעשות בצנעא על אחת כמה וכמה" (שם כ"ד ע"א)

נמצא, עיקר ההוראה ש-'והצנע לכת' מתייחסת לדברים שמטבעם מחייבים פומבי, אף בהם נדרש האדם מישראל להיות מצניע הליכותיו ודרכו בקודש. זה הלקח עולה גם מן המסופר על רבי עקיבא

"...כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח הציבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזווית זאת ומוצאו בזווית אחרת, וכל כך למה מפני כריעות והשתחוויות" (ברכות ל"א ע"א)

לא רק במשך התפילה התבטא ההבדל, אלא גם בצורתה ובאופייה.

* * *

עבודת ה' של האדם, היא ביטוי לקשר האינטימי בינו לבין קונו. המשתדל להראות עבודתו ולעשות לה פומבי, מוכיח כי אין עבודתו אלא מכשיר להתהדרות. הרי זו עבודה ללא כוונת אמת, עבודה שלא לשמה. חמורה מזאת, הרי זה ביזוי עבודתו של מקום ומצוותיו, לא עוד מצוות עליוניות שמימיות, אלא אמצעי פרסום, כתר עליון הופך קרדום לחפור בו.

ב. פרסומי חנוכה

אחר כל האמת והדברים הללו, עולה תמיהה גדולה על הכיוון שנתנה ההלכה למצוות החנוכה – מצוות הדלקת הנר. מצווה זו עומדת כל כולה בסימן הפומבי והפרסום. הדרישה לפרסום היא המכתיבה למצווה את מקומה

"נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" (שבת כ"א ע"ב)

וברש"י שם: "מבחוץ משום פרסומי ניסא"

ומכאן ההלכה – "נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה (שם כ"ב ע"א) זאת משום דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא" (רש"י שם)

ואת זמנה

"מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" (שם כ"א ע"ב)

עם חשכה דווקא שאז אור הנר ניכר, ורק כל עוד מצויים עוברים ושבים בפניהם יתפרסם

יתרה מזו, ה-"מגן אברהם" (סוף סימן תרע"ב) קבע להלכה שאם הדליק נר בביתו שעה שבני אדם ישנים ואין מי מלבדו הרואה הנרות דלוקים, ידליק בלא ברכה. והסכימו עמו האחרונים (ח"א, בן איש חי, משנה ברורה). זאת למרות שבזמנינו שמדליקים בפנים, כל הלילה זמן הדלקה הוא.

הלכה זאת לא פגשנוה בשום תחום אחר, וכי הקורה מגילה לעצמו או התוקע בשופר לעצמו לא יברך?

אין זאת, אלא שעיקר מצוות הדלקה, שיהיו הנרות דולקים בפני ולעיני לפרסם הנס בפניהם. צד הפרהסיה והפומביות הוא עיקר המצווה.

ואיה הצנעת הלכת?

ג. גזירות היוונים

במדרש לחנוכה קוראים אנו –

"תנו רבנן: בימי מלכות יוון הרשעה, גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל[1] חלק ונחלה בא-להי ישראל. מי הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם.

ועוד גזרו, שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו שאין לשונאי ישראל חלק בא-להי ישראל. הלכו ישראל ומכרו שוריהם" (עפ"י אוצר מדרשים עמ' 192)

מה תועלת להם ליוונים בחקיקה זאת על בריחים וקרני שוורים. והרי עקרו של דבר, הקובעים הם המעשים, - ישתחוו ישראל לצלם או לא, יאכלו חזיר או לא (וכיוצא בהם מהגזירות המוזכרות שם ובמדרשי חנוכה אחרים).

נראה שכוונה עמוקה לחכמים בספרים על שור ובריח, ואין כאן אלא ביטוי ציורי למגמותיהם של היוונים בגזרותיהם.

ד. על הפתח

יוונים מבני יפת בן נח הם. בהם ביותר מתקיימת ברכתו של נח אביהם זקנם – "יפת אלוקים ליפת" (בראשית ט', כז). ברכתו של יפת – יופי נוי, אף בשמו אצורה-רמוזה ברכה זאת. יופי עיקרו טיפוח החיצון, ואותו צד המתגלה כלפי חוץ, אותו צד שערכו נקבע עפ"י הערכה זרה חיצונית. אכן, אף בחכמה יוונית מודגש ביותר הצד האסטטי, הצורה, התבנית. כבר העיד על זאת החכמה הלוי בשירו ("דבריך במור עובר"):

"ואל תשיאך חכמה יוונית, אשר אין לה צוף כי אם פרחים".

* * *

עיקר מגמתם של היוונים עיצוב הפרהסיא, החלק הנראה והגלוי, אשר על כן חשובה מאוד בעיניהם הכרזה שיכריזו היהודים קבל רשות הרבים כי אין להם חלק באלוקי ישראל.

בריח הוא סגר הבית, דרכו המעבר מן הפנים החוצה. על זה המעבר ביקשו היוונים שיחקק משפט הכפירה, ההתנערות מאמונת ישראל. ללמד, שיותר חשוב לדידם הוא הנראה מן הבית חוצה.

* * *

משרב ה' את ריב החשמונאים והעניק להם ניצחון, נקבעה מצווה להורות להודיה על הניסים והתשועות. וההודיה מעין הגזירה. – מה זו עיקרה הפגנה, הפגנת נאמנות לאלוקי ישראל. ומכאן מקום ההדלקה ומכאן זמנה.

ה. בכור שורו הדר

שבטי ישראל נמשלו לבעלי חיים, כך: "גור אריה יהודה", "נפתלי אילה שלוחה", "בנימין זאב יטרף" וכיו"ב. יוסף לשור נמשל. רמז לכך יעקב אבינו בדבריו לשמעון ולוי "ברצונם עקרו שור" (בראשית מ"ט, ו).

ושם ברש"י: "שור – זה יוסף", ופירש משה בברכתו:

"וליוסף אמר... בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" (דברים, ל"ג, יג- יז)

יופיו של יוסף מן המפורסמות הוא. "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (בראשית מ"ט, כב) "יפת תואר ויפת מראה" (שם ל"ט, ו) והוא יוסף מטפח יופי זה הטבעי והיה "ממשמש בעיניו מתלה בעקבו מתקן בשערו" (ב"ר פד, ז) כל כולו דמות ייצוגית מרהיבה. ולו הדר מלכות, אף בבית הסוהר כולו תואר והדר. שהרי רק אדם אשר כזה יכול לצאת מן הבור ולישב מיד על כס מלכות. הוא הקושר קשרים עם זרים ורחוקים, הוא נושא חן בעיני כל רואיו [אפשר וכאן שורש העוינות שמגלה כלפיו לוי "איש חסידך" לוי כולו קדושת פנים ואינו יכול לשאלת התהדרות חיצונית ועל כן רוצה שיעקר זה השור. רצון זה נתקלל ע"י יעקב אביו. אך כעבור מאות שנים שוב נתעוררה קנאת בני לוי, והפעם הקנאה חיובית, קנאה כנגד תרבות של הדר יווני, חיצוני, התובע מעם ישראל לקבוע בקרני הדר שלו שחלק אין לו עם אלוקי ישראל].

יוסף והשור לו נמשל, הרי הוא בחינה בקרב עם ישראל בחינת ההדר בחינת הפאר. משמעות ההוראה 'כתבו לכם על קרן השור' היא, כתבו על בחינת יוסף שבכם בחינת ההדר שפונה החוצה, כי אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל.

ו.

שני משיחים הם. שתי בחינות בתקופה המשיחית בישראל, - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הראשון הוא העורך מלחמות הוא המכשיר את הדרך, כי כן יוסף מאפיין את הקשרים של בית יעקב עם העולם הנכרי. הן מאז נולד יוסף ידע יעקב כי יש מי שמנהל מלחמותיו עם עשו ונוצח [ראה רש"י ומדרשים שכתוב 'ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב ללבן שלחני...' בראשית ל', כה]

חנוכה ופורים

השוואות רבות ערכו בין שני חגים אלה, אך אחת מקורית ומענינת לפניכם: בחנוכה נערכה מלחמה ברוחו של העם – גזירות על הדת, אך התגובה מצד העם היתה במרד ובמלחמה פיסית, דהיינו: התנכלות במישור העליון הביאה לתגובה במישור התחתון. בפורים – נהפוך הוא. הגזירה היתה על השמדה פיסית, אך התגובה באה במישור הרוחני – נס ההצלה. דהיינו: התנכלות במישור התחתון הביאה לתגובה במישור העליון. רעיון זה בא לידי ביטוי במשחקים האופיניים לחגים אלה. הסביבון – מסובבים אותו למעלה, הוא מסתובב על חודו למטה. הרעשן – מסובבים אותו מלמטה והוא מרעיש מלמעלה.