חנוכה באור המחשבה / הרב דוד הכהן (הנזיר) זצ"ל
א. חג האורים – גאולה חומרית ורוחנית
חג החנוכה הוא חג הגאולה, חומרית ורוחנית, חיצונית ופנימית. שחרור מהיוונים הגוי המושל והמשעבד מבחוץ, ומהזדים, היהודים המתיוונים, מבפנים. וכן בברכת על הניסים, מסרת גיבורים ביד חלשים, וזדים ביד עוסקי תורתך. גיבורים הם היוונים, ביד חלשים, וזדים הם המתיוונים הנקראים בספר חשמונאים-א' בנים בלי תורה (ביוונית: פארונומוי) – ביד עוסקי תורתך. ובפרק במה מדליקין ה"ד:
נר חנוכה מצווה להניחו על פתח ביתו מבחוץ... ובשעת הסכנה מניחה על השולחן ודיו.
ברייתא זו היא ממגילת תענית ושם, בבא נוספת, אם מתיירא מן הלצים מניחה על פתח ביתו מבפנים.
הלצים הם הזדים מישראל, המתיוונים שהקימו תיאטראטות וקרקסאות וישבו בהם. ועליהם אמרו במסכת ע"ז אין הולכים לטרטיאות ולקרקיסאות מפני מושב לצים. ושם, ועליהם הכתוב אומר: אשרי איש אשר לא הלך בעצת רשעים...ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת ה' חפצו...; ועוד, זדים הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי.
הזדים נמצאים בכל זמן והם כלולים בברכת המינים, 'והזדים מהרה תעקור...ותכניעם במהרה בימינו', אמנם יתמו חטאים ולא חוטאים כמו שאמרה ברוריה דביתהו דר' מאיר, אלא בעי רחמי עליהו דלהידרו בתשובה, בעא רחמי עלייהו והדרו בתשובה.
על ברכת המינים, אמר להם רבן גמליאל לחכמים, כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים, עמד שמואל הקטן ותקנה.
וזה היה מורה ומדגיש מרן הרב זצ"ל, וכן בסידורו 'עולת ראיה' בביאור המאמר הזה.
כי כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם, הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפילה שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל...
ושמואל הקטן הוא אשר דרש תמיד בנפול אויבך אל תשמח וגו', הוא אשר ראוי לתקן ברכה זו ואעפי"כ, גם הוא, לשנה אחרת שכחה והשקיף בה 'שתים ושלוש שעות, עד שמצא בנפשו את הכשר הקדושה והטהרה, הראויה לברכה זו'.
ט. ניצחון על הליצנות
בקש לץ חכמה ואין אלו חכמי פרעה וחרטומיו ודעת לנבון נקל, זה יוסף. בארנו, עפ"י האמור באורות הקודש למרן זצ"ל. הדמיון העליון המאוחד בשכל הוא המיוחד לנבואה, וכמבואר בפרקי הנבואה במורה נבוכים ח"ג. אבל הדמיון של חול שאין בו שכל כלל, הוא דל וליצנות. ובארנו, כי ליצנות, היינו הפיוטים והשירים במחזות התיאטרון וקרקס. וסופה כליה, וגורמת רעה לעולם.
והנה החלומות ופתרונם יסודם הדמיון, ובזה הצטיינו החרטומים, בעלי הדמיון של חול, שאין בו שכל ונקראו לצים, 'בקש לץ חכמה ואין'. אבל ליוסף היה דמיון של קודש, שהשכל מאוחד בו והוא רוח א' שהוא רוח הנבואה, ודעת לנבון נקל.
ומכאן המעבר לענייני חנוכה. במגילת תענית מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ואם מתיירא מן הלצים מניחה על פתח ביתו מבפנים. הבבא האחרונה, לימא בברייתא במס' שבת בפ' במה מדליקין ולא במס' סופרים.
והנה מתיירא מן הלצים נוסף לבבא, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו.
ונראה כי הלצים הם הזדים מישראל, המתיוונים, שהקימו בתי משחק ומחזות, שיסודם הליצנות וקראו להם הלצים.
וכנגדם התקוממו; בכל זאת יראו מהלצים, שלא ימסרו למצוקים ושעת סכנה הוא מהגויים.
*
לץ, זה השם של הסופיסט, החכמים של יוון, שהיו דברנים, רטורים כמו מליץ, לץ. כמו לפי פילון בס' באליגוריות, סיחון, מלך האמורי, סיחון בעל השיחה, סופיסט, מלך האמורי, האמוראים הדברנים, שהם שקר ונצחם משה רבנו ותורתו אמת...
...אבל ודעת לגבול לנבון נקל, שלא קראו עצמם, סופיסטים, חכמים אלא פילו-סופים, אוהבי חכמה.
ב. חג החנוכה: התעלות אל הקודש
א"ר אבהו מ"ט דרבי דכתיב, למנצח על אילת השחר וכו'... א"ר יאסי: למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים, והא איכא חנוכה ניתנה לכתוב קא אמרינן.
הרי שמגילת חנוכה לא ניתנה לכתוב; בקיצור, במגילת תענית, בעשרים ותשעה ביה יום חנוכה תמניא ימים, דלא למספד. ושם גמרא-מאוחרת; ובלשון הקודש.
מפני, שנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל ולא היה להם שמן להדליק בבית המקדש. ומשגברו מלכי בית חשמונאי ונצחום, מצאו פך שמן אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו את הנרות שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום שמונה ימים בהלל ובהודאה.
ועוד לשון אחרת. ומה ראו לעשות שמונה ימים? בנו מזבח וסודוהו בסיד וכו'... והיו מתעסקים בו כל שמונה ימים. ועוד לשון, ומה ראו להדליק כל הנרות? וזה מובא בפ' 'במה מדליקין' מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו...
אמנם בחשמונאים-ב' טעם מיוחד כימי חג הסוכות שמונה ימים, וזה רמוז בגמ', מר רב כהנא דרש רבי נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, כסוכה וכמבוי. שמנת ימי חנוכה כשמונה ימי חג הסוכות ושמיני עצרת.
*
הסוכה קודש, יושבים בתוך הקודש, וכן ארץ ישראל כולה ארץ הקודש, עם קדוש בארץ הקודש.
מה שהוא יסוד חנוכת הקודש, למרן הרב זצ"ל התעלות החול אל הקודש, לא רק השמים קדושים, לא רק ארון הקודש שנופלים לתוכו, ומנשקים את הפרוכת – כי אם כל הארץ קודש, הריה ועמקיה, אדמתה ואווירה.
וזה המיוחד לישראל ולא לשום עם, שיכבדו את הארץ. אמנם, זה מחייב חובה להתעלות ליחידים בישראל ובארץ ישראל, 'אוירה דא"י מחכים' אבל גם למדינה ולהנהגתה. מדינת קודש, בארץ הקודש לעם קודשו, בתורתו וחוקיו ומשפטיו.
ארץ ישראל לעם קדוש בארץ הקודש.