על מקומו של המקדש בעבודת ה' / דוד נתיב
"לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים. כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים, וזיז שדי עמדי. אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה, האוכל בשר אבירים, ודם עתודים אשתה"? (תהילים נ')
"כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמור: שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם – והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם – למען ייטב לכם". (ירמיהו ז')
בשני מקורות אלה, ע"פ הסתכלות ראשונה, קיימת הסתייגות מעבודת הקרבנות מצד הקב"ה. הסתייגות מעין זו לא רק על עבודת הקרבנות נאמרה אלא אף על עצם קיומו של הבית – ביהמ"ק.
"ויהי דבר ה' אל נתן לאמר: לך ואמרת אל עביד אל דוד כה אמר ה', האתה תבנה לי בית לשבתי? כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את ב"י ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן" (שמואל ב' ז', י)
וביתר ביאור:
"כי האמנם ישב אלוקים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי". (מלכים א' ח', כז)
יש חשש שתפיסה מסולפת על תפקידו של ביהמ"ק ומקומו בעבודת ה' תביא לכך – שאנשים יראו בו כשם שראו עובדי אלילים – מקום שם הצטמצמה השכינה, לשם נאספה, כביכול, בהותירה חלל בכל העולם כולו. הבאים בתוך הבית הזה הם היוצרים מגע עם האל, ומחוצה לו איש הישר בעיניו יעשה.
"הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם?" (ירמיהו ז', ט-יא)
ותפיסה מסולפת זו, של זיהוי ה' במקדש – צמצומו בתוך כתלי עץ ואבן והפיכתו לאלוהי עץ ואבן, ח"ו, גוררת אשליה: האל הוא נצחי, ואם המקדש=אל, ממילא אף הבית הזה לא יחרב עולמית וגם העם הבא בו – שלום יהיה לו. הקב"ה החוזה תהליך כעין זה, מזהיר את העם לאחר חנוכת מקדש שלמה על הסכה האורבת לו:
"אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי - וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים, וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן - כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה? וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא ה' עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת". (מלכים א' ט', ו-ט)
ירמיהו הניצב בפני התופעה הזאת מוכיח קשות את העם ומוכיח את דבריו:
"כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם". (ירמיהו ז', יב-טו)
אין הנביא לוחם בביהמ"ק – הוא לוחם בתפיסה המוטעית והמסוכנת אשר עלולה להמיט שואה על ישראל.
הוא מנסה לשרש את הגישה שנשתרשה בקרב העם, את אותה השקפת עולם אלילית המסלקת את הבורא מהעולם כולו והופכת אותו לעולם פריצים, ואת הבורא סוגרת בתוך קירות הבית אשר נקרא שמו עליו. ומכאן לבטחונות שווא על קיומו הנצחי של הבית ושל העם הבאים בשעריו. ביהמ"ק הוא מקום גילוי שכינה יותר מאשר בכל העולם כולו, אע"פ שכבודו מלא עולם בביהמ"ק גילוי שכינה בולט יותר לנו – אף לחושינו וראייתנו האנושיים. אך המעשה, גם מחוץ למקדש, משפיע ומושפע מהנעשה בתוך בית אלוקים. הבית הוא לשם ה', אבל הוא ניתן לאדם – כדי שתקל עליו עבודת ה'. קיומו של המקדש למען יהיו האדם והעולם שלמים יותר. והדברים אמורים אף לעבודת הקרבנות. עבודת קדש זו נתנה לאדם. הקב"ה אינו צריך לאלה. 'אם ארעב לא אמר לך, כי לי תבל ומלואה'. הפעולות הקשורות בעולם הקרבנות ניתנו לאדם כדרך המקרבת את האדם לבוראו, כסיוע והשלמה לתהליך המתחיל בנפשו של האדם (אם כסיוע גלוי, כקטליזאטור פסיכולוגי-סמלי ואם כהשלמה נסתרת – השפעה בעולמות עליונים – רוחניים לתקן את מה שנפגם בחטא). אך תנאי בל יעבור להצלחת תהליך זה, בהסתכלות נכונה עליו. אין זה מרשם או טכניקה לחזרה בתשובה או כסיוע להגיע לשלמות. תנאי יסודי הוא הרצון לקיום הצו:
"שמעו בקולי...והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם".
אכן, על קרבנות הבאים מתוך ראייתם כמרשם או טכניקה נאמר: "לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים"
בגישה טכנית-רצפטית זו לוחם הנביא עד חורמה, כי בנפשו של העם הדבר
[יושם לב כי הפס': "שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך...: (ירמיהו ז') בנוי על פסוקי ספר ויקרא (כ"ו, יב) – באותה תורת הכהנים בה נזכרו הקרבנות].
לאור האמור ליעל נוכל להבין טוב יותר את מבנה פרק א' בספר ישעיהו.
הנביא המתאר מצב חמור בעם – הן במישור שבין אדם לחברו והן במישור שבין אדם למקום – מונה בין השאר, בפתח הדברים:
"למה לי רב זבחיכם יאמר ה'. שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי.
כי תבואו לראות פני, מי בקש זאת מידכם – רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה היא לי"
בתמצית: בין שאר הכישלונות – הפיכת המקדש ועבודת הקרבנות לטכניקה. ובהמשך הפרק מפרט הנביא כל שאר הכישלונות, קורא לעם לחזור בתשובה, מודיע על עונש צפוי ועל גאולה ותשובה בעל כורחו של העם. דומה כי ב-ציון תפדה ושביה בצדקה ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי ה' יכלו' – המעגל נסגר – ומה ראה הנביא להביא בשלושת הפסוקים האחרונים של הפרק כישלון נוסף – ע"ז. מקומו של זה בין שאר הכישלונות המפורטים בטבורו של הפרק? אלא דומני, שאין בכוונת הנביא בסיום דבריו למנות עוון נוסף. מגמת הנביא לסכם ולהדגיש את שורש שרשרת הכישלונות המנויות לעיל. הרקע המחשבתי – רעיוני להתדרדרותו של העם נעוץ בהשקפת עולם אלילית, תפיסת המקדש ועבודת הקרבנות בתפיסה האלילית – וממילא העולם הפקר – לית דין ולית דיין.
אתה יכול לבוא לביהמ"ק להתפלל ולהקריב קרבנות ואח"כ לצאת ולבצע את כל העיוות, העוול והרשע כפי שמונה הנביא בהמשך.
* * *
חנוכת המקדש וסלוק צלמי היונים היו בלא ספק שיא בפעלם של המכבים. הדלקת נרות חנוכה – להאיר את הקודש שבפנים, ולהעבירו במידת האפשר אף לרשות הרבים. היהדות הדגישה את "היופי שבקדושה" – ואילו יוונות הדגישה את "הקדושה שביופי". יופי – סדר – טכניקה – חיצוניות כמטרות בפני עצמן היו מאז ומעולם ביסוד ההשקפה האלילית. נרות חנוכה שמדליקים אנו בכל שנה – מסייעים להדליק בנו את האור שבנפשנו פנימה – למען נדע את שמורה לנו רבי יהודה הלוי:
"ואל תשיאך חכמה יוונית אשר אין לה פרי, כי אם פרחים" (מתוך השיר – "דבריך במור עובר")