לדרכו של בן ישיבתנו / הרב אהרן ליכטנשטיין

נשאלתי למה נדרש מבחור ישיבה בן תורה? באותו מעמד השיבותי, כי לדעתי יש להבחין בין שני דברים: מצד אחד הציפיות והתוצאות, כלומר, מה הפירות שצריכה תקופת הלימודים בישיבה להניב? מצד שני לא נתייחס להישגים אלא לתהליך, לא פירות אלא השקעות. מהן הדרישות מבחור הנמצא בישיבה? מה מבקשים ממנו?

יש ברצוני להתייחס לשתי הבחינות. מצד אחד, ניתן לפרוש מעין מצע של הישיבה. מצד שני, לנוכח המגמות, להעמיד דרישה - ולא רק דרישה אלא גם מבחן, שבאמצעותו יוכל כל אחד, כל בחור לבדוק את עצמו, לראות באיזו מידה הוא מגשים את הדרישה.

אינני חושב שבדברים שאני עומד להשמיע יש נימה אחת של חידוש. ומי שאוזנו פתוחה יחוש כי בלאו הכי נשמעים הדברים מזמן לזמן. אבל ודאי שלציבור חדש ישנם דברים חדשים. בכל אופן יש הרבה מן האמת בדברים שמשמיע הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים, כי יש שצריכים להזכר בהם תדיר, לא פחות מאשר ללמוד דברים חדשים.

הציפיות והתוצאות

נתחיל במגמות יסודיות - הציפיות.

באורח כללי, נדמה לי, כי ניתן לדבר על שני סוגי מגמות:

א. אלה הנוגעות לפרט - לכל תלמיד ולכל בן ישיבה כשלעצמו;

ב. אלה הנוגעות לכלל - לציבור - לזה שאינו נמצא בישיבה, אלא דווקא מחוץ לישיבה ושמצפה ותובע, מן הישיבה ומאותם ששרויים בתוכה ולומדים בה.

המישור האישי

אם נתייחס לראשונה למצב הפרטי, לדמות, לאישיות שאותה רוצים לעצב, ניתן אולי לסכם את הדברים על יסוד דברי המשנה באבות (פרק א' משנה ב'), דברי רבי שמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים". כך באשר לעולם הרחב. והוא הדין היחס לעולם הקטן, אותו עולם שלפי דברי המשנה בסנהדרין, לכל יחיד ויחיד מהוה אותו ומכיל אותו.

על התורה

יש, כמובן, יעוד במישור תורני. שאיפה יסודית אחת, שבחור הנכנס לישיבה יצא ממנה תלמיד חכם. תלמיד חכם בעומק ובהיקף. לא רק אדם שידע לפתוח, וירצה לפתוח גמרא, בכל מקום שיהיה בו, אלא אדם שישאף להתפרס ולהשתרע על פני כל התורה כולה - לעומקה ולרוחבה. יש כאן כמה מרכיבים. כמובן, ידע בסיסי ויסודי בכל התורה כולה. שנית, לא הידע כשלעצמו בלבד, אלא כלים לשם רכישתו באמצעות מכשירים ביבליוגראפיים ואנאליטיים. יש לצפות שבחור יפתח ויקנה דרך שתאפשר לו למצות עניין ולהתעמק בו, שיתרגל להבין דברי תורה בבהירות וביסודיות, שירכוש כושר ניתוח מצד אחד, ומצד שני, היכולת להקיף נושא על כל צדדיו, כשכל ספרי ההלכה בקשר לנושא יהיו פתוחים לפניו, שהחתירה לאמת תלווה אותו בכל לימודיו, ויהיה בידו לשאול את השאלות הנכונות, ודמיונו יהיה חי ופורה לראות בתוך עניין, בתוך ההלכה, את המיגוון העשיר, את אפשרויות ההסברה הטמונות בחובו. ולא "ידע" ו"כלים" בלבד, אלא שלישית, גם שאיפה, שאדם השוהה כמה שנים בין כותלי בית המדרש יצא עם מטען של יסודות, שאפשר לכנותם מעין צרור מפתחות. שיקנה ויעצב אוצר מושגים ומונחים, בחלקם מורשת דורות ובחלקם יצירה עצמית, אשר ימלא את אשפתו מהם ואשר יאפשרו לו לאסקי שמעתא אליבא דהלכתא בכל מישורי התורה. כל כמה שיורדים לעומקה של הלכה, כך קשה יותר להקיף את כל הפרטים וודאי קשה לזוכרם, אבל מושגי מפתח בהירים - ניתן לרכוש.

ובכן, מעבר לידע ישנה שאיפה לרכישת דרך בלימוד ואוצר יסודות בהלכה. ברם, כשמדובר על הכוונה לתורה, הדבר היסודי ביותר, הינו לאו דווקא במישור הלימודי היוצר, האינטלקטואלי הטהור, אלא בזיקה לתורה, שאדם יהיה קשור לתורה, שינהה אליה. שירגיש כלפי אותם חלקים בתורה, שכבר זכה לעבור עליהם - כדרך שחז"ל מכנים זאת, שתורה היא מורשה, ומורשה בכפל משמעות. במובן הפשוט ביותר - "בעלות". במשנה ובחז"ל מדברים הרבה על קניין תורה; פרק שלם בסוף מסכת אבות הוא "קנין תורה". האדם אינו עובר על יד התורה, אין הוא מסייר במסכת; הוא כובש אותה, קונה אותה, היא חלק מנכסיו הרוחניים. ואולם צורך יש לא רק ביחס בעלים לרכוש, עם כל הקשר נפשי הכרוך בכך, אלא בזיקה עוד יותר עמוקה. "אל תקרי מורשה אלא מאורשה" (פסחים מ"ט:). הזיקה לתורה רוויה אהבה, כיסופים, כמיהה - ודווקא למה שטרם הושג. שלאדם שעמל בשלושה סדרים ש"ס, יחסרו שלושת האחרים, שהזיקה הנפשית, והגעגועים על התורה ימלאוהו בשל עצם היותה תורה, שניתנה מפי הגבורה ונמסרה למשה, ולכל אחד ואחד מישראל לחוד. שהצמאון להתקשר לתורה, לרכוש אותה, יתקיים כלפי הרבה דברים שנראים כביכול רחוקים, לא פחות מאשר לגבי דברים קרובים במישור המעש. שאדם ירגיש, עקרונית ונפשית שאינו פטור מ"עוקצין" יותר מאשר מ"בבא קמא". כמובן, לא כל אחד משיג אותה כמות. אבל חס לו לאדם שירגיש כי הוא פטור משאיפה להרחבת התחומין, פטור מכל וכל בנושא כולו. הזיקה הנפשית - ההתקשרות והדביקות בתורה; השמחה, הערבות, זוהי התשתית של כל מאמץ רציני, לעמוד על האמת שבתורה, למצוא את מעוף שבה. זהו העמוד האחד.

ועל העבודה

העמוד השני הוא עבודה. מובן, כי במשמע מצומצם מדובר ב"עבודה" על עבודה במקדש. אך ודאי שבמובן הרחב ניתן לדבר במונח זה על עבודת ה' במלוא היקפה. על יראת שמים, על אותה מגמה, שהתורה עצמה מכנה יסוד הכל (דברים י', י"ב): "... מה ה' אלוקיך שאל מעמך - כי אם ליראה..." במשמע זה מבתטאת עבודה בשני מישורים: במישור הנפשי ובמישור המעשי, רובד אחד של אמונה שורשית - שאדם יהא חדור אמונה, לא רק במובן שטחי יחסית, קבלת כך וכך נקודות השזורות במרקם, דוגמאטיקה אינטלקטואלית, אלא תודעה והכרה מלאה ומתמדת במציאות הבורא ויחס האדם לבורא.

וכאן אנחנו פוגשים בקשר שבין עבודה לעבדות, שהמהר"ל כבר עמד עליו. כדברי המשנה באבות (פרק ב', מ"ד): "בטל רצונך מפני רצונו". זהו הקו - לתפוס את מציאות הזיקה לבורא ולהתיחס אליה לא בלבד במושגים, במונחים, ובראייה אינטלקטואלית, אלא באורח נפשי ופיזי. לראייה שאינה הומוצנטרית אלא תיאוצנטרית, ולהסיק את המסקנות, לדבר הזה כמה גורמים ראשיים. על אדם לחוש את תלותו המוחלטת בקב"ה, ולהרגיש בכל ישותו שזה האילן הגדול שעליו הוא נשען. ואם ח"ו הוא מרפה את תלותו לשנייה אחת, אם ח"ו הקב"ה מרפה את אחיזתו ממנו האדם מתדרדר לבור תחתיות. שנית, לא הרגשת התלות בלבד, אלא ידיעה ברורה שלא הקב"ה חייב לנו אלא אנחנו חייבים לו. שכל מה שמקבלים הינו בבחינת "וחנותי את אשר אחון" (שמות ל"ג, י"ט).

שלישית, שאדם ישאף כי עבודתו תהיה מאקסימאלית וכמיטב יכולתו, שתהיה עבודה לשמה. לא כדברי הספרי, כדי שיקרא "רב", לא כדי שיוכתר כראש ישיבה, ולא על מנת שיזכה לחיי העולם הבא, אלא "לאהבה את ה'".

רביעית, לא רק להתיחס אלא להכיר נוכחות מתמדת. בכך יש קצת משום הכרה וקצת משום מודעות. ההכרה הזאת כפולה במידה מסוימת. מצד אחד, ההתמדה בזיקה לקב"ה מתבטאת בהרגשה שאדם מוקף על ידי השכינה, שבוי כביכול. "כי אין מלה בלשוני, הן ה' ידעת כלה. אחור וקדם צרתני ותשת על כפכה. פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך" (תהילים קל"ט, ד'-י'). כמעט תחושת כלא, עד כדי כך מגעת תחושת הנוכחות המתמדת והזיקה המתמדת. מצד שני, לא התחושה של אדם מוקף שכינה, אלא רודף אחר שכינה.

"...צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, ציה ועיף בלי מים" (תהילים ס"ג, ב').

"כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך".

הצמאון הזה, התחושה שכביכול עדיין חסירה לי הקירבה, שאני חולה אנוש, מהווה יסוד העבודה, ותכלית העבודה. כל זה במישור הנפשי, ואולם יש, כאמור, גם תחום מעשי בעבודה, הדברים מתבטאים בעיקר בשיעבוד. בן תורה חייב, לכל הפחות, להיות משועבד להלכה. לדבר זה ביטוי בתחומים של איסורים וזהירות, מצוות וזריזות. אבל בכל אופן, התחושה כי כל מה שאדם עושה, תחת עינו הפקוחה של הקב"ה הוא עושה, והוא מודע לכך בכל עת ובכל שעה, כל אלה נוטעים בו את תחושת השיעבוד. אין להסתפק בהרגשה הנפוצה בציבור הרחב על אדם דתי החי "פחות או יותר" במסלול, שומר שבת "פחות או יותר", מפריש תרומות ומעשרות "פחות או יותר" ו"פחות או יותר" נשמר מלשון הרע. לא ייתכן להיות משועבד "פחות או יותר". שיעבוד הוא דקדוק. לא על חינם דיברה המשנה בברכות על עול מצות ועול מלכות שמים.

ועל גמילות חסדים

ומכאן לעמוד השלישי - גמילות חסדים. אף כאן יש לדבר על כמה מרכיבים. בעיקר יש להיזהר מלהבין את דברי המשנה בהיקף מצומצם. אין מדובר כאן רק על הטובה שבביקור חולים, בהלווית המת וכיוצא באלה הדברים שמשקפים ומבטאים את המעמד הנפשי של המיטיב, אלא ניתן לדבר כאן על המערכת הנפשית עצמה. ראש לכל חייבת גמילות חסדים להיות מעורה בהרגשה עמוקה של כבוד הבריות. לכבד אדם באשר הוא אדם. להבין את מלוא המשמעות של בריאה בצלם אלוקים, ולהתייחס לכך בכל ההערצה והזהירות הנובעים מן המושג. בשרשה, תובעת תחושת כבוד הבריות התייחסות אדם אל זולתו - כאל עצמו. וביישומה הלכה למעשה, היא דורשת רגישות, הבנה שלכל אדם מערכת צרכים ובעיות, סיבוכים ושאיפות המייחדות אותו; וממילא שאין להסתפק בהכרה כללית במצב זה אלא להגיע להבנת צרכים ספציפיים, להיות מודע לניואנסים בצד שני. ושלישית, הזיקה הנפשית מבתטאת כמובן בגמילות חסדים בפועל, בנכונות להתייחס לצרכי הזולת, יהיו פיזיים או נפשיים.

ולא עוד, הנכונות הזאת, הפתיחות לזולת תובעת לא רק נכונות עזר כשאדם נדרש, היא תובעת גם חיפוש אחריו. מובן, שהדרישה מחייבת יותר, אבל עצם האפשרות לבקש רחמים על אדם, להגיש עזרה, לזרוק מלת עידוד - היא מחייבת. אמנם, ישנם מגבלות לגמילות חסדים, אף לנימה נפשית שבה. בין אדם לאדם יש פער טבעי, פער שבשום פנים ואופן אינו ניתן לגישור. אין מגשרים בין עולמות. אבל זה הוא בהחלט פער שניתן לצמצמו: אדם יכול וחייב, נפשית-קיומית, לראות את עצמו כמעורב עם חבירו. אם לא כיחידה אחת עם השני לפחות כצמוד אליו. ולא רק עם עוד יחיד אלא עם ציבור, שכן אם באנו לדבר על גמילות חסדים, יש לדון לא רק במישור של הפרט, אלא אף על מישור הכלל. בן תורה חייב לפתח מצפון חברתי לבעיות עוני, עוול, אי שוויון וכל כיוצא באלה. על בעיות אלו להכאיב לו אף שהן רחוקות ממסגרת ביתו, משפחתו וסביבתו. שתכאב לו הידיעה כי בפינה נידחת קיימת מציאות כזאת.

מידות

שלושה עמודים הם. למטרתנו ניתן היה אולי לדבר על יותר. המשנה מתייחסת לתורה, עבודה וגמילות חסדים כאל עמודי התווך, מבלי להתייחס לנקודה רביעית. יש מישור של מידות שאינו כרוך דווקא בזיקה לזולת. אחד הכשלונות החמורים ביותר של המוסר המערבי המודרני היא העובדה, שמצמצמים את עניין המוסר והמידות לכל הנוגע ליחסים בין אנושיים. אין ספק, שיש תחומים שאינם שייכים לזולת - אדם חייב להיות דבק באמת בהיותה אמת, ולא מפני שיש השלכות חברתיות שליליות לשקר. ודאי שניתן לדבר על עוד כמה מידות, אם על מידת הקדושה שהרמב"ן מדבר עליה, אם על עיצוב אישיות מאוזנת שהדגים הרמב"ם. אולי לשם הדיון כאן, נכלול גם את תורת המידות הזאת בתוך גמילות חסדים. זאת בכל אופן היתה תפיסת הרמב"ם, אשר בדבריו ב"מורה נבוכים", על "חסד וצדק" פירש "ולך תהיה צדקה" (דברים כ"ד, י"ג) - ביחס לצדקה שאדם עושה כלפי עצמו, כלפי נפשו כשהיא מתפתחת כראוי.

התחום הציבורי

עסקנו עד כה בדרישה מבחור בתחום האישי. אך מן ההכרח לדבר על בחינה נוספת הנדרשת מן הישיבה ומציבור בני הישיבה במישור כלל ישראל. הישיבה הזאת בנויה - ויותר מזה, עולם התורה האידאלי בנוי - על תחושה עמוקה של אחריות לציבור. אין ספק שפיתוח האדם כיחיד חשוב, והיה מצדיק כשלעצמו את קיום הישיבה; אבל ברור, אולי בכל מצב ובוודאי במצב דהאידנא, כי ריכוז אקסקלוסיבי כזה הוא בחינת מותרות, שאין הציבור הזה ולא הציבור הרחב יכול להתיר אותן לעצמו. תחושת הקשר לציבור וחובה כלפי הציבור, הוא פן אחד של תחושת החיוב שהינה כה מרכזית בהלכה. כאן היא מתבטאת בשלילת האגואיזם המעורה בהתרכזות בלעדית בצורכי האדם עצמו. המדובר, כמובן, בזיקה לציבור ספציפי. איננו אוניברסאליסטיים עד כדי כך, שנוכל לחבוק זרועות עולם. האחריות הציבורית המוטלת עלינו היא האחריות לכלל ישראל קודם כל דבר, אחריות הבנויה על הרגשה שאדם שייך לכלל ישראל, כי שם ביתו; שבכל אשר הוא עושה בניתוק מוחלט מכלל ישראל, אינו יכול למלא חובתו בעולם; שמידה שהוא פועל בניתוק יחסים מכלל ישראל הוא פוגע בשלימות. יש דין אחד ברמב"ם המבליט נקודה זו (הלכות תשובה פ"ג, הי"א):

"הפורש מדרכי ציבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתו, ולא מתענה בתעניתו, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא".

הכוונה היא לאדם שאיננו עובר עבירות, אלא עושה מצוות, אבל לא מכללם. ואין זיקה זו מצטמצמת לעם ישראל בארץ ישראל כיום. תחושה זו פירושה זיקה להווה, לעבר ולעתיד של האומה. הדבר מחייב תחושה היסטורית - לראות דברים באספקלריה מורחבת של הדורות מול הנצח.

הזיקה הזאת לציבור חייבת להתבטא ברגישות ובהתחשבות. היא דורשת מאמץ להבין הלכי כוחו לאשורם, והיא אף מעוררת בעיה, שהזדהות עם ציבור מחייבת עשיית החשבון - עד כמה להיכנס בעובי הקורה הציבורית כדי לפעול שם. עד כמה לחשוש מפני היסחפות בזרם הגועש הזה וניתוק מן המקורות. החשבון חייב להיעשות בקפדנות. אבל להשתחרר מן המשימה - חס ושלום! להשליך את הציבור הרחב מאחורי גווינו, מתוך הנחה שאנחנו כל-כך רחוקים אחד מן השני ואין אפשרות למגע, להזדהות, ולזיקה נפשית - הס מלהזכיר!

רביעית - אדם שיפעל בציבור זקוק לא רק לאחריות, לא רק להזדהות היסטורית, ולא רק לרגישות ולהבנה לנפש הציבור וצרכיו. הוא זקוק לעוז. חייב הוא להיות אדם בעל יוזמה, בעל יכולת לעמוד בלחץ. יש איסור בתורה "לא תגורו מפני איש" (דברים א', י"ז) - איסור שבמובן הרחב מתיחס ל"לא תאגור דבריך" - לא תכניס דבריך מפני איש, גם לגבי תלמיד היושב לפני רבו. אדם הפועל בציבור, חייב ללבוש עוז שישריין אותו מפני לחצים ממשיים ומדומים ויאפשר לו לפעול לשם שמים, לאור צרכי השעה והנצח. כל מי שמחנך במסגרת חינוכית בדרך שהוא יודע שאינה מתאימה לציבור הילדים אותם הוא מחנך, אך עושה זאת מפני "מה יאמר פלוני, ומה יאמר אלמוני?" וכל רב החושש לנקוט יוזמה חיובית רק מפני "מה יאמרו, מה ירננו הבריות" - כל אלו עתידים ליתן את הדין.

התהליך

הלימוד בישיבה

מניתי כאן מגמות כלליות - מה מצפים ומה מקווים מיחיד כיחיד, ומה מקווים ממנו כמנהיג פוטנציאלי, כאדם שיצא לשדה החיים, שיפעל, שיתרום למען החייאת רוח הציבור. אם באנו לתרגם את המגמות הכלליות האלה לנדרש ולנתבע מכל בחור הנמצא בישיבה - נדרשת ראשית, מודעות לצרכים, למטרות ולמגמות. לא פעם מגיע בחור לישיבה מפני שהוא מחונך לדרך זו, אך בלי מטרות ברורות, בלי תמונה, ולוא כוללת, למה שהוא מתבקש להגיע. הוא יודע, פחות או יותר שישיבה היא מקום שניתן לשבת בו כמה שעות ליד גמרא ואולי להיות משוריין, לא ליהפך חילוני כבמקום אחר. ראשית חכמה תקון החסרון הזה. צריך בחור לדעת, שיש לפניו מגמה מוצהרת וברורה, יש שאיפה ויש כיוון. הוא חייב להגיע ולהשיג כמיטב יכולתו.

שנית, לא רק מודעות למגמות אלא נכונות נפשית להתמודד. צורת ההתמודדות יכולה להיות שונה - אבל מן ההכרח שיהיו, מצד אחד, שאיפה לעלייה, ומצד שני, חיפוש דרך תוך כדי נקיטת יוזמה אישית. המגמה היא לפתח אישיות ולא ליהפך אגוז הצף על פני המים. אגוז צף - ואדם לומד לשחות. מי שנכנס לישיבה, חייב לדעת בבירור - ישיבה אינה מקום לאגוזים - לא לחפצא'ס - פה מבוקשים גברא'ס! אנשים המוכנים לבנות, לפעול ולעשות. ובראש וראשונה לפעול בעצמם.

זה דורש, כמובן, אישיות, מאמץ רוחני בכל התחומים: מאמץ כמותי ומאמץ איכותי. זה דורש התמדה מירבית. ראשית, התמדה במובן של קביעות יעדים ברורים ומוגדרים ודביקות בהגשמתם. לא לקפוץ חדשים לבקרים, וככל שעולה על רוחו של אדם - לסטות מן הדרך שאתמול קבע לעצמו, אלא התמדה על אף הקשיים הנערמים בדרך במציאת הכיוון. וכמובן, התמדה במובן הפשוט, שאדם יקבע את ערך הזמן כנכס החשוב ביותר - וינצל אותו, ניצול כמותי וגם איכותי מאקסימום שעות תורה, עבודה וגמילות חסדים, ושמירה קפדנית על סדרים; לא יהא בן תורה פחות מפועל. אך גם ניצול איכותי. אולי מבחינה מסוימת, במצות תלמוד תורה, כל שאדם יושב ליד גמרא ומנדנד את העמוד אנה ואנה - מקיים מצות תלמודו. אבל ודאי שמבחינת התפוקה, ומבחינת התועלת לזמן ארוך, יודע כל אחד שיש שעות ויש שעות. ישנן שעות בהן מתרכזים ושעות ש"חולמים". ניצול במובן של התמסרות מאקסימלית ללמוד הוא גם כן חלק מן המאמץ - חלק מן הדרישות.

בחירת המקצוע

עד כאן מדובר על מאמץ להיות בחור ישיבה. אבל הואיל והמגמות כוללות לא רק התפתחות האישיות אלא גם תרומה לציבור, מכל יחיד ויחיד חורגת אף אל מחוץ לכותלי בית המדרש. ישנה דרישה תמידית לשירות. כמובן, בשנים בהן נמצאים בהסדר בישיבה מתבטא דבר זה בשירות בצבא, אבל לקב"ה יש צבא רחב. הדרישה מכל יחיד ויחיד, אינה רק מאמץ בזמן היותו בישיבה, אלא גם לתכנון לקראת העתיד; לקראת בחירת מקצוע - כיצד לתרום. בנסיבותינו, אדם הבוחר תעסוקה, חייב לעשות לא חשבונו הפרטי בלבד, אלא חשבונו של עולם. חשבון זה דורש מודעות למצב עתה ונכונות לשפר אותו. אין זה אומר, שכל מי שנמצא בישיבה חייב לפנות אך ורק לחנוך ולרבנות, או למישור רוחני אחר; אך לפחות חייב כל אדם לראות את עצמו אם הוא מסוגל לכך. ואם הוא מסוגל - שיעשה! תוך כדי התכנון הקארייריסטי, על האדם לחשב לא רק כיצד יתפרנס טוב יותר, כיצד יגור טוב יותר, כדי שמתוך כך יברר לעצמו מהי אומנות קלה ונקייה, מה קלה ולא נקייה ומהי נקייה ולא קלה. על האדם לעשות את החשבון לאור צרכי הציבור. מי שמכיר את המצב, יודע עד כמה נמצאים אנו כיום בדור יתום. מצבנו הרוחני הוא מצב חרום מתמיד. הנכונות לפתור, לתרום משהו - עד שיוכל אדם העוזב את העולם לומר - "עזבתי אותו קצת יותר טוב משמצאתיו", נכונות זו חייבת להיות מרכיב בסיסי של כל בן ישיבה.

על השאיפה הזאת להגיע עד כדי נכונות לצאת אף לשנתיים שלוש לחוץ לארץ. רק מי שמכיר את המצב שם יודע את הדרישות: מצויות קהילות של אלפים ורבבות ואין בהם אף לא רב אחד, אף לא איש רוח אחד. ומעניין לעניין באותו עניין. מרבים לדבר על עיירות ואיזורי פיתוח מוזנחים בארץ. אך מדוע לדבר על איזורים מוזנחים? - במרכז ירושלים אין מספיק מורים! מי שמכיר את מצב הניתוק הקיים כיום בין ציבור הרבנים (וישנם כמובן יוצאים מן הכלל המצויינים לשבח), לבין הציבור הרחב, חייב לכאוב את הדבר. לפני תופעות כאלה - כל שיקולים קארייריסטיים בטלים ומבוטלים. כשהבית נשרף, הדבר הראשון שעושים הוא כיבוי האש. אנו במצב בו טובעים אנשים על ימין ועל שמאל, ומי שעושה חשבונות שכולם רק אישיים בשעה כזו, הינו בבחינת חסיד שוטה ואולי לא חסיד.

החלום

הדרישה לצאת מן הישיבה עם כל המטען שתיארתי היא, כמובן קשה מאד. ואולם, ישנה אולי נקודה אחת מרכזית להגשמתה ניתן לצפות. ניתן לצפות, שאדם היוצא מהישיבה יצא אישיות רוחנית, אדם שפועמת בו רוח הנצח. אדם ששוקל וחושב, בונה ומתכנן בצורה אחרת מאשר הטכנוקראטים הפראגמאטיים הממלאים את העולם. לאו מילתא זוטרתא היא. כשקורא הקב"ה למשה למנות את יהושע תחתיו, היה ביטוי אחד שתיאר אותו - "איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז, י"ח). לרוח יש משמעות מופלגת. ברוח יש גבורה ויש נבואה, יש תבונה ויש יראה. מה מאפיין את מלך המשיח אם לא התכונות הללו?! בזה חייב כל אחד. כל אדם חייב לרכוש זאת תוך כדי שאיפה כוללת. הגמרא בברכות (י"ד.) אומרת: "כל הלן שבעה ימים בלא חלום - נקרא רע, שנאמר: 'ושבע ילין בל יפקד רע' - אל תקרי שבע אלא שבע." אדם המסוגל ללכת על הדרך כשמחזור שלם בחייו, שבוע שלם עובר כשהכל במסלול והכל בתלם, בלא שאיפה, בלא הרוח הפועמת והזועקת לחרוג מן התלם - הוא רע. אדם טוב - שואף, חולם וחושב במושגים כלליים. הוא חולם על גדלות, חולם על היקף, חולם על עומק ועל דביקות. את החלום חייב כל אדם לסגל לעצמו. במה שנוגע להגשמה - לא תמיד הדברים תלויים בו. הדבר תלוי במישורים ברקע, אבל להפוך לאדם - אשר רוח בו - לאדם כולל, זאת ניתן להשיג.

סיכום

ברור, שהתשובה המקורית לשאלה המקורית היא תשובה קשה, ציפייה גבוהה וחלום גדול, וממילא הדרישה גדולה. דרישה להיקף, דרישה לעומק. כשמדובר בציבור, המגיע ברובו לישיבה ללא ידיעה רבה בלימוד, וחלקו אף בלא השקפה ברורה ביחס לכמה נקודות יסוד רוחניות - זו אומנם דרישה גבוהה. תוך פרק זמן קצר יחסית, כשריחיים של עול צבא מוטלות על שכם הציבור, לדחוס הרבה כל-כך, זו דרישה גדולה.

הגיוון היחסי שבישיבתנו - הן מצד ציבור התלמידים והן מצד מגמות הישיבה - מקשה אף יותר. השקפת העולם שהישיבה מבוססת עליה, היא השקפה אשר בשילוב היקף ואיזון, חותרת לקראת שלימות; והאיזון הזה מקשה. מצד אחד רוצים דביקות מאקסימאלית בתורה, אבל בלי היהירות המבטלת ערך כל אדם וכל מפעל, שאין לו זיקה לתורה; שואפים ליראת שמים ולדביקות אדוקה, ועם זאת לכושר להבין ולראות באהבה ובהבנה אנשים הרחוקים מדרך זו. מפתחים גישה דיאלקטית, שיש בה מצד אחד - רגישות עדינה, דאגה ואהבה לכלל ישראל; ומצד שני - עוז, תבונה, מרץ ויוזמה - הנכונות והיכולת להאבק בעבור ערכים תורניים - וזה מכביד. ואולם אמרתי בראשית דברי כי הדרך קשה. לא הבטחתי, ואינני משיב תשובה קלה. על כל בחור לדעת שלהיות בישיבה זו משימה, ומשימה קשה מאד. זה דורש הרבה, זה תובע, זה מחייב.

כדי שבחור יצליח, צריכים, בסופו של דבר, גם סייעתא דשמיא. ברם, לכל השואף להתעלות ולתרום והמוכן להגיע להכשרה, ולהשכלה, להשקפה, לאישיות, ולהתמודד ולהתאמץ בהתמדה, מובטח לו, שהפותח פתח כפיתחו של מחט, מסיעין בידו לפתוח פתח כפתחו של עולם.