שקר וגזל, ייהרג ואל יעבור?! / הרב יהודה שביב

א.

ידוע ומפורסם כי אך שלש עבירות חמורות דוחות נפשות, והן: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, אלא שפיסקה צדדית לכאורה בסוגיה בכתובות רומזת לאפשרויות חדשות.

בדף יח' הובאה דעתו החולקת של רבי מאיר בברייתא, ולפיה אין העדים החתומים על שטר נאמנים לפוסלו, אף שאומרים פסולים היינו אנוסים היינו וכיוב"ז, ואף שלשטר אין כל קיום ממקום אחר.

ותוהה הגמרא לטעמו של ר"מ.

"ר"מ מאי טעמא?בשלמא פסולי עדות מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק ומחתם. קטנים נמי כדרוש לקיש... אלא אנוסין מאי טעמא?

אמר רב חסדא; קסבר ר"מ, עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר".

מוסיף רש"י: "הילכך כי אמרו נמי אנוסים היינו מחמת נפשות משווי נפשיהו רשעים" ומכיוון דקיימל אין אדם משים עצמו רשע, אינם נאמנים באומרם חתמנו שקר מפחד מוות.

והדברים תמוהים, וכי מצווה האדם למסור את נפשו על מנת שלא לחתום שקר?

אכן רבא לא קיבל את טעמו של רב חסדא,

"אמר ליה רבא: השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו זילן חתומו ואל תתקטלון, דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים, גילוי עריות, ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו?"

ולא השיבו רב חסדא, משמע שאכן מסכים הוא שאילו היו העדים באים בשאלה כיצד לנהוג, היו בי"ד מורים להם לחתום שקר ולא להיהרג, ואם כן, מהוא הטעם שהסביר הוא קודם?

כבר נתקשו בדבר ראשונים, ופה להם הרא"ה.

"וקשיא לי, והיכי קסלקא דעתך הא דרב חסדא, והא הלכה רווחת היא שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז, וגילוי עריות ושפיכות דמים".

ב.

הצעתו של הרמב"ן היא:

"...דאע"ג דקיימ"ל שאין לך דבר שעומד בפני פיקו"נ אלא... מכל מקום דינא הוא דליקטלו ולא יחתמו שקר ומידת חסידות הוא"

אלא שכאן אין לנו די בזה, שהרי הטעם שאין רבי מאיר מאמינם באמרם חתמנו שקר כי באמירה זאת "משוו נפשייהו רשעים"(לשון רש"י), ומה רשע בכך שלא נהגו מנהג חסידות? אכן מוסיף הרמב"ן – זו גופא נקודת הוויכוח שבין רבא ורב חסדא.

"...וקסבר רבי מאיר אפילו בכהאי גוונא אין אדם משים עצמו שאינו חסיד, ורבא קשיא ליה..."

ויתאים ההסבר מאוד לשיטתו של הרמב"ן עצמו לעיל בהסבר ההפרש שבין ההוא-אמינה של רמי בר חמא בתחילת הגמ' לתמיהה רבא. שבהו"א הבין רמי בר חמא שהכלל "אין אדם משים עצמו רשע" מתרחב וכולל גם שאין אדם משים עצמו שעשה שלא כהוגן[1] ורבא חולק על כך ולדידו מצומצם היקפו של הכלל, אף כאן רב חסדא מרחיב יותר ורבא מצמצם[2].

ג.

הצעתו זו של הרמב"ן דומה ותלויה במחלוקת הראשונים והיא: בכל שאר המצוות פרט לשלש החמורות, האם רשאי האדם להחמיר על עצמו ולהיהרג ולא לעבור. הרמב"ם (פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ע) פסק, שלא זו בלבד שאינו רשאי אלא שאם עשה זאת הרי הוא מתחייב בנפשו. לעומתו סבורים ראשונים אחרים סמ"ג, סמ"ק הרא"ש ועוד, שרשאי הוא להחמיר על עצמו, והובאה דעתם להלכה בשו"ע יו"ד סימן קנ"ז ס"א.

לפי"ז לרמב"ם ודעימיה[3] וודאי שאין במסירות נפש על אי חתימת שקר משום מעשה חסידות, אדרבא. שמא נאמר שהרמב"ן הולך בשיטה החולקת על שאר הראשונים הנה כתב הש"ך (שם קנ"ז סק"ב) שמדברי הרמב"ן ובספר תורת האדם נראה שהולך דווקא בשיטת הרמב"ם. נראה ברמב"ן במלחמות ספ"ח בסנהדרין, שקבע כי המוסר עצמו כשאינו חייב עובר על "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".

אך גם לדברי שאר הראשונים שרשאי אדם למסור את נפשו על שאר עבירות, אין דבריהם אמורים אלא כשגוי כופה ישראל לעבור, כשכוונת הכפייה להעביר הישראלי על דתו, אך כשכוונתו להנאתו בלבד, אף הם מודים שאסור להחמיר וחייב לעבור ולא להיהרג[4]. במקרה שלנו ברור שמגמת התובע בכופו על העדים לחתום שקר (לדבריהם) הייתה להנאתו ולא להעבירם על דת. מעתה, מה מקום לחסידות ולהחמרה, הרי כאן לכ"ע המחמיר ע"ע לא זו בלבד שלא נהג מנהג חסידות אלא אף מתחייב בנפשו.

ד.

הרא"ה מעלה את האפשרות כי דין מיוחד לעדות שקר.

"אע"ג דקיימא לן באידך דאין אדם רשאי לנהוג מנהג חסידות בעצמו שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו. בהא סלקא דעתיה שרשאי..."

ומכאן נ"מ להלכה

"ולפום האי פירושא, נפקא לן מינא דאיתא להאי סברא, דלעניין עדות שקר אדם רשאי לנהוג חסידות בעצמו שיהרג ואל יעבור."

אלא שהוא תמה

"וזה תימה דזה מנין לנו?"

* * *

ושמא, במסכת שבת (נ"ה ע"א) השמיענו רב חנינא כי חותמו של הקב"ה אמת.

פגימה באמת משמעה פגימה בחותמו של הקב"ה, הרי שבזה יש משהו מעבודה זרה (או למצער, חילול ה' נורא). ומכאן אולי למד רבי אלעזר כי –

"כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה" (סנהדרין צ"ב ע"א) [5]

מעתה, כדרך שאם כופים על האדם לעבוד ע"ז עליו להימנע מכך עד כדי מסירות נפש, כן יש מקום למסירות נפש בעמידה על האמת. אמנם אינו עובד ע"ז אלא כאילו עובד ע"ז, ולכן אין ההלכה מחייבת מסירות נפש על כך, אך מקום לחסידות בזה יש ויש. ולכן אם היו באים לבי"ד שיורה להם אם לחתום שקר אם להיהרג היה בי"ד מורה חתמו ואל תהרגו כי זו שורת הדין[6], אך יחיד החש בנפשו עד היכן מגיע עניין פגימה באמת רשאי למסור עצמו ומידת חסידות בדבר.

במבט פנימי יותר;

בעומק הסטייה מן האמת נעוץ המוות. ומכאן למסופר בסנהדרין צ"ז ע"א על רב טבית שגרם מוות בשל שינוי מן האמת (שינוי מוצדק כשלעצמו שגם שורת הדין וגם שורת החסידות היו מורות עליו) ולפיכך בברירה מוות או שקר לא תוכל להיות הכרע חד משמעית כשבשאר עבירות.

ה.

הצעה נוספת לרא"ה.

"ומחוורתא דמילתא כפשטא, דהרי קאמר: קסבר רבי מאיר העדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, כלומר, בנוהג שבעולם שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שהעידו שקר"

כלומר אין זו הוראת ההלכה, אלא נורמה מוסרית מקובלת, וסבור רב חסדא שלר"מ די בכל כדי שייכלל בגדר של 'אין אדם משים עצמו רשע'[7] אך לענ"ד קשה להתאים זאת ללשון הגמ' שהרי כך אומר רב חסדא- "קסבר רבי מאיר עדים שאמרו..."

משמע, זו דעתו של ר"מ שכך היא המידה הראויה ולא שכך מקובל בין בני האדם. וביותר אם נורמה זו מנוגדת להלכה.

ו.

דרך אחרת מוזכרת ע"י הראשונים, והיא שאכן לר"מ מן הדין צריך אדם למסור עצמו ולא לחתום שקר, אך לא מדין שקר נגעו בה אלא מדין גזל.

"ואירא דאמרי, רב חסדא אמר קסבר ר"מ מדינא נמי יהרגו ולא יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית; שלשה דברים אין עומדין עומדים בפני פיקוח נפש ואילו הן: ע"ז וג"ע ושפ"ד. רבי מאיר אומר אף הגזל.

ורבא אמר אנן ודאי קיימא לן שאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ אלא שלשה אלו בלבד, ודילמא אתי קמי בי דינא דסבירי להו כרבנן ואורר ליה הכי" (רמב"ן)

אלא שהרמב"ן מסכם- "ולא מילתא היא", ומסביר הרשב"א שאם כן אין בדבריו של רבא תשובה שהרי לר"מ זו שורת הדין.

ברייתא זו שציטט הרמב"ן מצויה במדרש שלשה וארבעה[8].

"שלש שאין עומדים בפני פיקוח נפש – ע"ז, וג"ע ושפ"ד. רבי יהודה[9] אומר אף הגזל" (פיסקה כ"ז.)

משמע מחלוקת תנאים בדבר[10].

לדברי רש"י במסכת ב"ק (ס' ע"ב) שהבין החקירה שם – אם מותר להציל עצמו בממון חברו – כשאלה לגבי עצם מעשה ההצלה, יוצא שלהלכה אסור להציל עצמו בממון חברו[11]. אם כן זו וודאי שורת הדין וכך יש להורות לאותם הבאים לשאול. מעתה, מה השיבו רבא לרב חסדא?

ושמא שאני הכא שאין כאם מעשה גזל בידים ממש, שהרי עדיין לא נטלו ממון השני כדי להציל עצמם, אלא רק חתמו על שטר שבעטיו אפשר ויזנק הלוה המצוין בשטר, אך כיוון שגזל עדיין אין כאן – אומר רבא- נורה לשואלים שיחתמו ולא יסכנו עצמם מספק, אך עדיין תהיה שרירה מידת החסידות להימנע מלחתום.