להתפלל / אלי פורת
להניח את השיקולים, ההתלבטויות והעקרונות של פן זה ופן אחר.לוותר על היחס שלי והיחס שלך, על היחסיות שאינה מגיפה את תריסיה במשכננו, ועל טיפול-השורש היומי, המשחיר אצלך כטבעו – כל חלקה טובה. להניח גם את העיסוק שלך בדברים שמעל ומעבר, ואת הסיפוק של הנפש שאולי רחב בה, לאחרונה, עושר ושקט. להניח את החיבה והפתיחות לכל, ואת האהבה האנושית לסובב, לארץ, לאדם גם אתהשירה שיש בך בעקבות אלה, שכדרכה מחפשת לה מילים ואחיזה ממשית – להניח. להניחם, ולחזור עליהם לעת מאוחרת. כעת, להתייצב ככלי ריק, המוכן להכיל בתוכו את כל הניתן לו, או לגלות את הנתון בו משכבר, בניסוחם, בסדרם ובדיוק רעיונותיהם של רבותינו ז"ל. להתפלל.
מרכז מחשבותיך, מעשיך, הרגשותיך ומידותיך: הלב, המורה ששולח הוראותיו לכל חלק ובחינה שבך, הולך ומרגיל את טבעו במציאות נתונה, מוחלטת. ב"אל הגדול הגיבור והנורא" וב"מלך רופא ורחמן אתה" מקבל הוא את "ה' מברך השנים", כשם שאוחז ב"ה' מחיה המתים". כשפיך אומר:"בונה ירושלים", "הרוצה בתשובה" "מברך את עמו בשלום",הרי ששולח הוא הוראה לפנימיותך, שכך הם הדברים, והפקפוק, השיקול והבחינה של הדברים – ממך והלאה. אתה פרוע ומשתולל ברגשותיך. הדברים מסודרים כפי שצריך להיות. קירבה ולאחריה סליחה. רפואה ולאחריה קיבוץ-גלויות, לאחריהם, בדוקא, בניין ירושלים וצמיחת קרן, כשהודאה ושלום בסוף. זאת היא המציאות , כך היא מתפרשת וזהו פשרה. אין עליה ערעור ואין בה יחסיות ומחלוקת. וכי היכן מצינו מחלוקת על מציאות ברורה ומקובלת?
...והלב מקבל בשמחה. הנה, בוא והתבונן שאמת בדבר. את אותם דברים, בסדרם ובסגנונם האמור והנתון, אתה, עצמך, מבקש.
"רפאינו", "השיבנו", "ברך עלינו". גאולה, אינה נשארת רק כמציאות מוכתבת ונתונה. הופכת היא לחלק מעולמך ב"גאלנו במהרה". טוב- על כל סעיפיו- הוא מציאות אצלך בדרישה הברורה והמפורשת של "תעקר ותשבר ותמגר במהרה" את עושי הרשעה. קירבתו של ה' יתברך – קירבה שמובטחת וקיימת – היא לעולם גם חלק ממך, ב"מלוך עלינו" ו"השיבנו לתורתך", ב"השב את העבודה" ו"בברכנו אבינו באור פניך". מי יעמוד בדרכם של רפואה, גאולה, בניין ירושלים, שלום, כאשר הקב"ה ומציאות עולמו נותנים אותם, ואתה, עצמך, מבקש ומקבל באהבה? מי יעמוד בפני דבקותך בו יתברך, בשעה שלבך שואל ורוצה את הדברים שסידר הוא בעולמו, משכבר, ואין מחיצה והכול תואם ומפואר? האם לא עמדה להם תפילתם, של משה, דוד, חנה?
והלב, שכך קרה לו, שב אל תפקודו. הוא חוזר אל המעשים והמחשבות, וההרגשים והמידות. אל כל חלק ובחינה שבחייך. אל הסובב אותך, ואל המאורעות שמסביבך. האם הוראות ששולח הוא לכל אלה, כדרכו, הן אותן של אתמול? וכי לא אחרת? סדור-תפילה שנסגר הרי לא סוגר על אשר חולל הוא, מעבר למילים ולזמנים. האם לא נענתה תפילה, בתולדותינו, בשעה שקורבנות נדחו?
...וכעת לחזור גם אל השיקולים, העקרונות והיחסיות. אל הצד שלי והצד שלך. לחזור אל החיבה והאהבה לכל. גם אל הסיפוק והשירה שבך, לחזור. אל כולם לחזור, אך במגע אחר, בפשר מעולה, בלב חדש.