מהדרין בנרות חנוכה / הרב יהודה שביב

א.

הידור מצווה, דין הוא בכל המצוות, ומקורו בכתוב "זה אלי ואנוהו"[1].

"זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה". (שבת קל"ג ע"ב ועוד.)

מצות הדלקת נר חנוכה אף היא מכלל המצוות ונוהגים בה הידור. אלא שבה קבעו חכמים דברים פסוקים בעניין ההידור, והם אינם קשורים כלל בנויה של המצווה[2].

"ת"ר: מצות חנוכה, נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד וחד. והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך. וב"ה אומרים יום ראשון יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך". (שבת כ"א ע"ב.)

ואתה תמה, אם אכן הידור מצווה כאן, הלא הכול חייבים בו ומדוע נקבע סוג אחד לכל וסוג אחר למהדרין. ועוד, הרי בגמרא נקבע שיעור להידור.

"א"ר זירא:בהידור מצווה עד שליש מצווה". (בבא קמא ט' ע"ב.)

וכאן: נר לכל אחד ואחד ועוד מוסיף והולך?! הרי שהיו לו עשרה בני בית, נמצא למצווה עצמה די היה לו גם ביום האחרון בנר אחד, ואם מהדר מן המהדרין הוא, עליו להדליק 100 נרות. (כב"ה לפי הרמב"ם. ראה פ"ד מהלכות חנוכה ה"א ה"ב ולא כן דעת התוספות במקום עיי"ש). הזהו שליש במצווה?[3]

אמת אפשר ושאלה אחת תתרץ את חברתה. דווקא מכיוון שעוברים על שליש אין קובעים זאת כחובה, אלא כאפשרות הניתנת למהדרים במצוות. כך גם ניתן לשמוע מלשונו של רבנו חננאל (ב"ק ט' ע"ב)[4]

"'במערבא אמרי עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה'.

כלומר מוזהר הוא להתנאות במצווה עד שליש, מכאן ואילך מוסיף יתר על שליש מדה יתירה עושה... ד"א מכאן ואילך משל הקב"ה שאם יבוא להדר במצווה ביתר משליש בדמיה אינו חייב, כל זה מיגיעו שחייו קודמין להידור מצווה, אבל אם זימן לו הקב"ה ממון שלא מיגיעו ובקש להדר המצווה ביותר משליש הרשות בידו. ומהדר המצווה משובח כדתנינן בנר חנוכה והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין".

מדוע דווקא כאן קובעים מסגרת הידור העולה על שליש? יתר ל כן, רק במצווה זאת שומעים אנו על הידור מיוחד במינו מהדרין מן המהדרין. וכך גם נשתרש המנהג לעשות כמהדרין מן המהדרין[5]. (שולחן ערוך ורמ"א סימן תרע"א ס"ב).

ב.

שמא יש מקום לומר שאין מצות היום בחנוכה הדלקת הנר אלא פרסום הנס, הדלקת הנר משמשת רק אמצעי לפרסום. חכמים ציוו עלינו להדליק נרות בחנוכה כדי לפרסם את הנס. אף תנאי המצווה: מקום ההדלקה, וזמנה נקבעו מתוך מגמה לאפשר פרסום מרבי של הנס. (מכאן להלכה שהסכימו עליה רוב האחרונים. הבא לביתו מאוחר בלילה ובני ביתו כבר ישנים, ואין אחר מלבדו רואה את הנרות, ידליק בלא ברכה – מג"א ס"ס תרע"ב[6] אם ההדלקה היא המצווה מה לי אם רואים או לא. אך אם פרסום הנס הוא המצווה, הרי שאם מדליק ואין מי שבפניהם יתפרסם, לא קיים מצווה כתיקונה ואין לברך עליה[7]). לפי זה אין הוספת נרות בגדר תוספת במצוות ההדלקה אלא תוספת בפרסום הנס. אם נבין שליש לא כשליש דמים אלא כשליש בגודל המצווה (ומחלוקת ראשונים בדבר, תוס' בבא קמא ט' ע"ב סבורים ששליש בגודל המצווה וזה שלא כרש"י ור"ח[8] ועוד). שוב כבר לא נוכל להיות בטוחים שתוספת נרות מהווה יותר משליש במצווה, שהרי המצווה היא הפרסום. עיקר הפרסום בנר אחד, תוספת הנרות מוסיפה פרסום אך כבר אין לומר שעוד נר מוסיף 100% בפרסום.

ואולי, לפיכך קבעו חכמים את מסגרת ההידור, כדי שלא יטעו מקיימי המצווה בגדרה של המצווה ויהיו סבורים להדר בנר עצמו. מגמת ההידור צריכה להיות הידור בפרסום. לפי זה כבר לא תיקשה קושיית הר"ן על שיטת תוס' ד"ה "והמהדרין מן המהדרין". לתוס' הטוב ביותר הוא להדליק אחד ביום הראשון ולהוסיף (לפי ב"ה). והקשה הר"ן והרי יש ומהדרין עדיפים כי כשבני בית מרובים הם מרבים יותר בנרות.

השאלה הייתה צודקת אם הייתה המצווה הדלקת הנר כי אז המרבה בנרות מרבה בהידור. אך כיוון שהמצווה היא פרסום הנס הרי יותר הידור יש כשמהות הנס באה לידי ביטוי דהיינו פוחת והולך או מוסיף והולך, וזה יותר הידור מאשר שפע של נרות השווה בכל יום.

ג.

עוד למיוחד שבכאן: מהדרין מן המהדרין. כזאת לא מצינו באף מצווה.

ושמא שורש המאבק היה אז אידיאי. מאבק בין תורת ישראל לבין חכמה יוונית. מה אופייני ומהותי לאותה חכמה? על כך מפי אחד שהיטיב להכירה ממקורותיה.

"ההיגיון ההילני העליון, שראשיתו ותכליתו היופי, הוא כולו צפיה... הכל שואף לצפיה... ואין גבול לצפיה. היופי הוא בראות, יופי החושים, ולמעלה מזה יופי המעלות הטובות... אלוקים מקור היופי. כי הוא האחד הטוב והיופי". (קול הנבואה, ההיגיון העברי השמעי למו"ר הגה"צ רבי דוד כהן זצ"ל. עמ' נ"ג ועיי"ש עוד).

הן כבר נרמז הדבר בשם אבי המשפחה – יפת. ניצחון של תורת ישראל אין משמעו דחיית ערכי היופי, אלא הכנסתם למסגרת הערכים של התורה. יופי אינו ראשית ותכלית, אלא משמש הוא לתכליתות עליונות. מכאן למושגים של הידור מצווה ונוי מצווה. לכן ביותר מצינו במצוות חנוכה הידור, ומהדרין ומהדרין מן המהדרין.

אפשר ואף בזה מתקיימת ברכתו של נח לבניו:

"יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט, כ"ז).

כדרשת חכמים-

"יפיפותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט, ע"ב).



[1] הרמב"ם לא ציין למקור זה. ועמד ע"כ מו"ר הרב א' בר-שאול זצ"ל בספרו "מצווה ולב" (עמ' 183 והלאה). וראה גם מאמרו של ר"י רוזן ב"שמעתין" מס' 5 "הידור מצווה מושג ומשמעותיו".

[2] נוי זה מצא את ביטויו בסוג בו מתקיימת המצווה. ואמר המאירי: "ממה שכתבנו למדת שנרות של שעווה מותרות לנר חנוכה ומ"מ נוי מצווה הוא לעשות בשמן" אמנם אף זה אינו נוי אסטטי אלא עניינו "אחר שהנס היה בשמן" (המהר"ל בנר מצווה פסל לגמרי נרות של שעוה והלב כי הנס נעשה בנר של שמן ועל כך תקנו ההדלקה. משום שעצם קביעתו לא נתקבלה, בא מרן הרב קוק זצ"ל בספרו "מצות ראי"ה" וטוען שעדיף נר שעווה כיון שאורו צלול יותר והידור מצווה הוא. אך הרי עדיין קיימת קביעת המאירי שנוי מצווה הוא להשתמש בשמן שבו נעשה נס. הרי לנו זה לעומת זה- הידור בהוראת יופי של מצווה כנגד נוי מצווה. מה עדיף?.

[3] אמנם מצינו שמשום הידור עוברים על שליש, כגון בהדס אף לאומרים שדי באחד (ר' טרפון ור' עקיבא במשנה בסוכה ל"ד:) יש ליטול שלושה משום הידור (ר"ן סוכה ל"ד: בשם הרמב"ן). וראה בדברי הרב בר-שאול הנ"ל על ההידור בעושה המצווה שאינו מוגבל דווקא לשליש וימצא מדוקדק מאוד מה שכאן מדברים על מהדרין לא על הידור, עם זאת אין מובן עדיין מדוע דווקא בחנוכה קבעו מסגרת למהדרין. עוד ראה בספר "בגדי כהונה" לרמי"ל שחור זצ"ל (עמ' י"ז) שבהידורו של האפוד יש לבזבז גם יותר משליש, כי שם ההידור אינו תוספת למצווה, אלא מעיקר המצווה לפי שהאפוד קרוי תכשיט.

[4] שו"ר מעין הדברים בחידושי רי"ז הלוי על הרמב"ם הלכות חנוכה. ואף הוא הבין כן בדברי ר"ח בבא קמא.

[5] יש לציין שרב סעדיה גאון בסידורו אינו מביא כלל מנהג מהדרין מן המהדרין וזה לשונו: "החג הששי חנוכה. ומצוותיו היא להדליק נר על פתח כל דירה שלנו... והמהדר ישים נר לכל נפש מאנשי הבית". אף רבנו משה פרנס מרוטנבורג בספרו הפרנס (ס' קנ"ב) אינו מזכיר כלל נר לכל אחד ואחד קורא הוא "מהדרין מן המהדרין" והלא זוהי מדתם של המהדרים בלבד?

[6] והסכימו עימו הח"א, בן איש חי, משנה ברורה וכף חיים.

[7] אמנם כשמדליק בזמן לא מצינו הבחנה בין אם רואים או לא, זאת אולי כי מקיים המצווה כנדרש ממנו, אך משעבר הזמן הרי רק אם יש רואים ניתן לומר שעדיין זמנה נמשך.

[8] ולשיטתם נצטרך להסתפק בתירוץ הקודם, שכאן רק קובעים מהו הידור אך אין זה בגדר חובה של הידור מצווה.