משמעות הגבורה ביהדות / רודיק יוחאי
בהתקרב חג האורים נודעת משמעות מיוחדת למידת הגבורה, הקשורה קשר אינטגראלי למאורעותיו השונים של חג זה בבחינת "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים".
מידת הגבורה – שתי פנים לה בתורה וביהדות:
א. גבורת הכוח - הקשורה לאומנות הקרב ותכסיסיו, ומהותה – לחימה פיסית, שגורמיה אומץ הלב וההעזה.
ב. גבורת הרוח - גבורה, אשר מהותה ריסון עצמי של יצרים והרגלים, ותכליתה – התגברות על תכונות בלתי מוסריות ונטיות נפשיות שליליות שקיימות בנו בבחינת "עיר פרא אדם יולד".
שניות זו של מידת הגבורה עוברת כחוט השני בכל תולדות עם-ישראל. מחד, אותה גבורה פיסית של עמידת מעטים מול רבים, הבאה לידי ביטוי בתקופות שונות בהיסטוריית העם היהודי החל בתקופת מצדה וימי המכבים ועד למציאות ימינו. ומאידך, גבורת הרוח הבאה לידי ביטוי במאמר בן זומא: "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד', א'), ומהווה אחד מעמודי התווך בתורת התנהגות היהודי בחייו היומיומיים, תוך דרישה להתגברות על תאוותיו ויצריו הטבעיים. בכדי לעמוד על יחסה של היהדות למוטיבי גבורה אלו נתעכב תחילה על המוטיבים השונים, כפי שהם באים לידי ביטוי במקורות השונים.
גבורת - הכוח
גורם חשוב במידת קביעת גבורה זו מהווה בריאות-הגוף. והדבר בא לידי ביטוי בקביעת הרמב"ם (הלכות דעות ד',א'): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא. שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף. ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים". הערכה מפורשת לגבורה נמצאת במימרת חז"ל: "אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר" (שבת צ"ב). שבפשטות המובן נראה כי הכוונה לגבורת-הגוף. [הרמב"ם בהל' יסודי התורה (ז',א') פירש: "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גיבור במידותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר העולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד". בבחינת המימרה והקשרה, נראה אמנם שהכוונה לגבורה הרוחנית וכיבוש היצר, אשר נמצאים במישור אחד עם המטרה הרוחנית הנשגבה: קבלת הנבואה]. אלא שה"כסף משנה" חולק שם על הרמב"ם וסובר: "ומפרש רבינו גיבור במידותיו... אלא ששם משמע בגמרא דגיבור כפשוטו שיהיה בעל כוח".
ערך הגבורה במובנה זה (והאחר) רב הוא בדורנו, מאחר שתדמית האדם הדתי מצטיירת בהקשר עם חולשת הגוף והרוח גם יחד. חולשת הגוף: במובנה הפיסי וחולשת הרוח: בראיית קיום המצוות ע"י האדם הדתי כצורך בהתרפקות נפשית-רגשית של אנשים חלושי אופי. מקור הלכתי אחר למישור גבורה זה מופיע בגמ' קידושין מ"ט: "... ע"מ שאני גיבור אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה, אלא שכל חבריו מתיראין ממנו מפני גבורתו". וכוונת הגמ' שאם אדם יקדש אישה על תנאי: "ע"מ שאני גיבור" ויטען כי התייחסותו לגבורה הינה במשמעות המשנה במס' אבות (ד', א'):"איזהו הגיבור הכובש את יצרו", הרי שהקידושין לא יחולו אלא כאשר ימלא אחר התנאי המופיע בברייתא שם: "כל שחבריו מתיראין ממנו, מפני גבורתו".
המקרא משבח מלכי יהודה וישראל בגבורתם הפיסית:בדוד הוא אומר: "ויאמר חושי אתה ידעת את אביך, ואת אנשיו כי גברים המה... ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם" (שמו"ב י"ז, ח'), ובבעשא מלך ישראל הוא אומר: "ויתר דברי בעשא ואשר עשה וגבורתו" (מל"א ט"ז, ה') וכן בחזקיהו מלך יהודה: "ויתר דברי חזקיהו וכל גבורתו ואשר עשה" (מל"ב כ',כ'). ברור אפוא שגבורת מלחמה נחשבה בתקופת התנ"ך כסגולה וכתואר עליון למלכים, שמניעיהם עוז רוח ואומץ הלב, ולפעמים תוך התעלמות מרמתם המוסרית-רוחנית של הגיבורים. כדוגמא אחרת יכול לשמש המקרא: "חגור חרבך על ירך גיבור, הודך והדרך" (תהלים מ"ה, ד'), המשבח ומהלל גבורת החרב, שהיא הוד האדם. אלא שהמדרש מפרש הפסוק לא במשמעותו המקובלת: גבורת-מלחמה, אלא "חגור חרבך על ירך" זה משה שזכה לתורה שנמשלה לחרב (מדרש "שוחר טוב", תהלים מ"ה, ו') וכן פירש רש"י: "להילחם מלחמתה של תורה והוא הודך והדרך".
התואר הנפוץ בתקופת השופטים, כאשר נלחמו ישראל על נפשם היה "גיבור-חיל" ו"גיבורי-חיל", כפי שהדבר מתבטא אצל בני גד וראובן: "ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם כל גיבורי החיל " (יהושע א', י"ד) וכן בדברי ה' לגדעון: "...ויאמר אליו ה' עמך גיבור החיל", "ויפן אליו ה' ויאמר לך בכוחך זה והושעת את ישראל" (שופטים ו', י"ב-י"ד).
גבורת - הרוח
אספקט זה של הגבורה בא לביטוי כבר בשאלת אלכסנדרוס מוקדון: "אידין מתקרי גיבור ואמרו לו: איזהו גיבור הכובש את יצרו" (תמיד ל"א:) וכן בספר משלי (ט"ז, ל"ב) "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלכד עיר" וכן באבות דר' נתן: "איזהו גיבור שבגיבורים, זה הכובש את יצרו, שנאמר: 'טוב ארך אפים מגיבור' ויש אומרים: 'מי שעושה שונאו אוהבו'", דהיינו הגבורה-הרוחנית מתבטאת במלחמה הפנימית ובמישור העצמי, בהתמודדות האדם עם יצריו והתגברו עליהם. ונראה שמימד זה של הגבורה דווקא הוא המכשיר את האדם להתעלות ולהתקרב לה', והיא ההופכת את האדם ומשנה אופיו, תוך הקניית השלמות הרוחנית והנפשית. אותה גבורה נפשית ורוחנית איננה מתבטאת דווקא במישור ההתגברות על יצרים שליליים בטבע האדם, כי אם ג"כ התגברות על היראה הטבעית הקיימת באדם מפני כוחות עליונים ממנו והפיכתה ליראת-אהבה, כפי שהדבר בא לביטוי בהשקפת הרב קוק זצ"ל.
בתפילת שמונה עשרה אנו משתמשים בתארי הקב"ה:"האל הגדול הגיבור והנורא". ונשאלת השאלה לאיזה מובן מתייחסים אנו בתואר: "גיבור..." האם במובן הפיסי- גשמי? הרוחני? לכאורה, נראה כי הכוונה ל"גבורת המלחמה והכוח" כפי הפסוק: "ה' איש-מלחמה ה' שמו" (שמות ט"ו, ג') ממנו ניכר כי הכוונה לגבורת-המלחמה אלא שמתוך הגמ' ביומא ס"ט נראה שההתייחסות הינה אף במישור הרוחני: "אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו – איה גבורותיו לא אמר גיבור ואמרו: אדרבא, זוהי גבורת גבורתו שכובש כעסו שניתן ארך אפיים לרשעים". לאור זה נראה ש"גיבור" איננו מתייחס במישור "גבורת-מלחמה" בלבד, כי אם במישור הרוחני-פיזי גם יחד.
הגבורה במחשבת הרב קוק זצ"ל[*]
מידת הגבורה על שני האספקטים שבה מוצאת מקום חשוב בתורת הרב קוק: "גדולה היא תביעתנו הגופנית גוף בריא אנו צריכים... כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה עם כל הוד רוחניותה גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים" (אורות התחיה ל"ג).
הרב רואה את ההתעמלות הפיסית והגבורה הנפשית לא כערכים בפני עצמם כי אם במטרה "להיות בני אמיצי כוח לאומה" (אורות התחיה ל"ג). כשהגבורה, בשני האספקטים שבה, מהווה שלב בגיבושה של האומה הישראלית וב"העלאת השכינה מעלה מעלה" ואף את תחיית העם: "ובידיים מלאות אומץ ושרירים חזקים כברזל ובקומה מחושבה ונפש מלאה עוז, ייגש הצעיר הישראלי העתיד אל תחיית עמו וארצו ובדגל נישא ידבר בשם ארץ הקודש" (דרך התחיה), רואה הוא בעזרת הגבורה הכוללת, והדברים אקטואליים ביותר למציאות ימינו, השירות בצבא ובניין הארץ תוך ראיית האידיאל האלוקי הנעלה.
בשבח גבורת הרוח מפליג הרב יותר ורואה הוא אותה כתנאי לקיום גבורת הגוף ובאי קיומה של גבורת הרוח ובקיום "הפחד המחשבי", דהיינו: הפחד הרוחני, מצב, המפריע להתפתחותו הנפשית של האדם. "אבל לעמוד על התוכן של רגשות החיים צריך לזה גם בריאות-הגוף והנפש, על כן החובה הראשית היא לכל תופשי התורה בייחוד בימינו להשתדל בהנהגה המביאה בריאות ומצב נורמלי לגוף ולנפש" ("המחשבות" – עקבי הצאן). הרב מבחין בין "יראה-תתאה" ו "יראה –עילאה", כש "יראה-תתאה" הינה הדרגה הנמוכה ביותר ביראת השמיים בהיותה יראה טבעית הנמצאת באדם, טרם הגיעו למדרגת: "יראה-עילאה" שהינה: יראת-הכבוד. "אי אפשר שיחול רוח הקודש, והמאור האלוקי על ישראל כי אם כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע...גם על איש יחידי", "אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר.." ק"ו על הגוי כולו! לפנינו ניכר מוטיב אחר של הגבורה, התגברות האדם על הפחד החיובי, שנובע אמנם מתוך יראת שמיים, אך מהותו התבוננות ביסוד התנהגות האדם ופחד מתמיד מפני הקב"ה, לא כיראת-הכבוד, אלא כ"יראה-תתאה" המהווה שלב קודם ליראת-הכבוד.
הרב מתייחס לאותה הגבורה שהזכרתי קודם במאמר: "אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר" (שבת צ"ב: ) כגבורת הרוח. אלא שבניגוד לרמב"ם שפירש הגבורה, כגבורת המידות בבחינת "איזהו גיבור הכובש את יצרו", הרי שהרב רואה את הגבורה במובן "גבורת-המושבה" כפי שהוכח לעיל. א"כ מובן, ששתי המשמעויות כאחת קשורות זו בזו. מנקודת מבט השוואתית בין גבורת האדם וגבורת הבורא נראה כי גבורת האדם אפסית היא. "כי אראה שמים מעשה אצבעותיך... מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים ח', ד') וכן "הלא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו". ואמנם בהשוותנו מידת גבורתנו כלפי הבורא הרי שלגבורה אין כל משמעות. אלא, שאפסות זו צריכה להיות מודגשת כנתונה רק מנקודה השוואתית ביחס לכוחות נבדלים. אולם, האדם כשלעצמו: " הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי" ובמישור גבורה זה מדגיש הרב חשיבותה הרבה "הטיפוס השלם של גיבורי האצילות מאציל על גיבורי הגשמיות את הוד קדושם" (אורות התחיה י"ט).
לאור זה נראה כי לגבורה מספר משמעויות בתורת הרב זצ"ל:
א) גבורה פיסית-רוחנית ששילובם הוא המקנה לגבורה בכללה את משמעותה האמיתי.
ב) גבורה – במובן התגברות האדם על פחדו הטבעי, מפני כוחות נבדלים ממנו והפיכתה ל"יראה-עילאה".
דיון במשמעויות הגבורה
"טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלכד עיר" (משלי ט"ז, ל"ב). לכאורה, נראה ממשמעות הפסוק כי קיימת שלילה מסוימת כלפי גבורת הכוח. השקפה זו באה לידי ביטוי אף בפסוק: "איזהו גיבור שבגיבורים, זה שכובש את יצרו, שנאמר: טוב ארך אפים מגיבור. ויש אומרים מי שעושה שונאו אוהבו" (אבות דר' נתן כ"ג, א'),באשר קיימת הערכה כלפי הגבורה הרוחנית, הבאה לידי ביטוי בהשתלטות על היצר ותוך שלילת הגבורה הגשמית "לכד עיר". אלא, שניתן להסתכל בפסוקים אלו גם במבט אחר. לא שהיהדות שוללת בכך את גבורת הכוח, אלא קובעת דירוג בסולם הגבורה בכללו, לפיו עדיפה הגבורה הרוחנית שבהשתלטות האדם על יצריו והתגברותו על תאוותיו במישור "המלחמה העצמית". ולא רק במובן הפיסי בלבד, כי אם גם במובן הפסיבי בשינוי מהותה של מידה רעה, מקוטביות אחת לאחרת. שינוי הבא לביטוי מודגש בהמשך המימרא (מאבות דר' נתן): "...ויש אומרים מי שעושה שונאו אוהבו" לפיה האדם אינו משכך כעסו כלפי שונאו בלבד אלא נוקט פעולה חיובית בהפיכת השונא לאוהב, דהיינו גבורת הגבורות הינה הגבורה הרוחנית. מוטיב אחר בגבורה: הגבורה הכוחנית. אולם אין באחת כדי שלילת חברתה.
מאידך, ניכרת ביהדות (בתחומים בהם התעכבתי) מידת הסתייגות מסוימת ממידת הגבורה הפיסית: "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל גיבור בגבורתו" (ירמיהו ט', כ"ב- כ"ג) וכן "אין המלך נושע ברוב חיל, גיבור לא ינצל ברוב כוח" (תהילים ל"ג, ט"ז), אלא שאותה גבורה המובאת בהסתייגות מה בפסוקים דנן שלילית היא בהפנייתה לאפיק שלילי, בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אולם אין להסיק מכך מסקנה בדבר יחס המקרא לגבורה הפיסית בכללותה.
כדי להסביר את שתי הגישות וההיבטים ביהדות ביחס למהות הגבורה, ניתן אולי להגדיר כי כל עוד ישב עם ישראל על אדמתו, והייתה לו היכולת להוכיח גבורתו הממשית במלחמת ישראל נגד אויביו בשל תנאים אובייקטיביים, הרי שנחשבה מידת הגבורה במערכת הקרב תואר, וכסגולה נפשית נעלה. אולם עם חורבן בית שני והגליית ישראל אבדה הגבורה את משמעותה הפיסית וקבלה את המימד הרוחני. (הרבה מהשוני בגישות כלפי ארץ ישראל ומדינת ישראל כיום נובעות מההתייחסות לבעיית הגבורה, גבורת הכוח וגבורת הרוח. באשר הויכוח, אם יופנה בהגדרה לאפיק זה עקרונית, הינו ויכוח באם הגיע זמנו של עם ישראל לשילוב מחדש של גבורת הגוף והרוח כבימים לפני הגלותו מארצו. או שעדיין נתונים אנו במצב הדומה לגלות ומכך שכוחנו הינו ברוח בלבד ועת כוחנו הגשמי להתגלות ע"י תופעות להן עדיין מחכים).
בסיכום, ננסה לקבוע סולם הגבורה לפי השקפת היהדות. בשלבה הראשוני מסתעפת הגבורה לשני כיוונים: א. גבורת הכוח - המושתתת על אומץ רוח ולב.
ב. גבורת הרוח - שהינה ריסון יצרים טבעיים שליליים.
ובשלבה העליון הינה "גבורת-הגבורה" שממהותה הינה אהבה טהורה, נעדרת שנאה, והינה תשתית לכל מידותיו הטובות של האדם.