נישואין וחופה / יוסי עופר

מקור הנישואין- "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאישה, שנאמר: 'כי ייקח איש אישה ובא אליה', ולקוחין אלו מצות עשה של תורה הם" (רמב"ם הלכות אישות א', א-ב).

המצווה שנצטווינו והחידוש בבני ישראל לעומת בני נח, הוא רק הקידושין, הקניין המוקדם. מצב הנישואין קיים גם בגויים, וממילא קיים גם בישראל. הרמב"ם מזכיר בבני נח רק "מכניסה לתוך ביתו ובועלה... ותהיה לו לאישה" אך האם יתכנו נישואין בבני נח לפני בעילה?

הגמרא בסנהדרין אומרת לגבי גוי שבא על אשת איש ונהרג: "בעולת בעל יש להם (לבני נוח), נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם", כלומר בן נוח שבא על אישה שנכנסה לחופה עם חברו – אינו נהרג. ניתן להבין זאת בשתי צורות: א. שהחופה אינה משמעותית כלל בבן נח, ורק מבעילה היא נקראת אשתו. ב. שאמנם נקראת אשתו משעת החופה, אלא שיש דין מיוחד והבא עליה אינו נהרג אלא אם היא "בעלת בעל". לפי דרך זו יתכן שגם אשת ישראל נקראת אשתו משעת חופה, והמקור לכך הוא מבן נח. לפי הדרך הראשונה, שבבן נח חופה אינה משמעותית כלל, המקור לדין חופה בישראל הוא: א. מנדרים. הבעל מפר את נדרי אשתו לבדו, כאשר היא בביתו, למרות שלא בעלה, ככתוב בפסוק: "ואם בית אישה נדרה" (הר"ן). ב. מדין אשת-איש שזנתה, שכל עוד היא ארוסה מיתתה בסקילה, וכאשר היא נשואה מיתתה בחנק, והגמרא לומדת דין זה מפס' "לזנות בית אביה" ומיד שיצאה מבית אביה ונכנסה לרשות בעלה היא כבר נשואה ומיתתה בחנק (תוס' כתובות מ"ח).

בנישואין יש להבחין בשני גורמים: א. השלמת הקניין שהתחיל בקידושין. הגמ' בקידושין ה' מתבטאת ש"חופה גומרת" ו"חופה קונה", ומנסה ללמד בק"ו שחופה תעשה קידושין "ומה כסף שאינו גומר- קונה, חופה שגומרת- אינו דין שתקנה!" ומתחייב מכך שהחופה (בנישואין) עושה פעולה דומה לפעולת הקידושין (אחרת אין בסיס לק"ו, לקידושין שהם קניין נדרשת פעולת קניין, ואילו לנישואין שהם יצירת קשר האישות נדרשת פעולה המבטאת זאת- חופה). ב. יצירת קשר אישות בין בני הזוג, אחרת קשה להבין לשם מה נדרשים שני שלבים של קניין- קידושין ונישואין.

מהי חופה?- בשאלה זו נחלקו ראשונים.

א. דעת הרמב"ם "הארוסה אסורה לבעלה... עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום" (אישות י', א'). כלומר: נדרשים שני דברים בנישואין: 1. הכנסה לתוך ביתו- זוהי פעולה בעלת אופי של קניין, ומסתבר שהיא מהווה את השלמת הקניין. 2. ייחוד- היוצר את הקשר האישות. (יחוד מתקשר עם אישות, והוא צריך להיות בשיעור זמן "כדי ביאה". אם האישה אינה ראויה לביאה, כגון: שהיא נדה, פוסק הרמב"ם שהייחוד אינו מועיל).

ב. דעת הטור (סי' ס"א) שחופה היא יחוד. יתכן שיחוד זה גם משלים את הקניין (כמו קניין ביאה היוצר קידושין).

ג. דעת הר"ן (בתחילת כתובות) שחופה היא הכנסת הכלה לביתו של החתן. גם לדעה זו ניתן להבין שההכנסה לביתו אינה רק פעולה קניינית אלא גן יצירת קשר אישות.

ד. ראשונים אחרים מבינים שחופה היא איזשהוא היכר המורה על הנישואין, שההינומא (כיסוי הראש) של הכלה היא החופה (דעת התוס' ביומא) או שהיריעה שע"ג המוטות, שתחתיה עומדים החתן והכלה היא החופה (מובא בבית יוסף סי' ס"א).

ה. שיטת התוספות בכתובות מ"ח: שמסירת שלוחי האב לשלוחי הבעל (בקטנה)יכולה ליצור נישואין. פעולת המסירה היא פעולה קניינית גרידא, אין פה יצירת קשר אישות, שהרי הבעל כלל אינו רואה את האישה.

ישנה ראיה נגד שיטות הרמב"ם והטור (שחופה כוללת ייחוד), מהגמ' בכתובות י"א: "ת"ר כנסה ראשון לשום נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה, אינמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה ראשון". עצם הדין אינו מענייננו, אך יוצא שקיים מצב בו האישה נשואה למרות שכלל לא נסתרה (נתייחדה) עם בעלה!

ניתן לענות שתי תשובות על ראיה זו:

א. הרמב"ם משמיט דין זה. יתכן שלדעתו לא יתכן מצב כזה להלכה! הברייתא היא לשיטות רב ורב אסי בכתובות מ"ח: שמסירה בלבד יוצאת נישואין. שיטות אלו אינן מתקבלות להלכה.

ב. יתכן שאין הכוונה בגמרא שיהיו נישואין אלא רק "כנסה לשום נישואין"- כלומר עשו הכנות לקראת הנישואין. מצב זה גורם שכתובה מבעלה השני היא מנה (כדין כתובת אלמנה מן הנישואין) למרות שלא היה יחוד ונישואין (כך מסביר התוס' וי"ד שם; ואמנם שיטת ר"ל בכתובות מ"ח: שעניין "כתובתה מאחר מנה" מנותק הנישואין, ויכול להיות כבר בשלב מוקדם יותר- מסירה).

השו"ע פוסק כמו הרמב"ם שחופה כוללת יחוד (אה"ע נ"ה, א') ומביא את הברייתא הנזכרת בלשון זו: "נתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין כגון שנכנסה לחופה, הרי היא בחזקת בעולה ואין עליה טענת בתולים אפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון" (אה"ע ס"ז, ב'). ועפ"י ניסוח זה, מפורש היו נישואין, והתירוצים הנ"ל לא יועילו.

הב"ח בסי' ס' אומר: "מנהג שלנו הוא לצאת כל הדעות: היינו... בבקר מכסים ראש הכלב בסודר (לשיטה שחופה היא ההינומא) ולערב בעת הקידושין וברכת חתנים פורסין יריעה ע"ג כלונסאות ומעמידים לשם החתן והכלה ומברכין ברכת אירוסין ונישואין, אבל עיקר החופה הוא מה שאוכלים החתן והכלה יחד אחר החופה" (כלומר ב"חדר יחוד").

נוהגים גם להקנות לבעל את חדר הייחוד, כדי לצאת ידי השיטה שחופה היא הכנסה לביתו.