האלמים / הרב אהרן ליכטנשטיין

ביום הגורלי המר, בעצום בין הערבים, תחת כיפת תכלת מקרינה זהר הרקיע, נע צמד תורי זהב צפונה, לשיר את שיר ה' על אדמת גולן: לפצוח רינת תורה וזמרת שבת; לרענן ידות ולהזריק עידוד; ללחוש בקול ולזעוק בלחש, "עם ה' חזקו ונתחזקה". הלוך הלכו ברנה, נושאי אלמות חן...אך משמי רום נגזר כי עת הזמיר הגיע – וקול נחום ובן-ציון שוב אינו נשמע בארצנו. נסעו לשיר ונעלמו. נפגעו במקום כי בא שמשם. נסעו לשיר ונאלמו. הוצבו כשה לטבח יובל וכרחל לפני גזזיה נאלמה – ורנן הפלאים נקטע. תורי זהב הפכו יוני אלם.

ואנו – חבריהם, רבותיהם ותלמידיהם, אשר שירתם המקוטעת עדיין מהדהדת באוזנינו; אנו, הומים ונדהמים, חפויי ראש וגדועי קומה; כולנו, כיום, אילמים. לא שתיקה אחזתנו. לא המעמד המחושב שאין לגוף טוב הימנו. לא סמא דכולה אשר ערכו מי ישורנו. לא שתיקה מרצון אלא אלמות כפויה. הלשון דבקה לחיך. רוצים לבטא את שבמחשבותינו ורגשותינו, אך כרגע פשוט לא מסוגלים. רואים בסבל המשפחות האמיצות אשר פתאום שכול ואלמן באו עליהן ושואפים להביע השתתפות ותנחומים – אך עומדים מולם חסרי אונים. "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעבר". "ויבוא אברהם לספד לשרה ולבכתה" – אבינו הגדול, אף בשעה שמתו מוטל לפניו, היה מסוגל לספוד ואז לבכות. אנו, בשעה זו, רק יכולים לבכות, כל אחד במסתריו. נספיד מחר.

והאלם הגדול הגיבור והנורא – "דבי רבי ישמעאל תנא מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה באלמים" – מי שאסף לו חסידיו כורתי בריתו עלי זבח, הוא ינהגם על-מות וידובב שפתותיהם בקבר. ואנו, רוויי אמונה כי במעלת קדושתם וטהרתם, עטרותיהם בראשיהם, הינם מסתופפים תחת כנפי הכינה, פונים אליו מעמק הבכא, בכל לשון של תחינה: אין אנו ח"ו מהרהרים אחר מידותיך ולא מתיימרים להקיף עילום שמך. אך בקשתנו אליך, למענך אם לא למעננו, כי בזכותם תקרב יום בו "ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה... ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה".