מלאכת מחשבת / יוסף אביב"י

"שלא תאמר: למדתי הלכות – די לי, ת"ל: כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת, כל המצווה – למד מדרש, הלכות ואגדות. דורשי רשומות אומרים: רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם – למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר הקב"ה ומידבק בדרכיו". (ספרי, עקב)

לימוד אגדה המביא להכרת הקב"ה, לדביקות בדרכיו ולהבנת הנהגתו בבריאה נקרא כיום לימוד אמונה או מחשבה. אם תוכן ספרי לימוד המחשבה של היום זהה לתוכן ההגדה של חז"ל, אין לקבוע בוודאות, אבל המגמה אחת היא.

ככל לימוד התורה שלעולם נשען על מצוות, אף אם בהתרחבותו אינו מכוון לפסק הלכה הרי הוא מברר מצוות ופרטיהן, גם לימוד האגדה נשען על מצווה, אלו מצוות שבדעת ולב – מצוות אמונה בה' יתברך, יראת ה' ואהבתו, מברר את מהותן ופרטיהן, את אופן קיומן ומדריך לקראת התגלמותן המעשית.

יכולת הקליטה השכלית רחבה מיכולת הקליטה הרגשית, ורק תמצית כל הידיעות וההשכלות חודרת אל כלי הרגש ומפעילה אותם, מגיעה מהם אל כלי המעשה ויצרת את ביטויים הגלוי והממשי. השכל מסוגל להקיף מכלול של כמה דעות והרבה פרטים בכל אחת, והלב יכול לקלוט דעה אחת, סעיף אחד ממנה והם השובים אותנו ומעוררים את הכוח המעשי להתגלות בפעולותיו, לכתחילה, וכשהכול הולך למישרין, והלב מקבל את התמצית השכלית שכליו מסוגלים לקלוט והיכולת המעשית מבטאת את אשר באמצעיה, הרי הלימוד צריך להיות מכוון למטרה אחת – להגות ולהתבונן במרחב הדעות בליבון השיטות והפרטים ובהכרעה לצד אחד וממילא תבוא התפעלות הלב וביטוי המעשה, אמנם בצמצום, אבל – בהתאמתם המלאה עם הדרכת השכל ובמלוא כוחם. אמנם, כשהמרחק גדל בין השכל וכלי הרגש והמעשה, כשהקליטה משתבשת ואף מסתלפת ונאטמת, ונפרדים כל אחד לדרכו: הרגש והמעשה עומדים בשלהם, הישן ונחלד, והשכל פורץ ומרחיב לכל ותלוש שרוי במרומיו, יש לאחוז בדרך כפולה, בשני לימודים שכל אחד מותאם לאפיק אחר של הנפש, ובתקווה שיתאחדו הללו בפרשת הדרכים.

לימוד אחד מכוון לבירור השיטות וליבון הפרטים, לימוד מסודר ושיטתי, עניין אחר עניין וסיכום שיטות המחברים והשקפת עולמם. אמנם גם כאן חייבת להיות השאיפה המעשית, להפיק את המשמעות האישית מהכתוב ונוהגה, אבל – הלימוד הרחב והמברר הוא העיקר. מכשול אחד קיים בלימוד זה – החשק לקטוף את הפרי טרם הבשלתו. ההרגשה האישית שכל אחד למד ויודע נושאים רבים מביאה לדרישת ההבנה וסיכום העניינים עוד בראשית הלימוד, וכשאלה אינם מושגים מופיע מפח הנפש והקביעה כי "לימוד המחשבה אינו מתאים לי" ו"אינו מדבר אלי". אילו ידע הלומד , כי אמנם שכלו איתן וידיעותיו רבות, אבל- בעולם זה של לימוד המחשבה לא קנה מושגי יסוד ודרכי חשיבה, ככל מקצוע חדש שלא שמע בו ואף שמתחיל בו בגיל מבוגר, היה קונה סבלנות גדולה בדחיית הדרישה להבנה גמורה בלימודו. "קודם למגמר והדר למסבר" – תחילה ילמד שטף של פרקים בלא העמקה, רק קריאה והכרת מושגים, תחום הנושא ומיקומו בעולם הרעיונות ואח"כ יחזור וילמד, ואף כמה פעמים מתוך הרגשת גדלות המושג ממנו, בעיון ובהעמקת המחשבה עד לסיכום הדברים בדיוקם האפשרי בלימוד האגדה שאמות מידה של דיוק בו נגזרו לפי זרועותיו שלו.

אמונות ודעות לרס"ג, כוזרי לריה"ל, אגרות והקדמות לרמב"ם, ספרי מהר"ל, דרך ה' לרמח"ל ואורות הרב זצ"ל ודומיהם הם הראויים ללמוד באפיק זה – לימוד בהרחבת הבירור ובסידור השיטות וככל האפשר גם ספיגת המשמעות האישית ממנו.

לימוד אחר בהיפוכו של הקודם לחלוטין הוא הלימוד המכוון לנפש ולה בלבד. לימוד שאינו מסודר, אינו שואף להבנה מלאה בכל, אינו מתיימר לברר את הפרטים ואת שיטת הכותב ורצונו להביע במילותיו אלא לימוד שכולו מכוון להדריך את הנפש, לפתור בעיותיה, להאיר את משמעות החיים, למצוא אהבה וטעם בלימוד התורה וקיומה, להגיע לומר בכל עצמותה את התפילה והברכה, לישר את ההליכות שבין אדם לחברו לבקש את נועם ה' וההדרכה האלוקית בכל פרטי החיים. לימוד זה יהיה בפתיחת ספר ואף מקרית, וקריאה מהירה של הכתוב בחיפוש משפטים שמדברים אל המעיין, שפותחים את ליבו, פותרים בעיות מציקות ומטרידות, ומעוררים את המחשבה האישית לליבון המילים הספורות בכל היקף המשמעות האישית הפרטית, הייחודית לאותו יום ואותו מקום של המחפש ומתחבט. העיון לא יהיה דווקא בזמן קבוע מראש, אלא מתוך צרכי הנפש, בהתרוממותה וצימאונה הגדול, ובשברונה ודחיפתה הפנימית להירפא ולהיגאל. כדאי הוא החיפוש אף שאורך זמן ממושך בדילוג קטעים שאינם מובנים ואינם משמעותיים ובלבד שיהיה משפט, ולו אך אחד, שיעורר את הלב ויזרים את המחשבה לאפיקים חדשים ורעננים ואת החיים כולם יביא לתיקונם.

קטע שהיה משמעותי לאחד אינו מן הסתם שיהיה בעל תוכן לזולת, משפט שהיה מקור ישועה היום, יכול להיות רחוק וחסר מובן למחרת אף לאותו המעיין, כי לימוד זה הינו פרטי ומצומצם מאוד – לנפש אחת, לזמן אחד, לבעיה מיוחדת. ודווקא בגלל כך הוא ממלא את כל הנפש ומעסיק אותה זמן ממושך בהגות פרטית שהיא, ורק היא, מקור הגאולה הפרטית והיציאה למרחב, פתוח כלי הרגש והמעשה בקליטתם והתבטאותם.

קטעים פרטיים בכוזרי (כגון: תאור החסיד במאמר השלישי), מסילת ישרים לרמח"ל, כל ספרי החסידות, אורות התשובה, מוסר אביך, מוסר הקודש ופרקים מאורות התורה להרב זצ"ל הם הראויים ללמוד באפיק זה – קריאה בדילוג על כל הרחוק ואינו מובן ומשמעותי לאותה עת ודלית קטע או משפט אחד שקרוב, משמעותי, מעורר ופותח את המחשבה והרגש לעיון פרטי, אישי המביא ברכה לחיים כולם.

בתחילה יראו שני הלימודים הללו כסותרים זה את זה, בדרך הלימוד ברעיונות הנלמדים ובהקצאת הזמן לכל אחד. אבל – אם כל אחד יהיה מובדל מחברו ויועמק לעצמו, תשרה הברכה והסיוע האלוקי יופיע בהם – יתרחבו כלי הרגש וישתחררו נטיות המעשה ויקלטו ויפעילו את תמצית השכל המגיע אליהן ואיחוד שני הלימודים יופיע: הנפש תקלוט את המשמעות האישית מכל רעיון גדול שלא תועם גדלותו ולא יצמצם היקפו בכך, והשכל ימצא גדלות שכלית ועמק הגות בכל משפט פרטי והדרכה אישית שירחיבו ע"י כך את משמעותם וקרבתם להוגה בהם.

לימוד האגדה-מחשבה נתקל בלימוד ההלכה-גמרא במסגרת הקצרה של הזמן היומי, ואינו מוצא את מקומו. לימוד האגדה דורש גם הוא זמן נרחב, ויתר מכך – נפש ומרווחת, רגש שאינו טרוד בהבלי העולם הזה ומוכן להתמסר לעבודת ה' בכל מאודו ואלה חסרים בימינו. דוחק הזמן מזכיר לנו את יום שבת קודש, שנשאר מיותם וחסר תוכן מכל ימי השבוע, ומשום כך מרווח בו הזמן. הנפש היתרה המופיעה בשבת, דורשת לימוד שונה מהלימוד של כל ימי השבוע, ותאבה ללימוד משובב ומענג, שאינו מתייגע ומתייסר בהמון פרטים, חקירות והתלבטויות שבעיון ההלכה, אף שגם סופו של עיון זה נחת ומתיקות, הדרך קשה וארוכה, ובשבת קצרה נשימתה של הנפש היתרה, והלימוד המיוחד הנחפץ כ"כ, אינו בנמצא. אמנם לומדים את פרשת השבוע, אך לימוד זה בצורתו הרגילה רחוק מלהשביע את הנפש.

המציאות מלמדת, כי בית המדרש מתרוקן מיושביו ביום שבת קודש, ועובדה זו זועקת את שפל מצבה של השבת – ממרום ציורה האידיאלי כיום מנוחה מטרדות החול ובו עמל צרוף של עבודת קודש בתורה ובתפילה, שערכם האיכותי שונה לחלוטין מאלה של ימות החול, יום של קדושה, שמובנה הראשוני - פרישות משיחות חולין והבלים ודביקות תדירית בעמל התורה ובקרבת ה' ית' בכל עומקה ורומה, יום שכל ימות השבוע הם הכנה לקראתו, וממנו מהעבודה הצרופה והמתמדת בו ומהישגי הטהרה והקדושה בו – יונקים כל ימות החול הבאים אחריו, ירדה השבת למהלכה התחתיתי כיום של מנוחה מלימוד הגמרא, טיולים ושיחות בהוויות החולין של ימות השבוע ושמא אף לשון הרע וליצנות בם, שירה שאינה מעלה את הנפש ליראת ה', ואהבתו ואינה מקנה לה דרך בעבודת ה', קריאת עיתונים וראיית דברי הטומאה הכלולים בהם, אגירת שינה עד סביאת הגוף לזרא לו.

הפער הוא עצום ואיום, והתרופה היחידה לביטולו לחלוטין הוא לימוד האגדה לכל גווניה. לימוד בהרחבת הנפש ובשקידתה, שקיקתה הרוחנית, בהרחבת הזמן עד שעות רצופות, לימוד ככל לימוד בעיון שהשכל והנפש טובלים בו בכל ישותם. יעיד הניסיון כי אותו הקטע הנלמד בימות חול וביום השבת מובן אחרת ונשמע שונה בשני הזמנים הללו, וכל המבוקש הנפשי של ההזדהות הגמורה עם הנלמד והקליטה הפנימית של ההגיונות שהוא למעלה מכל עמל הלימוד וההשגה הנפשית, מופיע אך ורק ביום השבת קודש. יעיד הניסיון – אך טעמה הנשמה נעמה של שבת קודש בלימוד האגדה ועימה תפילת השבת הזכה, וממילא מאסה בכל החולין השבתי המנסה להתכסות בחולצה הלבנה – ולשווא, אך רוותה את פנימיותה של האגדה והתעלתה השבת הימנה וממילא על ימות החול מתברכין ממנה ומתאווים לה שוב ושוב, להדביקה ולשאוב ממנה עוד ועוד.

לימוד האגדה בדרישתו הכפולה, שכל אחת לעצמה עולם מלא ימצא את ברכתו השלמה ביום שבת קודש, יתרווח בזמן שהוא מסגרתו יפגוש בנשמה היתירה והקדושה שביום האחד-מיוחד שהיא פנימיותו ותכנו, יתבטא כולו בשירת קודש שבשלוש-סעודות השבת, ויסחף בכל עשרו את מילות התפילה שאז תתגלה כתמצית האגדה ומשמעותה הפנימית.

העמקת הלימוד בשני אפיקיו וביותר בנפשי, הפרטי, הפנימי, הדולה משפט מפרקים אחדים ומוצא בו את זרימתו החופשית, הרעננה, הטבעית והברוכה, תשיג את המטרה שרק לשמה באה האגדה לעולם – האמונה בה' יתברך, התמימה ומלאה בהגיון השכל, החיה בכל עצמתה בפנימיות הנפש וממנה מופיעים הרעיונות, הרגשות והמעשים מבוררים ומטוהרים ואף מתאמצים ומחזיקים בקודש, מכירים את בוראם ומדבקים בדרכיו.