"האזינו השמים..." / הרב ש"י זוין

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". (דברים ל"ב, א').

מהצד האחד ראש-השנה הוא השמים, ויום-הכיפורים – הארץ. בראש-השנה אין מזכירים בתפילות שום דבר מענייני הארץ והארציות. אמנם אומרים "זכרנו לחיים" ו"בספר החיים" וכו' – אבל זוהי תוספת, ותוספת מאוחרת מהגאונים, ואינה מעכבת, שאם שכח ולא אמר אין מחזירים אותו. עיקר התפילות – על מלכות שמים. "או"א מלוך על כל העולם כולו וכו' ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ וכו'", וכן במוסף, במלכויות זיכרונות ושופרות. ואפילו וידויים על חטאים לא מזכירים בראש-השנה. השופר אומנם מרמז על תשובה: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם" (רמב"ם), אבל רק בדרך רמז בלבד. ביום-הכיפורים עוסקים בארציות היותר שפלה: בכל מיני לכלוכים של חטאים ועוונות ופשעים. מכבסים את הבגדים הצואים. אומרים בוידויים "כל דבר אסור" וכל מה שהפה יכול לדבר.

ומהצד השני, להיפך. יום-הכיפורים השמים וראש-השנה הארץ. ביום-כיפורים מתרוממים מהארץ ומסתגרים בבית-הכנסת. והוא "יום אסור באכילה ואסור בשתייה ואסור ברחיצה וסיכה" וכו'. ובשולחן-ערוך כתוב: "דומים למלאכי השרת" (אורח-חיים תר"י, ד'). שמים. ואילו בראש-השנה מצווה לאכול ולשתות, כמו שכתוב: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי קדוש היום לאדוננו וכו' כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח', י ').

אלא ששני הדברים אמת. בין בר"ה ובין ביוה"כ יש גם "האזינו השמים" וגם "ותשמע הארץ". וההבדל שבשניהם הוא בזה: בר"ה אמנם מבקשים על מלכות שמים, אבל שמלכות זו תתגלה בארץ. "מלוך על העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך", וכן: "ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ וכו'". וביום-הכיפורים , בכוח התשובה, "זדונות נעשו כזכיות" (יומא פ"ו, ב'). הלכלוכים של העברות הזדוניות מתהפכים לזכויות, והמציאות מתרוממת לשמים. האדם השקוע כל השנה בחומריות וארציות מתרומם ו"דומה למלאכי השרת".

אף בכל אדם יחיד ישנם שמים וארץ. המחשבה והשכל שבמח – השמים ; המעשה והפעולה הגשמית – הארץ. והחיבור שביניהם צריך להיות בשני האופנים – מהשמים לארץ, דוגמת ראש-השנה, ומהארץ לשמים, דוגמת יום-הכיפורים. יש אשר לאדם מחשבות וכוונות טובות מאד אבל כל זמן שהינו מחבר אותן אל המעשה והפעולה, כל זמן שאינו מוציא את המחשבה מכוח אל הפועל, כל זמן שאינו מגשים אותה במעשה, לא עשה ולא כלום. וכן להיפך. מעשה לבד בלי כוונה אינו לפי המטרה הרצויה. אדם מדבר דיבורים של תפילה וקריאת-שמע, וכשאינו מרומם אותם הדיבורים אל הכוונה והמחשבה, על זה נאמר: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עימו" (תהלים ע"ח, ל"ו- ל"ז).

אמנם מיד אחר-כך כתוב: "והוא רחום יכפר עוון", אבל, על כל פנים, הרי זה עוון. וכן מצוות צריכות כוונה. ובכן, מחשבה טובה צריך להורידה אל המעשה, ומעשה טוב צריך לרומם אותו אל המחשבה והכוונה.

ובמה דברים אמורים? כשהמחשבה היא טובה והמעשה הוא טוב, אלא שיש פירוד ביניהם וצריך לחברם. אבל יש גרוע הרבה מזה. יש אשר "השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" (ישעיה נ"א, ו'). המחשבות פסולות והארץ טמאה. "אם יהיה נדחך בקצה השמים" (דברים ל',ד'). מחשבות אסורות ורעיונות טמאים הם "קצה השמים". ויש אשר "ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון" (דברים ל"ב, י'). לא "ארץ נושבת" אלא "ארץ מדבר" , אשר לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב. המצוות הם בגדר זריעה וצמיחה. "זורע צדות מצמיח ישועות" ; "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" (הושע י', י"ב). אבל כשהמעשים פסולים אין כאן לא זריעה ולא צמיחה , אלא "ארץ מדבר". וזה כוחה של התשובה בכלל ויום-הכיפורים בפרט: להפוך את ארץ המדבר לארץ נושבת, "זדונות נעשו כזכיות", ולטהר את השמים, המחשבות והמוח. "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה" (ישעיה ס"ו , כ"ב). "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי".