מלכויות, זיכרונות, שופרות / יאיר יהודה

בפרק רביעי דר"ה תנן: "אין פוחתין מעשרה מלכויות. מעשרה זיכרונות. ומעשרה שופרות". ואף שהגמרא שם (ל"ח) מנמקת את מספר הפסוקים שדרשו חז"ל, בכל זאת נשארת השאלה החשובה מכל: מהי משמעות וחשיבות שלושת המושגים הללו, שראו חז"ל להכתירם ולעטרם בקולות התקיעה והתרועה, במוקד יום הדין הגדול והנורא?! כל השנה כולה חייב האדם לפשפש במעשיו ולעשות חשבון נפש לעצמו – ואמנם, חודש אלול נבחר ומוכן לכך יותר מכולם – בחינת "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב". והשאלה המתעוררת :מדוע צוינה תקופת אלול, וריש תשרי, מעת לעשות תשובה ביתר שאת משאר חודשי השנה? במבט ראשון ישיב השואל לעצמו, כי בהיות תשרי גם ר"ה למניין השנים ראוי היה ששנה חדשה תפתח כדף חדש, ועל כן, עריכת החשבון – בפתיחתה. אך מדוע נבחר דווקא א' תשרי כר"ה לשנים?

אולי שאלה זאת תוביל אותנו לתשובה יותר מעמיקה – גם לשאלה הקודמת.

אדם הראשון נברא בא' תשרי* ובהיות האדם תכלית הבריאה, הרי שבראשית תשרי קיבל העולם סיבת המניין. ייתכן שגם תקופת השיא שבאמירת סליחות ובתחנונים אשר בסוף אלול, וכן יום הדין נקבעו במקביל לששת ימי בראשית ושעת השיא שביצירה! מדוע?

כפי שבפסח חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, כך מוטל על האדם בתקופת יום הדין שהוא תקופת היצירה, להפנות את תשומת לבו אחורנית לימי בראשית – להיוולד מחדש ולרדת לעומק משימתו ותכליתו בחיים; חייב האדם לשאול את עצמו לשם מה נוצר? לאיזו תכלית נברא?

מסביר הרמח"ל (דרך ה' פ"ב) "הנה בתכלית הבריאה היה להיטיב מטובו ית"ש לזולתו... והנה תראה כי הוא לבדו, ית"ש השלמות האמיתית המשולל מכל החסרונות ועל כן לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו – שהוא בו, ית"ש מצד עצמו... על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית השאת יהיה במה שייתן מקום לברואים להתדבק בו, ית"ש באורו שיעור שאפשר להם שיתדבקו".

בבראשית רבה נלמד גם על צורת היצירה: "הסתכל באורייתא וברא עלמא". ועוד רמז לתפקידינו המיוחד כזרע אברהם: "בזכות אברהם נברא העולם".

ובכך קשה, לכאורה, שכיון שהאדם נוצר בדפוס מיוחד שרק באמצעות התורה מתאפשרת הגשמת משימתו, ייעודו ושלמותו – "הסתכל באורייתא וברא עלמא" - מדוע לא נמסרה כבר לאדם הראשון? לשם מה חטאו אדם הראשון, דור ההפלגה, דור המבול, ועשרה דורות שלמים נוספים עד שאברהם וזרעו בלבד זכו?!

מסביר הרמח"ל: "ואולם גזירה חכמתו שלהיות הטוב השלם... צריך שלפחות יהיה הוא – הקונה שלמות – שאין אמיתת עניינו מכריח לו... ועל כן גזר וסידר שיבראו ענייני שלמות וענייני חסרון ותברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני העניינים בשווה".

על האדם נגזר להיוולד ללא ידיעת פשר הטוב והרע – ללא ידיעת האמת והשקר. נגזר עליו שילמד מן הניסיון, ורק כשיגיע לידיעת האמת מעצמו וידרשנו – יסייע הקב"ה בידו. רק כשאברהם אבינו הגיע לאותה הכרה עצמית, לכדי דרישת ה' ותורתו – רק אז נפתח פתח למתן תורה לזרעו. כיון שרק באמצעות התורה ניתן למלא את המשימה, הרי שבזכות אברהם, ובאמצעות זרעו, החל תהליך הגשמת התכלית של בריאת העולם – ועל כן: "בזכות אברהם נברא העולם" הרי שהעולם הזה פרוזדור: עליות וירידות, מכשולים ופיתולים לרב מכל מאורע וניסיון חייב האדם להסיק לקח ומוסר. "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין".

ומהו הלקח והמוסר מחטא אדם הראשון?!

"ויצוו ה' אלוקים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". הזהירו הקב"ה כי ברגע שיטעם מהטוב והרע א"א שלא יהיה לזה גם ביטוי פנימי בקרבו – שא"א לטעום מרע ללא שיטבע את חותמו על נפשו – וממילא נגזר עליו שסופו למות, כי רק בהסתלקות החומר ניתן יהיה להסיר את הפגם בנפשו ולחדשה. יצר הרע שבאדם הרגיש בחוסר יעילותו; הן איך יטה לב האדם ללא אפשרות שידע האדם מהו רע? ועל כן התגלם בדמות הנחש ואמר לו: "לא מות תמותון..." אלא: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע!" – בא היצר ובאמצעות חוה אשתו מפתהו במחשבה כי כפי שהאלוקים יודע טוב ורע ואינו נפסד בשלמותו – כן גם ביכולתו. "ותפקחנה עיני שניהם... ויתבוששו". האדם הראשון למד מניסיונו הראשון גם להכיר את האויב – בחינת קדימת תרופה למכה – וגם את אחד היסודות הראשונים לחזרה בתשובה, וכדברי הרמב"ם: (הל' תשובה פ"א, ה"ד) "אף על פי שהתשובה מכפרת על הכול... יש עבירות שאין מתכפרין אלא לאחר זמן". יש ו "יסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין..." יש ו"אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות"! כי העוון פוגע בנפש האדם ולא תמיד די בוידוי וקבלה לעתיד לטהרו. ההכרה הזאת, כי לא די בתשובה לשם כפרה, וכי דרושה גם תשובה לשם טהרה, מוצאת את ביטויה גם בתפילת יוה"כ (ספר "על התשובה" – הרב יוסף דוד הלוי סולוביצ'יק) "מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה" וכן גם, "מחה והעבר פשעינו וחטאתינו לנגד עיניך" – אחד כנגד תשובה של כפרה ואחד כנגד תשובה של טהרה. ונאמר: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך". מחיית העוונות היא כמחיית העננים והעבים המעיבים על השמש הזורחת. כשאדם זוכה לתשובה של טהרה מתפזרים כל העננים שמעליו וזורחת לו שמש הטהרה ואז הוא חש ומרגיש בכל הווייתו – "כי גאלתיך!"

אילו אכל האדם מעץ החיים והיה נשאר לחיות בגן עדן מקדם לעולם – לא היה מגיע לעולם לידי תיקון – מיד "וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם". ויגזור עליהם: "בעצב תלדי בנים" , "בעיצבון תאכלנה..." ע"מ שבייסורים אלה יבוא תיקונם וטהרתם.

כאשר נמשיך להתבונן בהיסטוריה נמצא מסר ובשורה בכל צעד ושעל, והנעלה מכל הוא מסר הפרשה הנקראת בתורה ראש השנה – פרשת עקידת יצחק. "והעלהו שם לעולה" אומר רש"י: "אמר לו הקב"ה: לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה! כשאמרתי לך קח לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו!"

לראשונה מקבלת "עולה" את משמעותה התכליתית – מושג ההקרבה והתעלות לה' – מעולם ולעולם היא התכלית של מעשה בראשית. אין צורך לחפש רחוק לראות כיצד התכלית מתגשמת! אף שבני ישראל נכשלים בעוון- הקב"ה דואג לטהרת נשמתם וממרק חטאיהם בייסורים של אהבה, בחינת "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך".

כבר בימינו קם לתחייה אותו עם יהודי המתחזן להיות ממלכת כוהנים וקרן אור לכל גויי הארץ – אותו עם שמאז ומתמיד ייצג את השאיפה להגשמת התכלית ובישר את תורת הגשמתה! מתחילים לראות את סוף הדרך – להרגיש בחבלי משיח – לשמוע את פעמיו!

לא לחינם הכתירו חז"ל מלכויות, זיכרונות ושופרות ועטרם בתרועה, כי הנענה לשלושת הקריאות הללו יגיע ממילא לתשובה השלימה. הקריאה הראשונה חייבת להביא לאמונה ולהכרה בריבונות הקב"ה כמלך על כל הארץ אשר יצר; הקריאה השנייה חייבת להביא את האדם להתבוננות במעשה בראשית, בחטא האדם הראשון, בעקידת יצחק, בהשגחת ה' ובפעולתו משך כל ההיסטוריה לרדת לעומק הבשורות ולהכיר בעומק התכלית; לראות כיצד התכלית מתגשמת ולהסיק מה עליו לעשות למילוי תכליתו. ואז כאשר ישמע את הקריאה השלישית- את זעקת השופרות- "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"?

וממילא יענה לקריאתם השופר: עורו ישנים משנתכם! ונרדמים הקיצו מתרדמתכם! יפשפש במעשיו, יחזור בתשובה ויזכור בוראו!" (רמב"ם הל' תשובה פ"ג, ה"ד).

ויאמר: "אבינו מלכינו! חננו וענינו! עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו!"