"חטאי בראשית" בהגותו של הרב קוק / הרב יהודה שביב

א. ההיה תור זהב?

השתקפותם של ימי בראשית במקרא ובמסורת חז"ל, אינה בכיוון של "תור זהב" קדמון שכולו חיוב, אדרבא. את האדם פוגשים אנו בראשית צעדיו עלי אדמות והנה הוא כושל וחוטא ומגורש מגן עדן. חכמינו ז"ל מרחיבים יותר ומציירים לנו חטאים גם אצל הארץ וגם אצל הלבנה. אמנם אין בכל זה כדי להצביע על התמונה מראשיתה שהרי לא באה התורה לתאר סתמית את שאירע בעבר, אלא לתאר התרחשויות שיש בהם לקח לדורות. "שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו, העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבעניינים"[1] .

מעתה, אפשר שאכן היו ימים ראשונים בעולם ימי אושר ושלווה שלא נסקרו בתורה, באשר "אין לנו שום נפקא מינא,אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב שהתענג אז האדם על רב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה מתחתית מדרגת ההוויה עד רומה...".כל שסיפור כישלון ראשון מלמדנו הוא "שיש אפשרות גמורה, שהאדם אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונג, אם ישחית את דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאוד" 1.

ב. בעוון חוללתי

"תור זהב" עליו דיברנו, נערך לעומת דברי ימי עולם, אפשר שהיה, אפשר שלא היה,[2] אך ודאי הוא שכבר בראשית בעצם ההתהוות, הייתה נפילה גדולה ביותר. לא בכדי קודם הערב לבוקר במהלך היום. כי כן בראשית הייתה חשיכה גדולה עד מאוד, עולם כפי שהתהווה לעומת עולם שעלה במחשבה אינו אלא צד אפל, בבואה דבבואה.

"ההוויות מתגלות בתוך ירידה מאלוהיות לעולמיות – שהיא כמו השפלה ומיתה נוראה – אשר כל הירידות שבעולם מדרגה לדרגה מריבוי כשרון וקנין למיעוט כשרון וקנין לא ישוו לה". (אורות התשובה פי"א,ד'.)

האדם עצמו מודע לחזיון מעין זה. הנה מתרקמת תכנית במחשבתו, רעיון ניצח במוחו והוא בהיר ומושלם. משמנסה הוא להגשימו מתברר כי רחוק הוא מאוד הנעשה, מאשר עלה במחשבה. ויש והאדם נשבר נוכח הפער, נוכח אי יכולתו להגשים את שעלה בדעתו, נוכח מגבלות וקשיים בהם נתקבל בעולם המעשה. כך אצל האדם שהפער הוא בעיקרו כמותי, מיעוט מול שפע, קטנות מול גדלות. אך ביחס לבריאה הרי הפער הוא איכותי תהומי. כשעלתה תכנית העולם במחשבה האלוקית היה העולם אלוקי, משנתגשם הרי הוא עולם כפי שהוא לעינינו על מגבלותיו וחסרונותיו. יש לך השפלה גדולה מזו?

החיזיון הרגיל של פער בין רעיון להגשמה, מעורר תמיהה רבה. פער זה אצל האדם מעיד ומצביע על מגבלותיו. אך, הן הבורא הוא כל יכול ומאומה לא ייבצר ממנו, מדוע יצירתו שלו שונה כל כך מאשר עלה במחשבה?

דומה שבהמשך דברי הרב יש ניסיון להתמודד עם הבעיה,

"וכל זה נעשה על פי המשקל העליון של שפיטת הצדק, המשערת את משפט ההוויות בטרם כל יציר נברא".

לא שיש מגבלה אצל הבורא ח"ו, הברואים הם שמוגבלים, הם שמצומצמים. עולם שהוא אלוקי, בלתי מוגבל, מונהג באמות מידה אלוקיות אי אפשר לו לעמוד ולהתקיים. הרי זה בחינת מה שאמר רש"י (פירושו לבראשית א',א'):

"ברא אלוקים,ולא נאמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבתו לבראותו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין והיינו דכתיב, ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים".

נמצא הצמצום והקטנות צורך הבריאה היא.

"ויש בחסד עליון של 'עולם חסד יבנה' משום מידת הגבורה והדין של רוח אלוקים המרחפת על פני המים".

מן האופייני למים תכונת ההתפשטות, ההתרחבות, אם אין לפניהם סכר, הרי הם מציפים את כל שלפניהם. עולם כפי שעלה במחשבה בחינת מים הוא אין לו גבולות וסכרים. באה מידת גבורה הכובשת ומצמצמת (בחינת: "איזהו גיבור הכובש את יצרו" אבות פ"ד, א') רוח אלוקים (אלוקים – ביטוי ושם למידת הדין) מרחפת על פני המים ומגבילה ואז מתגלה ונוצר עולם. (וביטוי לזה אולי גם בבריאת ימים ראשונים שעיקרם הבדלת והגבלת המים המכסים כל).

ירידה והשפלה זאת עם ההתהוות, היא ראשית כל חטאת, חטאת בהוראת חסרון והחטאה. שמא טענה זאת היא המונחת ביסוד התנצלותו של דוד במזמור תשובתו, "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (תהילים נ"א).

ג. חטא הארץ

החטאה זאת מוצאת לה ביטויים אחדים. מן המפורסמים שבהם – חטא הארץ. זה החטא שהוא שורש העצבות בעולם. "העיצבון הכללי שבעולם, מקורו הוא בזוהמת הכלל הנמצא בחללו של עולם, מחטאת הארץ הכמוסה שיצאה לפועל בחטאת האדם" (אורות התשובה פי"ד, ז'). כמוסה חטאת הארץ, ועם זאת רמוזה בכתוב ומפורשת יותר בדברי חכמים:

"ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, ויהי כן.

ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו". (בראשית א', י"א-י"ב)

"תני בשם ר' נתן ג' נכנסו לדין וד' יצאו מחויבין ואלו הן אדם וחוה ונחש נכנסו לדין ונתקללה הארץ עימהן... ולמה נתקללה... ר' יהודה ב"ר שלום אמר שעברה על הצווי, שכך אמר לה הקב"ה... ועץ פרי עשה פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ... עץ עשה פרי הפרי נאכל והעץ אינו נאכל". (ב"ר ה', ט'; וראה רש"י לפסוקים)

אפשר שתעבור הארץ על הצווי? כלום בחירה יש לה? ומה בכלל עניין טעם בעץ. שני הסברים לעניין באו בדברי הרב. האחד פירוש "פשוט":

"...וע"ד המדרש, הפירוש הפשוט הוא שלולא האדם בבחירתו איננו יכול לקבל רב טובה הייתה הבריאה יותר מבורכת, והיה טעם העץ דומה לפריו, שזה הוא אב לכל יתר הכוחות, שהיו יותר מבורכים. אבל, מתוך שהאדם עתיד הוא לצאת מגדר היושר ברוב טובה, על כן זה היה המעצור המוסרי שלא תשתכלל הארץ כראוי. וזהו פתרון לכל המגרעות התכוניות הנמצאות בבריאה, שמבקרי היצירה עמלים בהם, ורק לכשישכילו את התאחדות כוח נקרא חטא הארץ, שפירשו יותר במדרש כמקלל "שדי אם רשע" (אגרות ראי"ה ח"א עמ' ק"ה)

והשני מאיר יותר חטא זה המיוחד לארץ:

"מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו, כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית כללית ראויים היו להיות מוחשיים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים וליאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה האידיאל הראשי מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי עם כל נחיצותם לגידול הפרי נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם, זהו חטא הארץ שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו". (אורות התשובה פ"ו, ז')

חזיון הפער בין הרעיון להגשמתו, חזיון שכיח הוא, ואמיתי. כי כן התוצר המעשי רחוק מאד מאותו שעלה במחשבה. והחטאה הזאת גוררת בעקבותיה חטא נוסף. האמצעים, אמצעי ההגשמה מאבדים את טעמם. הרעיון עצמו ממלא את האדם נהרה ואף שמחה ונועם, אך משעובר הוא להגשים את הרעיון ולאחוז בדרכים מעשיות, מתעמעמת אותה נהרה ואין נועם, וההגשמה מתנהלת בכבדות ובעצלות וגדל הפער. ואם תחילה יש פרי לעמל והארץ מעלה עצים הנושאים פירות, הרי שבהמשך ממיט האדם קללה על עצמו ואין עבודתו נושאת פירות, ואמצעים מעשיים מעלים קוץ ודרדר.

ד.אייךָּ

כשם שהחטאה למטה כן החטאה למעלה. מן החטא של היום השלישי לבריאה אל זה שברביעי.

"ויעשה אלוקים את שני המארת הגדֹלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה..." (בראשית א', ס"ז)

"רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב, "ויעשה אלוקים את שני המאורות הגדולים" וכתיב, "את המאור הגדול ואת המאור הקטן", אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע! אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה, לכי ומעטי את עצמך..." (חולין ס:)

תחילה אמורים היו שני המאורות להיות גדולים ושווים, אלא שכתוצאה מאותה טענה התמעטה הלבנה. הרי לך החטאה נוספת. אף כאן הדברים עטופי סוד. בא הרב מסיר משהו מן המעטה ומגלה כי החטאה זאת אינה אלא אחד הביטויים שבחטא שרשי – איבוד וטשטוש הדמות העצמית המקורית, חטא ובו נכשל האדם הראשון והיו נכשלים וחוטאים בניו אחריו.

"ואני בתוך הגולה...
חטאנו עם אבותינו,

חטא אדם הראשון שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אייך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו.

בחטא ההשתחואה לא-ל זר חטא ישראל, זנה אחרי אלוהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל שוב.

חטאה הארץ הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחר מגמות ותכליתות לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם העץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה לחשוב על דבר גורלות וקריירות.

קטרגה הלבנה, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל". (מוסר הקודש עמ' ק"מ.)

אכן דבר זה אם כל חטאת הוא,

"...קלקולה (של ההוויה) בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה" (אורות התשובה פט"ו, י'.)

ואז תהו ובהו וחושך,

"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק..."

משעומדים על מהות החטא ושרשו באדם ובעולם נפתח פתח להבנת דרכי תשובה של אמת, ועל כך במאמרים הבאים בעזהי"ת.