קידוש השם וחילול השם / בן-ציון ליבוביץ

"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ומוזהרין שלא לחללו שנאמר: 'ולא תחללו את שם קדשי'". (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה, ה"א.)

על הנושא הרחב, קידוש ה' וחילולו, ניתן להסתכל משני היבטים:

א. במישור ההקרבה העצמית- מצווה על כל אדם מישראל הנאנס לעבור על חוקי התורה למסור נפשו ולקדש בכך שם שמים ברבים, וחייב להיזהר מחילול השם העלול להיגרם אם יבחר בעשיית העבירה כדי לפדות את חייו.

ב. במישור ההתנהגות בחיי היום יום- לשמש מופת להמון העם ביחסיו עם הזולת וע"י כך להרים את קרן הדת ולהישמר מעשיית מעשים מגונים המוציאים לעז על הדת ומאמיניה.

האספקט הראשון (מיתה על קידוש ה') איננו כה אקטואלי בימינו כשם שהיה אופייני במיוחד לעבר הגלותי שלנו בימי אנוסי ספרד ואשכנז ע"י הנוצרים והמוסלמים (האלמוחדים) יחדיו. אי לכך לא נרבה להתייחס לאספקט זה. את עיקר הדיון נמקד דווקא במישור היום-יומי החשוב לנו במיוחד כבחורים דתיים החיים בסביבה חילונית ביקורתית. כפי שנראה להלן שונה הדרישה המוסרית מן ההמון הפשוט למן הדרישה מאנשי מופת הנבחנים ע"י הציבור. כבחורים דתיים ובמיוחד כחיילים בצה"ל הנמצאים במיעוט בתוך חברה חילונית, דומני שהדרישה מאיתנו היא התנהגות ללא רבב ע"מ לא לאפשר פתחון פה לאנשים השוקלים את צעדינו במידה כבמשורה ועל פיה חורצים משפטם לטוב או לרע, על היהדות הדתית, על כן עלינו במשנה זהירות בחיי היום-יום כדי לא להיכשל באיסור החמור- חילול השם כפי שנראה להלן.

א. קידוש השם וחילולו ע"י הקרבה עצמית

את תרי"ג מצוות מחלק הרמב"ם לשני חלקים;

א. שלושת המצוות החמורות; עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים.

ב. שאר תר"י מצוות שלגביהם שונה חומרתם משלושת המצוות הנ"ל.

באגרת המפורסמת שכתב הרמב"ם לאנוסי ספרד – "אגרת השמד" – מציין הוא בהרחבה את גדרי קידוש השם, ואלו הכללים המופיעים באגרת;

א. לגבי שלושת המצוות הנ"ל אם נאנס אדם לעבור על אחת מהן – ייהרג ובל יעבור בין היה זה שלא בשעת השמד ובין היה זה בשעת שמד, בין בציבור ובין בצנעה, ובין אם מחשבת האונס הייתה ע"מ להעבירו על דתו במתכוון ובין אם נעשה הדבר רק לתועלתו והנאתו הפרטית של הכופה.

ב. לגבי שאר תר"י המצוות יש להתבונן במניע הכפייה, כאן יתכנו שתי אפשרויות;

א. אם המניע לכפיה היא תועלת פרטית לאונס- יכול להציל נפשו ע"י עבירה על אחת מתרי"ג המצוות בין שהיה זה בשעת שמד ובין שהיה בימים כתיקונם, ובין שהיה הדבר בפרהסיא ובין בצנעא. הדבר מבוסס על מאמר הגמרא בסנהדרין דף עד"ו, וז"ל; "רבא אמר: הנאת עצמו שאני... ואזדא רבא לטעמיה, דאמו רבא: עכום דאמר ליה לישראל, קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא, קטילנא לך, לקטיל ולא לקטליה (נוכרי שכפה ישראלי לחלל שבת בקציצת אספסת לבהמיותו של הנוכרי תוך איום עליו במוות יכול הישראלי לחלל שבת ולהציל נפשו) שדי לנהרא – לקטליה ולא לקטול מאי טעמא- לעבור מילתא קא בעי" (אבל אם אמר לישראל לקצוץ האספסת ולהשליכה לנהר אזי ייהרג ואל יעבור כיוון שבמקרה זה אין הכפייה להנאתו הפרטית של הנוכרי שיאכילו בהמותיו אלא כדי להעבירו על דתו בזדון).

ב. לעומת זאת אם מתכוון הנוכרי להעבירו על דתו במתכוון גם כאן יתכנו שתי אפשרויות שיש לחלק ביניהם: בשעת שמד- תמיד חייב להקריב נפשו ולא לעשות העבירה, שלא בשעת שמד- נפתחות לפנינו שתי האפשרויות הבאות:

ג. אם הכפייה נעשתה בצנעה ובחדרי חדרים- יציל נפשו ויעשה העבירה לעומת זאת אם הכפייה נעשתה בפרהסיא בפני ציבור רחב- מצווה לקדש השם אפילו על מצווה קלה שבקלות, כגון הדוגמא שהגמרא מציינת: "מאי מצווה קלה? אמר ר' יצחק: אפילו לשינויי ערקתא דמסנא"- היינו, אם דרך הנוכרים לקשור שרוכי נעליהם בצורה מסוימת ואילו דרך ישראל באופן אחר, ובא הנוכרי וכופהו לקשור נעלו כדרך הנוכרים ימסור נפשו אף שקשירת נעל מנהג ולא דין תורה.

לסיכום הגדרים בקידוש השם נעזר בשרטוט הבא:

 

לעומת זאת, אדם שלפי הגדרים הנ"ל היה מחויב להקריב נפשו כגון: הנאנס, על גילוי עריות, ואילו הוא מתוך שיקולים שונים או מתוך מורך הלב עבר על העבירה כדי להציל נפשו – גורם לחילול השם וכך כתב הרמב"ם באיגרתו: "אם לא ייהרג אלא עבר מפני האונס ולא נהרג לא היטב לעשות והוא מחלל שם שמים באונס".

בכל ההיסטוריה הפכו לאגדה ומופת אותם האנשים שמסרו נפשם על קדושת השם כחנניה, מישאל, עזריה, דניאל, חנה ושבעת בניה, עשרת הרוגי מלכות וכן הרוגי לוד- האחים פפוס ולולינוס- שכאשר נמצאה בעיר לוד גופתה של בת מלך ורצה אביה להרוג את אנשי העיר הקריבו פפוס ולולינוס את עצמם בטענה שהם הרגוה ובכך הצילו את אנשי לוד. כן יצרור ה' בצרור החיים גם את גיבורי השואה ועליהם נאמר: "מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתה".

ב. קידוש ה' וחילולו במעשים כל יום

האדם מישראל נבחן עפ"י התנהגותו בציבור וביחסיו לזולת אם הוא משמש דוגמא ומופת בהתנהגותו הוא מייחד שם שמים ומרים את קרן הדת, ולהיפך, אם הציבור מרנן אחריו "זו דמותו של בן-תורה?", גרם לחילול השם. גדרי חילול השם בחיי היום-יום מתחלקים לשני חלקים; כללי ופרטי.

חילול השם כללי:

א. יהודי שעושה עבירות להכעיס ובמתכוון ואינו עושה זו מתוך שנהנה לעבור עבירות אלא רוצה לבעוט במצוות חילל שם שמים.

ב. אפילו אם לא עובר עבירות מוגדרות אלא שעושה מעשים שראוי לא לעשותם או לפחות להצניען ואילו הוא עושה זאת ברבים ויוצא עליו שם מגונה בציבור – הרי גם זה חילל את השם, כיוון שמצווים אנו "והייתם נקיים מה' ומישראל" ופירוש הדבר להימנע ממעשים הפוגעים אפילו בכללי הנימוס ודרך ארץ המקובלים על הבריות.

חילול השם הפרטי:

מתייחס בדווקא לאנשים בולטים בציבור – חכמים ותלמידי חכמים – העושים מעשים אשר כללית לשאר בני האדם הפשוטים אין בהם כל רע אך לאדם חשוב לא נאה לעשותן. אדם כזה שעפ"י כן עובר ועושה מעשים אלו – חילל שם השם. דוגמאות לכך מצאנו במסכת יומא דף פ"ו: היכי דמי חילול השם, אמר רב: כגון אנא אי שקילנא בישרא ממטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר;" אע"פ שבציבור מקובל שאנשים קונים בהקפה אצל החנווני ואין בכך איסור אם אדם גדול ועשיר קונה בשר ואינו פורע תשלום במקום גורם לחילול השם כיון שלא ראוי למעלת כבודו לעשות כן. יותר מזה אמר שם ר' יוחנן "כגון אנא דמסגי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין" אע"פ שכל בני אדם לא נוהגים ללכת ברחוב ותפילין בראשיהם לר' יוחנן הצדיק המכובד אין זה נאה שיראוהו הבריות הולך אפילו ד' אמות בלי תפילין ואם יעשה כן יחלל השם, ברור אם כן שאם התנהגותו של האישיות הבולטת אינה מסבירה פנים, כגון "שירבה בשחוק או באכילה ובשתייה אצל עמי הארץ, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא באילו הכול לפי גדלו של החכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין" (הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה י"א). וכל מי שלא נוהג כן חילל את השם כדברי הגמרא ביומא: "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערין דרכיו".

מאידך, אם אדם מוציא לו ברבים שם טוב והוא מהולל ע"י הבריות על נימוסיו הנאים ומעשיו הישרים ומקחו וממכרו באמונה הלא שקר ובלא משוא פנים מייקר שם שמים שכן הבריות אומרות עליו: "אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, אוי לבריות של א למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו".(יומא פ"ו). והוא שאמר הנביא: "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"- ע"י מעשיו הישראלי גורם לפאר את שם השם.

פעמים עלול להיות שיש התנגשות בין קיום המצוות ובין איסור חילול השם. נדגים זאת על אחת מהמצוות – מצוות שילוח הקן למשל.

יהודי שיראה יונה רובצת על ביציה ישמח על המצווה שנזדמנה לידיו ישלח את האם וייקח את הביצים , אולם אדם מן הישוב שיראהו במעשה זה יקבל את הרושם שלפניו מתבצע מעשה אכזרי מאין כמוהו, גזילת צאצאיה של האם היונה. ואז לכאורה יגרם חילול השם שכן יגידו 'זו דמותו של חובש הכיפה שמעשיו כה אכזריים?' במקרים הדומים לאלו, כאשר יש לבטים האם לקיים מצווה העלולה לגרום לחילול השם או להימנע מקיומה ע"מ למנוע בכך חילול השם חייב אדם לעשות את המצווה ואין חשש לחילול השם כיוון שזה נעשה במסגרת ההלכה. ועל כך אומר הרמב"ם: "אדם גדול כשימנע עצמו מן העניינים שהם מכוערים אצל בני אדם ואף על שאינם מכוערים בעיניו – קידש את השם." לא סביר יהיה לטעון שכיוון שהציבור יראה בקיום מצוות דבר פסול וילגלגו על כך נאלץ להימנע מקיומם כדי לא לחלל את השם.

שומה עלינו, כגוף שהציבור מדקדק ובוחן את מעשיו ורואה בנו בבואה של היהדות, להיזהר מדברים מקולקלים המרבים נאצה וחילול השם והמחלל שם שמים עונשו חמור ביותר ועליו נאמר באבות: "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם"(פ"ד מ"ה). זה המקרה היחיד שההלכה לא חילקה בחומרת העונש בין שוגג למזיד.

כן אמרו בקידושין דף מ' שלמחללי השם אין הקב"ה מאריך אף אלא נפרע מהם לאלתר כלשון הגמרא שם: "אין מקיפין בחילול השם, מאי אין מקיפין, אין עושים לו כחנווני המקיף". זו גם אחת העבירות שאין הקב"ה מתנהג בעונשה כמידה כנגד מידה אלא "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגילו".

על חטא זה אפילו יום הכיפורים אינו מכפר אלא מיתה כמאמר הגמרא: "מי שיש בידו חילול השם אין כוח בתשובה ולא ביום הכיפורים לכפר ובייסורין למרק, אלא כולם תולין ומיתה מכפרת, שנאמר (ישעיהו כ"ב, י"ד): 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון".

לעומת זאת השכר על קידוש השם כמובן רב מאוד ואדם שקידש את השם אע"פ שכל ימיו חי בחטא זוכה לחיי עולם הבא, ועל כך כותב הרמב"ם באגרתו: "ואיש שיזכוהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת , כלומר שנהרג על קדושת השם – אפילו היו עוונותיו כירבעם בן נבט וחבריו הוא מעולם הבא ואפילו לא היה תלמיד חכם" ועל זה נאמר "שיש קונה עולמו בשעה אחת" היינו, שעה אחת של גבורה ומופת המייקרת שם שמים מזכה אותו בכרטיס כניסה לעולם הבא.