החוט המשולש / מנחם רובינשטיין
בעמדנו לפני הימים הנוראים חלה חובה על כל אדם ואדם מישראל לשוב בתשובה. עצם חובה זו ברורה ומובנת, ואינה צריכה הוכחות לסיוע. אולם לוטה עדיין בערפל השאלה למה עלינו לשוב בתשובה? מה נדרש מאיתנו, שאליו אנו חייבים לשוב, וכאשר נשוב אליו נחשב כבעלי תשובה. ראוי לעיין בדברי הנביאים ובאמרות חז"ל, ולהבין כיצד ראו הם את הנדרש מהאדם ועל פיהם להבין את מהותה של החזרה בתשובה.
הנביא מיכה בתארו את ריב ה' עם עמו, פונה אל ישראל ואומר להם "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". על שלושה מישורים מדבר הנביא:על מישור המוסרי, החברתי והדתי, אשר בשלושתם חייב האדם להגיע לשלמות.דרישת 'עשית משפט' – מתמקדת במישור המוסרי. חייב האדם לחתור אל האמת ולהתרחק מכל עוון וחטא. ע"י משפט אישי בינו ובין עצמו יכול האדם להגיע למוסריות פנימית כנה. אך לא רק חתירה לאמת מוסרית דורש הנביא מהעם. בדבריו קיימת תביעה להתרחקות מעריות שכל כולה בעלת מימד מוסרי. כדברי הרד"ק: "גם העריות בכלל, שנאמר 'את משפטי תעשו', וכתוב אחריו 'ערות איך וערות אמך וגו' '." עשית משפט מהווה דרישה לשלמות מוסרי. "אהבת חסד" – משמשת תביעה חברתית. חייב האדם להתרחק מכל עשית עוול לעמיתו, ומכל גרימת נזק לזולת. אולם לא רק התרחקות מהשלילה תביא את האדם לשלמות. חייב הוא לדבוק בגורם החיובי ובעזרתו הוא יגיע לשלמות חברתית. אהבת החסד הכוללת בתוכה את הצדקה וגמילות חסדים מהווה את השלמות בדרישה זו. "הצנע לכת עם אלוקיך" – קריאה לשלמות דתית. חייב איש ישראל לעבוד את הקב"ה בצנע וללכת בדרכיו בתום לבב, כדברי הרד"ק על אתר "הצנע לכת עם אלוקיך, הוא יחוד האל יתברך ואהבתו בכל לבבו ובכל נפשו. ואמר הצנע כי הדבר הזה מסור ללב."
כל חייו של האדם מישראל עומדים על שלושת המישורים הללו. ולאן שיפנה וכל מעשה שיעשה יש לו ביטוי באחד מן התחומים האלה. פגימה באחד מהם, כמוה כפגיעה בשאר המימדים. המימד הדתי, החברתי והמוסרי שזורים אחד בשני ולא ניתן לנתקם. שלושתם מהווים בצורה הרמונית את כל חייו האמונתיים של האדם היהודי. אין אדם יכול לפתח את המישור שבינו ובין הקב"ה, ולהזניח את התחום שבינו ובין חברו או בינו ובין עצמו. מכיוון שפיתוח כזה לא ניתן להיעשות, הזנחה במישור אחד כמוה כהריסה במישור אחר . חייב האדם לעמול בכל שלושת המישורים הללו, שעליהם מתבססת היהדות ואז יוכל להגיע לחיים המלאים – הרמוניה ואחדות.
"שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, שנאמר: 'שום תשים עליך מלך', להכרית זרעו של עמלק, שנאמר: 'תמחה את זכר עמלק', ולבנות בית הבחירה, שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' ". שלש-המצוות הללו לא נבחרו באופן מקרי. שלשתן אינן נמצאות על מישור אחד, אלא כל מצווה מייצגת מישור אחר. וכאשר עם ישראל מקיים אותן, מעיד הוא על עצמו כי הגיע לשלמות בכל תחום ותחום שאליו קשורה המצווה. "ראשית גויים עמלק" – עם עמלק הוא ראש וראשון לכל הרשעה והגאווה הנמצאת בגויים. אומר ר' צדוק מלובלין "עמלק הוא שורש הנעלם דרע. כל ישעו להתגבר על שורש דטוב, ומכחיש שאין מציאות שורש טוב". השמדתו "מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק משור ועד שה" כמוה כהכרזת לסילוק הרע מן העולם ודריה להשלטת מוסר התורה בעמים. בניית בית הבחירה, היא הדרגה הגבוהה ביותר ביחסים שבין אדם למקום. לא כל דור זוכה כי ייבנה בית המקדש בימיו ודור הזוכה לכך הרי שמגבוה מעידים עליו, כי עבודת ה' שלו היא עבודה מאהבה. ללא דין ומשפט אין קיום למערכת חברה תקינה. כאשר שורר בעם משפט צדק ואמת, הרי שיש בזה עדות לתקינות היחסים שבין אדם לחברו. בעל הסמכות להשלטת משפט צדק בעם – זה המלך. לכן עם כניסתם לארץ נצטוו בני ישראל להשליט בתוכם מערכת משפט ודין ע"מ לבסס יחסים תקינים שבין אדם לחברו.
לא רק קיומו של היחיד תלוי במערכת היחסים שהוא מפתח בינו ובין הסובב אותו. כל קיומו של עם ישראל תלוי בתקינות שלוש-המערכות. כאשר החברה,המוסר וקיום המצוות הינם בדרגת שלמות בעם , יכול עם ישראל להיות עם ה' באמת, ולהפיץ את יחודו בעולם.
"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". על ג' דברים מעמיד שמעון הצדיק את קיום העולם, וכל דבר ודבר נמצא במישור השונה מחברו. "על התורה"- מישור שבין אדם לעצמו. על ידי לימוד תורה מצליח האדם להתגבר על יצרו הרע המסית אותו למעשים בלתי מוסריים. בזכות התורה זוכה האדם לאיזון במאבק התמידי, המתחולל בין היצר הטוב ליצר הרע. אולם לא רק לאיזון שבין היצרים מגיע האדם ע"י לימוד התורה, הוא זוכה גם לשיפור מידותיו ולתיקון מחשבותיו, שכל כולם נמצאים במימד שבין אדם לעצמו."על העבודה"- יחסים שבין אדם למקום. בין אם נבין את מושג העבודה כעבודת הקורבנות, ובין אם נבין זאת כתפילה "איזו היא עבודה שבלב – זו תפילה". הרי ששניהם מהווים את הקשר שבין האדם לקונו. חייב אדם לחתור לשלמות בעבודת הקב"ה.שלמות אשר תהיה עבודה מתוך אהבה ולא מתוך יראה. "על גמילות חסדים"- המישור שבין אדם לחברו. הכרה בצרכי הזולת ונכונות לסייע לו, מהוה את השיא במערכת היחסים שבין אדם לחברו.* כל הדברים הללו באים כתוצאה מהכרת צורכי השני. כאשר אדם מסייע לחברו חייב הוא להרגיש כי אין הוא מבצע חובה המוטלת עליו, אלא היענות לעזרת הזולת היא זכות גדולה, גם אם אין שכר בצידה.
שמעון הצדיק אינו מעמיד רק את קיומו של הפרט וקיומו של הכלל על מישורים אלו. אלא קיומו של כל העולם תלוי בדברים אלו. השחתת התחומים הללו והריסתם כמוה כהריסת כל העולם כולו. שלושת עמודים אלו בהיותם שלמים וחזקים הרי שבכוחם להחזיק את כל העולם כולו.
על ג' דברים חייב האדם להיהרג ובל יעבור: על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שלוש מצוות בשלושה תחומים, שכל אחת מהם היא מינימום הנדרש מהאדם. ואם עובר הוא עליהן, מאבד הוא כל זכות קיום, וכל זכות להיכלל בקטגוריה של אדם. שלילת ע"ז היא המועט ביותר הנדרש מהאדם ביחסיו עם קונו. עבודת גלולים מהווה ניתוק מוחלט בין האדם ובין הקב"ה. אסור לאדם להגיע לניתוק זה. ואם נדרש הוא לכך, חייב הוא להיהרג ולא לעבור, ולמנוע ניתוק זה. ג"ע מהווה השחתה מוסרית בנפש האדם. זנות וטומאה עומדות בניגוד לקדושה. אל לו לאדם לרדת לדרגת שפלות זו המעידה על חוסר ניצוץ מוסרי כל שהוא בנפשו. ש"ד משמעותה ניתוק מוחלט במערכת היחסים שבין אדם לחברו. חוסר ראיית זכות קיומו של הזולת הוא צעד לקראת שפיכות דמים, "ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כש"ד". אם אדם אמנם עושה צעד זה הרי שלא רק חייו עם החברה הסובבת אותו פגומים, אלא פגם הוא בכל העולם כולו "שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו".
בניגוד למינימום הנדרש מהדם, כפי שראינו במצוות שבהם חייב האדם להיהרג ולא לעבור. הרי שישנה דרגה גבוהה ביותר שאליה מסוגל האדם מישראל להגיע והיא דרגת הנבואה. אומרת הגמרא בנדרים ל"ח:"א"ר יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור עשיר וחכם..." רק אדם המסוגל להגיע לשלמות בתחומי שלושת המשורים המקיפים אותו, יכול להיות כלי להשראת השכינה. גיבור מתייחס למימד שבין אדם לעצמו. "איזהו הגיבור הכובש את יצרו". אדם שבכוחו לשלוט על יצריו ותאוותיו, ולא להיות משועבד תחתם, יכול להיכלל תחת גדר של גיבור. עשיר היודע כי הקב"ה לא הפקיד בידו נכסים למטרותיו הפרטיות, אלא ע"מ שיסייע בעזרתם לנצרכים וירבה בהם צדקה וגמילות חסדים, נמצא בדרגה גבוהה במערכת היחסים שבין אדם לחברו. בעל חכמה נחשב אדם אשר למד תורה ובקי במצוות התורה, כדברי רבותינו "איזו היא חוכמה, הוה אומר זו תורה" אדם זה הקשור בחוט של חסד עם הקב"ה, ראוי כי תשרה עליו רוח הקודש.
אחת מיסודות התשובה במחשבתו של האדם, היא הכרת האחריות על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם, אם באדם תהיה מושרשת המחשבה כי בידו לשנות ולשפר את דעותיו ומעשיו הרעים לגבי כל מישור ומישור, הרי שפתח בכך פתח לקראת התשובה.
את עשרת ימי תשובה שבשעריהם אנו עומדים מסכמים רבותינו במשפט אחד "תשובה, תפילה, צדקה – מעבירין את רוע הגזירה". תיקון המימד החברתי, הרוחני והמוסרי בחיי האדם מישראל (שאותם מייצגים התשובה, התפילה והצדקה) מביאים לקריעת גזר הדין והעמדת האדם החוטא על דרגת בעל תשובה אשר במקומה אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים.